מה שהרצל וז’בוטינסקי היו אומרים

למראה הישגיה המופלאים של מדינת ישראל, פרי חזונם, מנהיגי הציונות לא היו מבינים מדוע אנחנו מקטרים ומתקוטטים כל כך הרבה

כמדי שנה, גם השנה התקיימו האזכרות הממלכתיות לבנימין זאב הרצל ולזאב ז’בוטינסקי בימי פטירתם,  כ’ בתמוז וכ”ט בתמוז. קבריהם סמוכים זה לזה במרומי הר הרצל, בלב ירושלים הבירה. ראשי המדינה דיברו על מורשתם, חזונם, הגותם.

שניהם, הרצל וז’בוטינסקי, הלכו לעולמם בטרם עת – הראשון כבן 44, השני כבן 60 – הרבה לפני שקמה המדינה שאת חזונה צפו ואת דמותה העתידית-אידיאלית שרטטו בנאומיהם ובכתביהם. אתה עומד לפני המצבה הלבנה של הרצל ולפני מצבתו השחורה של ז’בוטינסקי, ותוהה בלבך: מעניין מה היו אומרים השניים לו יכלו לרגע לפקוח עיניים, היום, כמעט 70 שנה מאז נהפך החלום הציוני למציאות, למראה המדינה שקמה בעקבות חזונם-מאבקם? מה היו הם, אנשי החזון, אומרים על מצב האומה בשנת 2017?

הכל החל לפני 120 שנה בבאזל, השוכנת בפינה המערבית-צפונית של שוויץ. בניצוחו של הרצל, הרעיון הציוני תורגם בשלושת ימי ההתכנסות המרשימים לתוכנית-פעולה יהודית-ציונית, שהלכה והתגשמה כעבור יובל שנים. באזל של 1897 האירה פנים להרצל ולמתכנסים בה, באולם הקזינו שבלב העיר. לא כן באזל של 2017. באזל הנוכחית אינה ששה לקבל את פני ראש ממשלת ישראל, שנאלץ לחזור בו מכוונתו להגיע אליה ולהשתתף באירוע מיוחד לציון 120 שנה לקונגרס הציוני-יהודי.

באזל של 2017 מזכירה במקצת את תל-אביב. עגורנים מתנשאים אל שמיה, בכל מקום אפשרי בניינים ישנים נהרסים, וחדשים וגבוהים מוקמים במקומם. תנופת הבנייה לא פסחה על בניין הקזינו, שבו ממוקם האולם ההיסטורי, אולם הקונצרטים של העיר, שעל אחד מקירותיו מאוזכר בשלט קטן האירוע החשוב שהתקיים בין כתליו לפני 120 שנה. גם בניין היסטורי זה עובר בימים אלה שינויים-שיפוצים, דחפורים עלו על חלק מאגפיו, ביתקו אותו לשניים, ואין יודע מה באמת מתוכנן להיעשות עם הבניין והאולם.

אולי זו הסיבה ה”רשמית” לכך שבאזל אינה נכונה לקבל את פני ראש ממשלת ישראל. אבל ישנה עוד סיבה, ואין מסתירים אותה: העיר המנמנמת הזאת אינה ששה להיערך לכך מבחינה ביטחונית. בבאזל “נוסדה” מדינת היהודים, כחזונו של הרצל מעל בימת אולם הקזינו המפואר, אך כעבור 120 שנה – ולו רק מבחינה ארגונית (“אפשרויות האבטחה יקרות מדי”) – ראש ממשלת מדינת היהודים, שקמה בארץ-ישראל, אינו אורח רצוי בעיר השווייצית, שנכנסה להיסטוריה היהודית והעולמית בזכות הרצל ו-208 הצירים מ-16 מדינות שנענו לקריאתו והתכנסו בה מכל רחבי העולם היהודי, כדי “לעשות היסטוריה”.

קיר ברזל, לא גלאי מתכות

ובחזרה להר הרצל בלב ירושלים, שמאז נטמן בו ארונו של חוזה המדינה ב-1951, הפך לאתר מרטיט של גבורה והקרבה, של חזון והנהגה למען עצמאות ישראל. זה ההר, שלצד גדולי האומה טמונים בו שורות שורות חללי מערכות ישראל, שהקריבו נפשם על מזבח הקמת המדינה והגנתה. בשנה זו הושלמה עליו הקמת היכל לכל הנופלים במערכות ישראל. כל חלל ולבנה לזכרו, כל חלל ונורה שנדלקת ביום נפילתו. שהרי אין די בעצם החזון ההרצליאני, גדול ככל שיהיה. הגשמתו גובה בדרך הארוכה מחיר יקר של חיי טובי בניה של האומה, המחדשת ימיה כקדם.

