בין דנקרק לבופור: כשכשלונות צבאיים הופכים להצלחה קולנועית

“דנקרק” הוא מופת קולנועי המנציח את מלחמת העולם השניה, ובכך מצטרף לפסגת היצירה ההוליוודית. אבל הוא גם מחטט בכישלון, ובכך מזכיר קצת את הקולנוע הישראלי

סרט כישלון, שהוא הצלחה בלתי נמנעת | צילום: יח"צ

“דנקרק” הוא ספקטקל קולנועי שמוצא בקלות את מקומו בפנתיאון סרטי מלחמת העולם השניה. במנותק מההקשר הפוליטי, שנצלול לתוכו בעוד כמה פסקות, הסרט הוא חגיגה עבור חובבי הז’אנר וחוויה קולנועית מוזרה אך מהנה עבור חובבי קולנוע באופן כללי. שוחרי הקומדיות הרומנטיות לא ימצאו בו ולו פריים אחד לנחמה.

בסוף מאי 1940, חלקה הראשון והעגום של מלחמת העולם השניה, מצאו עצמם 340 אלף חיילים בריטיים וצרפתים מכותרים על ידי הצבא הנאצי. דנקרק, עיר נמל צרפתית השוכנת לחופי התעלה ועל גבול בלגיה, היתה אמורה להיות נקודת ההתכנסות למבצע שיביא להדיפת צבאותיו של היטלר. אך הקונספציה הצרפתית סביב קו מז’ינו והאשליות על יערות שאינם חדירים לכוחות שריון, שמו לאל את התכניות האסטרטגיות של בעלות הברית לפלוש לבלגיה הכבושה.

לבריטים לא נותרה ברירה אלא לפצוח במבצע פינוי אדיר ממדים, וב-4 ביוני, שבוע לאחר תחילתו, לא נותרו בדנקרק עוד חיילים מבעלות הברית. אניות הצי הבריטי לא הספיקו לפינוי האדיר, וכלי שיט מסחריים – ביניהם סירות דיג ויכטות נוצצות – גויסו גם הם למשימה. בסך הכל השתתפו בפינוי כ-900 ספינות, 235 מתוכן טובעו על ידי מטוסים, אניות וצוללות גרמניים.

המבצע הותיר בפיהם של הבריטים טעם חמוץ מתוק: הזזתה של אוכלוסיה כה גדולה תחת אש היא הישג צבאי; אך הבריחה מאירופה המקדירה היא חרפה. מי שתיאר זאת טוב מכולם היה ראש הממשלה וינסטון צ’רצ’יל, שבנאומו המונומנטלי “נילחם בחופים“, פירט את ההישגים הצבאיים הרבים של המבצע, אך מיד הכריז:

עלינו להיזהר לא לייחס להישג הזה ארשת של ניצחון. אין מנצחים מלחמות באמצעות פינויים.

מטוסים אמיתיים, ללא נקרופיליה

הסרט עוקב אחרי שלושה סיפורי משנה: חיילים המנסים להימלט מדנקרק הנצורה; קפטן של סירת דיג קטנה, הנענה לקריאת ממשלת בריטניה ומשתתף בצי האזרחי שגויס להובלת החיילים חזרה לביתם; וצמד טייסים בריטיים המשייטים מעל התעלה במטרה להגן על המבצע הנסיגה מפני מטוסים גרמניים. בסרט נקטע רצף הזמן האמיתי שבו התרחשו האירועים לטובת מבנה הסרט. זהו פעלול קולנועי כה שחוק עד שכבר איננו מרגישים כמעט בקיומו בסרטים אחרים, אך נקודת התורפה של הסרט הזה היא האופן המגושם והגמלוני שבו קטיעת ציר הזמן מיושמת בו.

תקציב הסרט מוערך בלא פחות ממאה מיליון דולר, והדבר ניבט מכל פריים כמעט. בולטים לטובה קרבות האוויר, אשר צולמו עם מטוסי ספיט-פייר ושטוקה אמיתיים. מה שמבדיל את הסרט הזה משאר היצירות בז’אנר הוא ההעדר המוחלט של פורנוגרפיה נקרופילית: אין בסרט אברים קטועים וגדמים משפריצי דם; אין בו זעקות מוות מבחילות. המיתות המשונות שבהן קיפדו את חייהם החיילים הנמלטים אמנם מתועדות, אך באופן אינפורמטיבי, לא כזה שגורם לפופ-קורן לעלות בגרון.

