נטו מבוכה: תכנית הצהרונים של כחלון עוד תתפוצץ לכולנו בפנים

הכל התחיל עם פרוייקט נטו משפחה של כחלון. כחלק מהתכנית הגדיל כחלון את סבסוד הצהרונים לעשירונים 4-10. עוד קודם לכן נהנו היישובים העניים יותר, בעלי חתך סוציואקונומי 1-3, מסבסוד כמעט מלא של הצהרונים. יש מקום לדון האם סבסוד הצהרונים הוא פרויקט ראוי, או שמא עדיף היה לנתב את התקציב להפחתת מסים. מכל מקום, ברור שהמטרה של הסבסוד היא חיובית: עידוד זוגות צעירים לצאת לעבודה. אך כחלון לא הסתפק בסבסוד הצהרונים, והוסיף לתכנית רכיב נוסף: הגבלה על הסכום שיוכלו הצהרונים לגבות מההורים. או בקיצור, פיקוח על המחירים.

בתגובה הודיעו מפעילות צהרונים שונות, בראשן רשת ויצ"ו ורשת "בצהרי היום" כי יפסיקו להפעיל צהרונים באזור המרכז. שתי רשתות אלו מפעילות לבדן כ-125 מסגרות בהן כ-2,500 ילדים. במכתב מנכ"לית רשת בצהרי היום להורים נכתב שהרפורמה "מאיימת על תנאי העבודה ומעוררת חשש לירידה באיכות". מכתבה של מנכ"לית ויצ"ו פירט מעט יותר:

הטיפול ביצירת רצף חינוכי איכותי אינו יכול להתבסס רק על הוזלת המחיר. הוא חייב לתת מענה מערכתי איכותי ורציני. עלות של 935 שקלים יכולה לתת מענה בסיסי בלבד. ולא לכולם: להורים יחידניים שקיבלו הנחות, לאימהות שעובדות בחלקיות משרה, למשפחה שיש בה יותר מילד אחד, למענה למשפחות שנקלעות למצוקה כלכלית או אחרת, להבנת צרכים ייחודיים, לפיתוח תכניות והכשרת הצוותים, לפיקוח על איכות האוכל, לתקשורת רצופה עם ההורים ולנוכחות של מערך הפיקוח בשטח. על מנת להיות ערוכות לתת מענה לכל משבר בזמן אמת

בקיצור, מפעילי הצהרונים חוששים שהורדת המחיר לא תאפשר להם לספק את המוצר באיכות אליה הם מחויבים, ובתנאים אלה הם מעדיפים לסגור את העסק.

מי שבקי בעקרונות הבסיסיים ביותר בתורת הכלכלה, לא יכול להיות מופתע מההתפתחות הזו. תומס סואל, כלכלן אמריקני משפיע, כבר הצביע על כך שפיקוח על מחירים הוא לעולם איננו פיתרון לדבר, אלא רק בעיה. זאת מאחר שהפיקוח לא משנה את ההיצע או את הביקוש. אלא מייצר מגבלה מלאכותית על המחיר – שהוא הביטוי המספרי למפגש בין הרצון של ההורים לשלוח את ילדיהם לצהרונים, לבין הרצון של מפעילי הצהרונים לטפל בילדים. הממשלה אולי יכולה לקבוע באופן שרירותי את מחירי הצהרונים, אך היא לא יכולה להכריח אף אחד להפעיל אותם. מרגע שנקבע מחיר שאיננו כלכלי, החלטתן של שתי הרשתות הללו להפסיק לפעול היא מתבקשת והגיונית.

מי שנחלצו להגנת ההורים היו עיריות תל-אביב וגבעתיים. ראשי שתי העיריות תיקנו את האיוולת של האוצר בכך שהחליטו לסבסד מתקציבן את הפער בין המחיר המפוקח של משרד האוצר לבין עלות הפעלת הצהרונים.

מבט שטחי עלול ליצור את הרושם שלא נגרם כל נזק, ושהתכנית של כחלון  אפילו עבדה: בשורה התחתונה, ההורים משלמים פחות. אבל זה רחוק מלהיות המצב.

ראשית, הפער בין המחיר המפוקח של כחלון לבין עלות הפעלת הצהרונים בפועל לא נעלם. ההורים ממשיכים לשלם אותו – במקום ישירות לצהרון, דרך הארנונה. תושבים אחרים של הערים הללו, שאינם שולחים את ילדיהם לצהרון, נחזים כמי שמשתתפים עימם בהוצאה. אבל זוהי אחיזת עיניים, אם מניחים שרוב ניכר ממי שגר בעיר, יזדקק לשירותיו של צהרון בשלב כזה או אחר. למעשה לא מדובר בסבסוד, אלא בעסקת תשלומים ארוכה במיוחד: חלק מהתשלום על הצהרון משולם ישירות לצהרון, והחלק השני נפרס לכל אורך עשרות שנות תשלום הארנונה לעירייה. חיסכון כספי בוודאי שאין פה. גם עסקים, אגב, משתתפים בהכנסות העירייה המסבסדת כעת את הצהרונים, וגם בכך אין שום היגיון: נטל המס על עסקים בישראל הוא גם כך בלתי סביר בעליל, וכעת יידרשו העסקים גם לסבסד את הצהרונים.

שנית, חופש הבחירה של ההורים נפגע. כאשר אין פיקוח על מחירים, יכולים ההורים לבחור את הצהרון המתאים לילדיהם, בתשלום המתאים להם: הורים המעדיפים להשקיע בחוגים יוקרתיים ישלמו יותר; והורים המעדיפים לחסוך יחפשו את התכניות הפחות מושקעות – אבל כאלה שעדיין עומדות בסטנדרטים המתאימים להם. ההתערבות של כחלון בחופש הכלכלי של הצהרונים מכניס את הענף כולו לסד של הוצאות זהות והיעדר בידול.

שלישית, העלות הכוללת של התכנית צפויה לעלות דרסטית, וספק אם העיריות יוכלו לעמוד בה לאורך זמן: כאמור, המחיר של מוצר הוא נקודת המפגש בין הביקוש להיצע. כשמחיר יורד, תהיה הסיבה אשר תהיה, המוצר פוגש יותר ביקוש. כעת, משהורד מלאכותית מחיריהם של הצהרונים, יותר הורים יבקשו לשלוח אליהם את ילדיהם. המשמעות היא שהעיריות יידרשו לסבסד יותר הורים, ואף להקצות יותר מבנים להפעלת הצהרונים החדשים.

הדרך לגיהנום

הקלישאה על הכוונות הטובות של מי שדוהר לגיהנם כבר שחוקה עד זרא, אולם נראה שכמה מעובדי משרד האוצר שכחו את העיקרון הזה. הדבר מפליא שבעתיים כשמביאים בחשבון את העובדה שהעקרונות המצביעים על הכישלון הצפוי מראש של תכנית הצהרונים, הם עקרונות בסיסיים ביותר בכלכלה.

התעלמות מהעקרונות הללו הפכה לסימן ההיכר של התכניות הפומפוזיות של כחלון: כשלונה של מחיר למשתכן כבר מרוח על הקיר, ובתוך זמן לא רב יידרשו גם הורים עובדים לשלם את מחיר הפופוליזם. השאלה היא מה יקרה קודם: בחירות, או התפוצצות הבועות שכחלון מפריח.