וכנגד הר הרצל – הר הבית. המקום הקדוש ביותר לעם היהודי (ורק שלישי בחשיבותו לדת האיסלאם), ששוחרר במלחמת הישע של ששת הימים, לפני יובל שנים בדיוק, וחזר לריבונותו של עם ישראל. המאבק הנמשך על הר הבית, שעליו ניצב מסגד אל-אקצא, הגיע בתקופה האחרונה לממדים מסוכנים, בעקבות רצח שני השוטרים הישראלים בידי שלושה מחבלים תושבי אום-אל-פחם. כל העולם האסלאמי גועש ובוחש בסכסוך הזה, שמדגיש כי בשנאתם לישראל ולעם היהודי, במאבקם ב”כופרים”, בחוסר סובלנותם ובלהטם הדתי – אין פשרות מצד האיסלאם. המאבק על הר הבית הוא מאבק קיומי של עם ישראל ומדינת ישראל. כל מאבק פנימי אחר, כל חילוקי דעות בתוכנו, מתגמדים למול המזימה המוסלמית, לא רק מצד המפגינים-המתפללים בשם “אללה אכבר”, אלא מצד כל חורשי המזימות מסביבנו, איראן וטורקיה, ארגוני הטרור חיזבאללה, חמאס ואש”ף, והמסיתים ביישובים הערביים-הישראליים, לקרב את קץ קיומה של ישראל.

לו הרצל וז’בוטינסקי היו יכולים לפקוח עיניהם למראה המהומות וההפגנות, בוודאי היו חוזרים ואומרים לנו: לא גלאי-מתכות דרושים לכם, כי אם קיר ברזל של עוצמה נפשית, אמונה בצדקת הציונות, בזכותה של מדינת היהודים לשלוט בקודשיה בירושלים ובציון, בלי לפגוע בזכויות בני דתות אחרות. הם היו תמהים למשמע קולות הנהי והטרוניות העולים מתוכנו, למראה פלגנות מוקצנת בכל תחום ותחום, היעדר אחדות פנימית, שנאה עצמית שהמבטא הגדול ביותר שלה הוא עיתון “הארץ”. לבטח היו אומרים לעצמם ולנו: וכי השתגעתם? על מה הקיטורים וההלקאה העצמית? נכון, ישנן בעיות לא פשוטות מלבד אלה הביטחוניות. ישנה בעיה של משילות, ישנה בעיה חברתית של פערים ועוני, ישנן שחיתות ופשיעה. אבל רק עיוור לא יכול לראות איזו מדינה מופלאה היא ישראל, רבת הישגים, מן המתקדמות בעולם כולו. ואולי היו מוסיפים כי בחלומותיהם מרחיקי-הראות ביותר לא היינו חוזים ישות עצמאית יהודית כה פורחת, כה משגשגת, ממש אור לגויים.

וכדי לחזק אמירה זאת, מן הראוי להביא דווקא עדות אמיצה של עיתונאי מארץ אויב. זהו רסאן שרבל, עורך היומון הסעודי “אל-שרק אל-אוסט” היוצא לאור בלונדון, אשר בעקבות ביקור ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בישראל בחודש יולי, פרסם מאמר הדן בפערים הכלכליים והתרבותיים בין המערב לעולם הערבי, ובהצלחותיה המדעיות והטכנולוגיות של ישראל למול חולשתן של שכנותיה הערביות. העיתונאי הסעודי הצביע על יכולותיה הטכנולוגיות והמדעיות של ישראל ועל מה שיש לה להציע למעצמה הענקית הודו, מול שקיעת המדינות הסובבות אותה במלחמות פנימיות ובהקצנה דתית. בעבר, ציין, הייתה הודו הראשונה לתמוך בפלסטינים בכל דבר ועניין, ואילו עתה ראש ממשלתה התעלם מהם בבואו לאזור. על רקע זה, הערבי לא חש רק קנאה, אלא הוא חש תבוסה כוללת. הנה כמה ציטוטים מן המאמר של העיתונאי הסעודי (התרגום מתוך אתר ממר”י):