בחירה קולנועית נוכחת ביותר של היוצרים היא ההעדר המוחלט של הדרג הפוליטי מהסרט. במציאות, דנקרק היתה דרמה פוליטית לא פחות מצבאית, והדמות הבולטת בפרשה, כפי שהיא ניבטת מהספרות ההיסטורית, היתה צ’רצ’יל. אך זה נפקד ממנו לחלוטין – מלבד הזכרת שמו פעמיים לאורך כל הסרט, ומעט ציטוטים מנאומו בסיום. בהינתן שחלקה של הדרמה שהתרחש בלונדון חיוני לא פחות להבנת הסיפור ההיסטורי, נראה כי מדובר בהחמצה.

סרטי הכישלון

כאמור, “דנקרק” שוכן לבטח על המדף לצד הפלישה לנורמנדי, פרל הארבור, להציל את טוראי ראיין, U571 ועוד. מלחמת העולם השניה, אחת הדרמות הגדולות שידע האנושות – וללא ספק הדרמה הגדולה של המאה הקודמת – הוציאה מהקולנוע האמריקני את המיטב. ובכל זאת “דנקרק” מעורר השתוממות קלה: הסרט הזה, בסופו של דבר, מנציח הפסד צורם. והוא עושה זאת כמיטב המסורת הספטקטולרית של הקולנוע ההוליוודי. הגבורה של דנקרק מכונסת בתוך עצמה. יש בו בסרט סצינות מעלות דופק של גיבורים המסכנים את חייהם במצבים בלתי אנושיים למען המטרה. אולם לגיבורים הללו קשה להדביק תארים כמו “עשויים ללא חת”, משום שהמטרה שלשמה הם נלחמים היא בריחה משדה הקרב הביתה.

לצופה הישראלי, ייתכן שהדיסוננס הזה מרגיש מעט מוכר. הישראלים, אחרי הכל, רגילים לצפות באירועים הצבאיים שמכוננים את ההיסטוריה הלאומית מהצד הפחות מחמיא. קולנועני ישראל נמנעים מנצחונות ומגאווה לאומית בכל מחיר. מלחמת ששת הימים לא זכתה להנצחה קולנועית ישראלית, זולת “הסלילים הגנוזים” – עלילת דם קולנועית המורכבת מהקלטות מפוקפקות שנועדו להנציח את מיתוס צה”ל כפושע מלחמה. שני סרטים מנציחים את מלחמת יום הכיפורים: “שתיקת הצופרים” של ריקי שלח, העוסק בקריסת הקונספציה; ו”כיפור” של עמוס גיתאי, שעוסק בחליבת כספים מקרנות קולנוע כדי להעמיד תמונות זזות על המסך, תוך קשר קלוש כלשהו למלחמה ההיא.

באקלים הזה נראה “בופור”, סרטו של יוסף סידר מ-2007, כסיפור גבורה בניחוח הוליוודי. העובדה ש”בופור” לא עוסק בדיבה חולנית לחיילי צה”ל והנהגת ישראל, ביחד עם סגנונו הקולנועי רווי הפירוטכניקה, גרמה לישראלים רבים להאמין שהנה – סוף סוף הוליווד עשתה עלייה והגבורה הישראלית מונצחת על המסך. אבל זה נראה כך רק על רקע היבול המדכא אליו הורגלנו מהקולנוע הישראלי. כמו סוסיתא, נובלס וצביקה פיק, גם “בופור” הוא ניסיון ישראלי כושל לחקות את מה שטוב באמריקה. ניסיון שגרם לכמה ישראלים להרגיש טוב עם עצמם, כשבפועל כולם יודעים שזה לא באמת זה.