“ניכר כי מודי רואה בישראל מגדלור טכנולוגי, והוא דיבר על הצורך של ארצו הענקית ליהנות מיכולותיה של ישראל בתחום הזה. התוצאה הייתה שמודי ונתניהו חתמו על הסכם בשווי שני מיליארד דולר, שבמסגרתו הודו תקבל את מערכת ‘כיפת ברזל’ הישראלית נגד טילים ומטוסים. נחתם גם מזכר הבנות להקמת קרן הודית-ישראלית לעידוד מצוינות בתחומי המחקר, הפיתוח והטכנולוגיה. הסכמים אחרים כללו תחומים כמו מים, פיתוח החקלאות בהודו, ושותפות בפרויקטים כלכליים במדינות אפריקה והעולם השלישי”.

והוא ממשיך וכותב:

“לא די להסביר את שאירע באמירה שמודי משתייך לזרם הינדואי לאומי קיצוני, אשר טרור הג’יהאדיסטים הגביר את אמונתו שיש להדק את הקשר עם ישראל. מה שחשוב הוא שלמדינה בסדר גודל של ישראל יש מה להעניק לצבא ההודי, מעבר לתפקיד שמילאה בעבר בפיתוח נשק סובייטי ורוסי שהיה ברשות הודו; שיש לה גם מה לספק בתחומי פיתוח החקלאות, טיפול בבעיות המים, וביכולתה לקיים קשר אסטרטגי צבאי, ביטחוני וכלכלי עם מדינה בסדר גודל ובמעמד של הודו. האזרח הערבי הוטרד מהרברבנות שאפיינה את נאומי נתניהו במהלך ביקורו של מודי, אך כאשר הוא פתח את מפת המזרח-התיכון, הוא גילה שישראל השיגה בשנים האחרונות שורת ניצחונות מבלי שירתה כדור אחד. מפות, מדינות, צבאות וכלכלות התפוררו בקרבתה. גלי הקיצוניות הסבו לחלק מהעולם הערבי אסונות שבהשוואה אליהם הנכבה הפלסטינית היא סעיף אחד מני רבים. הפעם האזרח הערבי לא חש רק קינאה, אלא תבוסה כוללת של מי שאינו יכול להצטרף לעידן המודרני”.

הנרטיב הערבי: הופכים תוצאה לסיבה

כאשר הרצל וז’בוטינסקי העלו במחצית הראשונה של המאה העשרים את חזונם ופיתחוהו, הם לא התעלמו מהבעיה הערבית. הם ראו באותם ערבים שירצו לחיות במדינה היהודית שתקום בארץ-ישראל, אזרחים שווי זכויות, אם רק יכירו בה במדינה. בוודאי ז’בוטינסקי, שחלם על מדינה משתי גדות הירדן של ארץ-ישראל, שבה ירוו להם משפע ומאושר, בני ערב, בני נצרת ובני העם היהודי. הוא לא יכול לדעת את עומק השנאה שתמשיך לשרור כלפי המדינה החריגה שקמה במזרח-התיכון. שנאה שמקורה בראש וראשונה באופי של הערבים, שחיים בשקר, שאינם מוכנים לקבל את השונה מהם ואת הזר, ה”כופר”, שאינו בן דת האסלאם; שמכבדים רק את החזק ומחסלים את החלש, או הפשרן והוותרן.

בישראל של 2017 רבים עדיין לא הפנימו עובדת יסוד זאת. אירועי הר הבית חשפו שוב את הבעיה הגדולה של הערבים: כשל קוגניטיבי מהותי, שבעטיו הם רואים תמיד את הסיבה כתוצאה, ואת התוצאה כסיבה. כך למשל, בדמיונם הסיבות למהומות סביב הר הבית היו הפרת הסטטוס-קוו על-ידי ישראל והרג המוסלמים, ולא רצח שני השוטרים בידי טרוריסטים ערבים. לדידם, ב-1967 הישראלים פתחו במלחמה נגד הפלסטינים וכבשו את מזרח ירושלים, ולא היו אלה הירדנים שתקפו לראשונה את ירושלים המערבית.

מלחמת 1948 פרצה, לפי הנרטיב המוסלמי, כתוצאה מגירוש “הפליטים” וכיבוש חלקים מהגדה, ולא כתוצאה מאי-קבלתה של תוכנית החלוקה על-ידי ההנהגה הערבית. ובכן, זוהי כבר כמעט נוסחה קבועה: תוקפנות ערבית שמזמינה ברוב המקרים תגובה ישראלית, ובעקבותיה “נקמנות” ערבית, וניסיון לסבך את ישראל במעגל דמים מתחדש.

120 שנה של ציונות, כמעט 70 שנה של עצמאות – ועם ישראל בחלקו עדיין לא למד לחיות בסביבה העוינת, רוחשת המזימות, האופפת את מדינתו-מולדתו. יש לנו מדינה נהדרת, היו בוודאי אומרים לנו הרצל וז’בוטינסקי, אל תחלישו אותה, אל תמעיטו משאיפותיכם הלאומיות, אל תצדיקו את האויב, אל תיחלשו בתביעותיכם הצודקות, אל תזניחו את החינוך למסורת ישראל ולערכים יהודיים-ציוניים, כי בהם תלוי כושר העמידה והעתיד של מדינת ישראל.

(פורסם בפתח רבעון “האומה”, גיליון 207, שראה אור בימים אלה)

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

4 תגובות למאמר

  1. איפה עיקרון ה ”מי, מה, אז מה”?
    מאמר מבולבל, לא קוהרנטי. באזל, מנופים, הר הבית ??

    1. מסכים אתך, בנימין זאב!
      יוסי אחימאיר רכב על נושא מרתק (מה היו אומרים אילו ראו?) ומסמס אותו באכזריות ללא רחם.
      מאכזב…

  2. מנקודת מבט הרצליאנית או ז’בוטינסקאית, נקודת המבט הערבית זניחה.
    הם לא אבן הבוחן.
    הם קושי אובייקטיבי שיש להתגבר עליו (בדרכי מלחמה או שלום) ולא בני שיח סובייקטיבים.
    שהערבים ייקנאו וירגישו שאינם יכולים להדביק את הישגי המדינה היהודית? זה מובן מאליו ולא הישג..
    מדינת היהודים צריכה להיבחן ביחס לשאר אומות העולם, וביחס לעם היהודי.
    כמה היא מאפשרת ליהודים לממש את הפוטנציאל האדיר שלהם? וכמה היא מנרמלת את הקיום היהודי בגולה?

    במובן הזה, ההישגים ענקיים אך יש עוד דרך ארוכה.
    – בירוקרטיה ומאבקי כוח מגבילים את הכלכלה, כך שצאצאי העלית הכלכלית והתרבותית של מרוקו, עיראק ופולין נהנים מרמת חיים של סלובקיה וספרד.
    – ישראל הפכה, מסיבות פוליטיות פנימיות, ל-“סרבנית שלום” כביכול, שק איגרוף של השמאל במערב, ברמה שיוצרת ניכור בינה ליהדות ארה”ב

  3. קודם כל השם בנימין זאב לא היה מוכר לתיאודור הרצל או “תיאו“ שזה שמו האמיתי.
    מסכים עם הכותבים שלו הרצל או ז’בוטינסקי היו מתעוררים היו שמחים ביותר על התגשמות חזונם, במיוחד ד”ר תיאודור הרצל מומחה למשפטים שלא הצליח להשיג שום משרה הולמת לכישוריו באירופה למעט עתונאי מסקר במשפט דרייפוס.

    ואל לנו לטעות, בתחילת דרכו היהדות לא עניינה בכלל.. את ד”ר תיאודור הרצל בהיותו יהודי מתבולל ברוח תקופת ההשכלה (היה יהודי בביתך ובן אדם בצאתך מביתך).
    אולם משפט דרייפוס והזעזוע שחטף בעקבות כך וכן קשיי כל היהודים באותה עת לקבל משרה הולמת, או לרכוש קרקעות (למעט מסחר, ועבודות בזויות על הגויים)ספק אם בכלל היה מתעסק בבעיה היהודית וקובע לעצמו פרוייקט לפתרון בעיית היהודים.
    בעצם הרצל יצר לעצמו תפקיד חדש (במקום תפקידים אחרים בקתדרות להן היה ראוי)לתכנן ולגרום לישום פתרון יסודי לבעיית היהודים.
    מתוך עשייתו ופגישתו עם מנהיגי אירופה ושועי עולם החל להתמסר יותר ויותר לציונות.
    יש לציין גם שאנשי העליה הראשונה וקודמיהם הקדימו את הרצל, אבל לא הייתה להם תוכנית כוללת ומעשית לפתרון.