“בופור”, כמו “דנקרק”, הוא סרט על בריחה צבאית משפילה. אבל בין שני הסרטים יש הבדל מהדהד: “דנקרק” סוגר שורה ארוכה של יצירות מופת שהנציחו מכל זווית אפשרית את הניצחון של הצד הצודק בנוראה שבמלחמות. “בופור”, מנגד, הוא עוד חוליה בשרשרת התעמולה המזוכיסטית של הקולנוע הישראלי. אין סיפור קולנועי ראוי להנצחה קולנועית יותר מגבורה צבאית. ואין ולו גבורה צבאית ישראלית אחת שנמצאה ראויה בעיני הממסד הקולנועי בישראל להנצחה.

שקיעתו של “התחקיר המדויק”

המשימה שנטל על עצמו כריסטופר נולן, יוצר “דנקרק” היא הרואית בפני עצמה: להשלים את הפנתאון. אם נאהב זאת ואם לא, סיפורה של מלחמת העולם השניה לא שלם בלי הפרק המייסר על דנקרק. את גלריית הסרטים על המלחמה יש להשלים למען הדורות הבאים, בטרם ייעלמו האנשים שעדויותיהם הן חומרי הגלם לתסריטים הללו. ואת עלבון דנקרק יש להנציח באופן שלא יעוות את האמת ההיסטורית ולא יירק בפניהם של מי שראויים לתהילת עולם. אחרי שהעלו את הניצחון על המסך בעשרות סרטים, מותר לקולנועני הוליווד גם להנציח כישלון אחד, מבלי שהדבר ייחשב להם עוול. ומאחר ש”דנקרק” הוא פיסה הכרחית בפאזל התיעוד ההיסטורי, ניתן להניח שהממסד ההוליוודי נכנס לסיפור הזה בלב כבד אך מתוך תחושת אחריות: הנאמנות ההיסטורית מחייבת אותנו לספר את כל הסיפור, גם את החלקים הפחות נעימים שלו.

וגם בכך ניכר ההבדל הגדול ביחס לקולנוע הישראלי. פרשת סרטו של רועי הורנשטיין, “קרב אוויר”, כבר סוקרה פעמים רבות – גם באתר זה. רועי הוא קולנוען מנוסה, אשר חלומו הוא להפיק סרט עלילתי שינציח את הישגי חיל האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים. עשרות פעמים הוא ניסה להשיג תמיכה לסרט בקרנות הקולנוע הישראליות, ונדחה. מבין כל התשובות השליליות שקיבל, בולטת לרעה תשובתה של קרן הקולנוע הישראלי ממרץ 2015, שבה לא נאמרה מילה מקצועית רעה אחת על התסריט, וכל ההערות השליליות היו בעלות אופי פוליטי.

לצד המימרות שכבר פורסמו מתוך חוות הדעת, על כך שהטייס לא מספיק מפסיד והעדר ייצוג “לצד השני”, כתב הלקטור אורי סיון את הדברים הבאים:

התסריט מתבסס על תחקיר מדויק … זה חוזקו של התסריט אך גם חולשתו … קרב אויר נאמן לנושא בו הוא עוסק עד שהוא נבלע בתוכו … קרב אויר נשאר באזור המוגן של סרט מלחמה ישיר ומתוחקר, ובכך נמנע מאמירה חדה על משמעותה הפילוסופית והרגשית

המשפט הקצר הזה משקף הלך רוח שכיח ביותר בקהילת הקולנוע בישראל: נאמנות לסיפור ההיסטורי איננה מעלה בסרט קולנוע, אלא מגרעה. מדוע זה כך? משום שהנורמה שהשתרשה בקהילה הזו מעדיפה את “האמירה הפילוסופית והרגשית” על פני ה”תחקיר המדויק”. כמובן, לאמת ההיסטורית יש משמעות פילוסופית ורגשית. אלא שהמשמעות הזו שונה ממה שברוני קהילת הקולנוע דוגלים בו. באקלים שכזה, אין להתפלא שהסטייה ההיסטורית הופכת למעלה.

ובאיזו סטייה היסטורית מדובר? בסצינות הסיום של “בופור”, יוצאים הלוחמים אחרי פיצוץ המוצב בדרכם לגבול ישראל. שיירת הנגמ”שים חוצה את המסך ומותירה אחריה כביש מבודד בלילה אפל. הפסקול שבחר סידר להשמיע באותה שניה שבה נראה הכביש לאחר שהכלים חלפו הוא דממה מוחלטת. במציאות, הדרך כולה היתה תחת הרעשה כבדה. שני מסוקי קרב נדרשו כדי לאבטח את נסיגת הכוח. אבל בראש של סידר, אחרי שצה”ל עזב את לבנון, נשאר שם שקט פסטורלי בליווי נעימת צרצרים. זוהי כנראה ה”אמירה החדה על משמעותה הפילוסופית והרגשית” של סידר על הנסיגה מלבנון, אמירה שהורנשטיין החמיץ בתסריטו על מלחמת ששת הימים.

ההבדל בין הקולנוע הישראלי לאמריקני בולט וברור: כשבישראל עושים סרט על בריחה משפילה, עושים זאת תוך סטייה מהמציאות המתוחקרת ולמען האמירה הפילוסופית. או במלים פשוטות: מעוותים את ההיסטוריה כדי לשרת אידיאולוגיה. בקולנוע האמריקני הממסדי, ההיצמדות לאמת ההיסטורית היא היא האמירה הפילוסופית.

“דנקרק” מזכיר את הקולנוע הישראלי בנושא שבו הוא בוחר לעסוק, ובכך מזכיר את דלותו של הקולנוע הישראלי. את בגידתו בתרבות, בערכים ובהשקפות של החברה הישראלית, שאותם הכסף הציבורי המושקע בו נועד לבטא. הבו לנו “התנגדות” אחד. הבו לנו “גיבורי הדגל“. הבו לנו “אויב בשער“, ואז, אולי תוכלו להפיק את “בופור” ותואמו “דנקרק”, מבלי להיות מוקעים כיחצ”ני התבוסתנות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. תודה לזיו מאור
    קראתי שתקציב התרבות הוכפל בתקופתה של מירי רגב
    מצד אחד היא נואמת “קאט דבולשיט” ומצד שני מכפילה את התקציב לבולשיט הזה.

    1. היא לא הכפילה היא הגדילה ב50% למיטב זיכרוני.
      ובקאט דבולשיט שלה היא מתכוונת לשינוי חלוקת התקציב ולא לצימצומו, מעולם לא היה שר שביקש לקצץ בתקציב משרדו.

  2. אחלה כתבה, אבל מה לגבי “אנטבה”?
    זה נחשב שלנו?

  3. חבל על הניסיון ההרואי הכביר של העם היהודי לשוב להתיישב בארצו ובמולדתו. הזרמים השמאלנים הניאליסטים בסגנון הסוביטי חותרים תחת קיומנו בקור רוח בסיסמאות מתוחכמות ובאמצעים לא פשוטים. מי שמזלזל במה שמתרחש בתעשיית הקולנוע הישראלי הממומנת על ידי כספם של היהודים התמימים ובהרכב בית המשפט העליון שעוצב באמצעות דרך הבחירה לעליון הכוזבת, עושה שגיאה יסודית. ההרכב בעליון השתנה מעט אבל עדיין השליטה בידי הנשיאה באמצעות השיבוץ שבאחריותה הבלעדית. אנחנו פיונים חסרי כח של ממש. אין בנו את האחדות המאפיין את השמאל הקולקטיבי ואת השחיתות חסרת המעצורים של אל ארד הארץ הישראלי, אבל יש בנו את האמונה בחופש, בחירות, בשנאת הקולקטיביות וזהו כח אידיאולוגי אדיר. אבל אין בנו את הכח הפיננסי העצמאי מפני שאנחנו המון המדוכא במיסים כבדים. צריך להקים גוף קולנוע עצמאי שיתחרה בגוף הקיים הרקוב ההרסני. אם אין ברירה נקים בית משפט עליון חילופי שיבחר על ידי 120 חברי הכנסת כביטוי לרצון הציבור.

  4. מאמר מצוין. נהניתי לקרוא, וגם אהבתי את הקישור לכתבה המעניינת מ2016.

    אכן, באופן מפליא ומטריד, אני לא יכול להיזכר בסרט אחד, אחד, ישראלי, שמציג את חיילי צה”ל, תמחקו את זה, חייל אחד(!!) בצה”ל באור חיובי.

    חיילי צה”ל שאפשר לראות על המסך בסרטים וסדרות ישראליות שממומנים וממומנות מכספי המסים של כולנו, הם במקרה הטוב – שכירי חרב נטולי אופי, שם, פנים, או כל מאפיין שמאפשר ממש להיקשר אליהם ולהעריך אותם כבני אדם, ובמקרה הרע – סדיסטים יודונאצים מרושעים ומשועממים, שאין דבר אהוב עליהם יותר מלהתעלל קולקטיבית, או אישית, באיזה פלסטינאי או אדם חסר ישע.

    אגב, חשוב להסביר, ובמאמר אין התייחסות לנושא – תכלית הסרטים והסדרות הללו הן למעשה בכלל לא להשפיע על הישראלים או על המציאות הישראלית. ואם כן, זו תכלית שולית. התכלית העיקרית – השחרת שמנו בחו”ל, תוך קריצת עין ברורה למבקרי ישראל בשמאל העולמי, וניסיון לחלוב מהם פרסים, כספים והוקרה. ואין מתכון בטוח יותר לאדם בתעשיית הקולנוע או הטלוויזיה הישראלית לקבלת כבוד, ממון, והכרה עולמיים, זולת הצגת ילדינו, לוחמי וחיילי צה”ל, כחבורת רוצחים גזענים ברברים.

    הזוי שאנחנו פשוט מקבלים את המציאות הזו. זה הכסף שלנו שמממן את ההסתה הזו כנגד ילדינו שאנחנו שולחים לצבא להגן עלינו.

    אולי הגיע הזמן לשמוע את רגב קצת פחות בתקשורת, שתפסיק לדבר כל כך הרבה, ותתחיל לעשות ולשנות משהו. בסוף ייצא לה בימין שם של ליברמן 2 🙂 ומספיק לנו סוכן שמאל אחד שמדבר ימין ובפועל דוגל בקונספציית הבטונדות.

    1. לליברמן לפחות יש תירוץ טוב.
      הוא לא יושב בכלא,כמו גם בתו שהפכה למליונרית בדולרים בגיל 20.
      ובתמורה הוא הפך לסוס טרויאני.
      בדיוק כמו צחי הנגבי שעשה עסקה דומה.
      לא מאשים אותם.לא חושב שאני במקומם
      הייתי בוחר בהליכה לכלא.
      מה שמכונה כאן מערכת משפט לא שונה בכלום
      מהקגב המפורסם.

  5. הצד הצודק ?
    האמריקאים לא היו הצד הצודק.
    בישלו מלחמה יש מאין כדי לצאת מהמשבר הכלכלי
    הגדול.הצליח להם,כל הכבוד.
    הקומוניזם אמר את המילה האחרונה כששתל בגופה
    של ארהב לאירופה את הביצה הליברלית שבקיה
    כ 25 שנים לאחר המלחמה וחיסלה סופית את אירופה
    ובמיוחד את ארהב.
    בריטניה הובסה במלחמה מכל זוית שמסתכלים על זה.
    מלחמה מטופשת ומיותרת לחלוטין מבחינת בריטניה
    אליה נכנסה בשל נרקומן המלחמות צ’רצ’יל שגרר את
    המדינה באויב הלא נכון בשל שנאה אישית חולנית
    לגרמנים.

    כל מי שעובד בתחום הבוהמה הוא קומוניסט עם
    פנקס אדום.גם פה וגם באירופה וגם בארהב.
    בדיוק כמו מערכת המשפט,התקשורת,האקדמיה,צמרת
    הצבא,הבנקים והמשטרה החשאית.
    השיטה הסוביטית מיושמת בכל מדינה שהיתה פעם מערב.
    ברהמ אולי נפלה,אבל הקומוניזם הוא המנצח הגדול
    של המלחמה,גם אם נדרשו כ 70 שנה כדי להבין את זה.

  6. מאמר מצוין, משקף במדויק את ההקבלה בין מה שסרטים כמו דנקירק מייצגים לעומת מה שהקולנוע הישראלי מנסה להכתיב בצמד העשורים האחרונים.