בין דנקרק לבופור: כשכשלונות צבאיים הופכים להצלחה קולנועית

"דנקרק" הוא ספקטקל קולנועי שמוצא בקלות את מקומו בפנתיאון סרטי מלחמת העולם השניה. במנותק מההקשר הפוליטי, שנצלול לתוכו בעוד כמה פסקות, הסרט הוא חגיגה עבור חובבי הז'אנר וחוויה קולנועית מוזרה אך מהנה עבור חובבי קולנוע באופן כללי. שוחרי הקומדיות הרומנטיות לא ימצאו בו ולו פריים אחד לנחמה.

בסוף מאי 1940, חלקה הראשון והעגום של מלחמת העולם השניה, מצאו עצמם 340 אלף חיילים בריטיים וצרפתים מכותרים על ידי הצבא הנאצי. דנקרק, עיר נמל צרפתית השוכנת לחופי התעלה ועל גבול בלגיה, היתה אמורה להיות נקודת ההתכנסות למבצע שיביא להדיפת צבאותיו של היטלר. אך הקונספציה הצרפתית סביב קו מז'ינו והאשליות על יערות שאינם חדירים לכוחות שריון, שמו לאל את התכניות האסטרטגיות של בעלות הברית לפלוש לבלגיה הכבושה.

לבריטים לא נותרה ברירה אלא לפצוח במבצע פינוי אדיר ממדים, וב-4 ביוני, שבוע לאחר תחילתו, לא נותרו בדנקרק עוד חיילים מבעלות הברית. אניות הצי הבריטי לא הספיקו לפינוי האדיר, וכלי שיט מסחריים – ביניהם סירות דיג ויכטות נוצצות – גויסו גם הם למשימה. בסך הכל השתתפו בפינוי כ-900 ספינות, 235 מתוכן טובעו על ידי מטוסים, אניות וצוללות גרמניים.

המבצע הותיר בפיהם של הבריטים טעם חמוץ מתוק: הזזתה של אוכלוסיה כה גדולה תחת אש היא הישג צבאי; אך הבריחה מאירופה המקדירה היא חרפה. מי שתיאר זאת טוב מכולם היה ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל, שבנאומו המונומנטלי "נילחם בחופים", פירט את ההישגים הצבאיים הרבים של המבצע, אך מיד הכריז:

עלינו להיזהר לא לייחס להישג הזה ארשת של ניצחון. אין מנצחים מלחמות באמצעות פינויים.

מטוסים אמיתיים, ללא נקרופיליה

הסרט עוקב אחרי שלושה סיפורי משנה: חיילים המנסים להימלט מדנקרק הנצורה; קפטן של סירת דיג קטנה, הנענה לקריאת ממשלת בריטניה ומשתתף בצי האזרחי שגויס להובלת החיילים חזרה לביתם; וצמד טייסים בריטיים המשייטים מעל התעלה במטרה להגן על המבצע הנסיגה מפני מטוסים גרמניים. בסרט נקטע רצף הזמן האמיתי שבו התרחשו האירועים לטובת מבנה הסרט. זהו פעלול קולנועי כה שחוק עד שכבר איננו מרגישים כמעט בקיומו בסרטים אחרים, אך נקודת התורפה של הסרט הזה היא האופן המגושם והגמלוני שבו קטיעת ציר הזמן מיושמת בו.

תקציב הסרט מוערך בלא פחות ממאה מיליון דולר, והדבר ניבט מכל פריים כמעט. בולטים לטובה קרבות האוויר, אשר צולמו עם מטוסי ספיט-פייר ושטוקה אמיתיים. מה שמבדיל את הסרט הזה משאר היצירות בז'אנר הוא ההעדר המוחלט של פורנוגרפיה נקרופילית: אין בסרט אברים קטועים וגדמים משפריצי דם; אין בו זעקות מוות מבחילות. המיתות המשונות שבהן קיפדו את חייהם החיילים הנמלטים אמנם מתועדות, אך באופן אינפורמטיבי, לא כזה שגורם לפופ-קורן לעלות בגרון.

בחירה קולנועית נוכחת ביותר של היוצרים היא ההעדר המוחלט של הדרג הפוליטי מהסרט. במציאות, דנקרק היתה דרמה פוליטית לא פחות מצבאית, והדמות הבולטת בפרשה, כפי שהיא ניבטת מהספרות ההיסטורית, היתה צ'רצ'יל. אך זה נפקד ממנו לחלוטין – מלבד הזכרת שמו פעמיים לאורך כל הסרט, ומעט ציטוטים מנאומו בסיום. בהינתן שחלקה של הדרמה שהתרחש בלונדון חיוני לא פחות להבנת הסיפור ההיסטורי, נראה כי מדובר בהחמצה.

סרטי הכישלון

כאמור, "דנקרק" שוכן לבטח על המדף לצד הפלישה לנורמנדי, פרל הארבור, להציל את טוראי ראיין, U571 ועוד. מלחמת העולם השניה, אחת הדרמות הגדולות שידע האנושות – וללא ספק הדרמה הגדולה של המאה הקודמת – הוציאה מהקולנוע האמריקני את המיטב. ובכל זאת "דנקרק" מעורר השתוממות קלה: הסרט הזה, בסופו של דבר, מנציח הפסד צורם. והוא עושה זאת כמיטב המסורת הספטקטולרית של הקולנוע ההוליוודי. הגבורה של דנקרק מכונסת בתוך עצמה. יש בו בסרט סצינות מעלות דופק של גיבורים המסכנים את חייהם במצבים בלתי אנושיים למען המטרה. אולם לגיבורים הללו קשה להדביק תארים כמו "עשויים ללא חת", משום שהמטרה שלשמה הם נלחמים היא בריחה משדה הקרב הביתה.

לצופה הישראלי, ייתכן שהדיסוננס הזה מרגיש מעט מוכר. הישראלים, אחרי הכל, רגילים לצפות באירועים הצבאיים שמכוננים את ההיסטוריה הלאומית מהצד הפחות מחמיא. קולנועני ישראל נמנעים מנצחונות ומגאווה לאומית בכל מחיר. מלחמת ששת הימים לא זכתה להנצחה קולנועית ישראלית, זולת "הסלילים הגנוזים" – עלילת דם קולנועית המורכבת מהקלטות מפוקפקות שנועדו להנציח את מיתוס צה"ל כפושע מלחמה. שני סרטים מנציחים את מלחמת יום הכיפורים: "שתיקת הצופרים" של ריקי שלח, העוסק בקריסת הקונספציה; ו"כיפור" של עמוס גיתאי, שעוסק בחליבת כספים מקרנות קולנוע כדי להעמיד תמונות זזות על המסך, תוך קשר קלוש כלשהו למלחמה ההיא.

באקלים הזה נראה "בופור", סרטו של יוסף סידר מ-2007, כסיפור גבורה בניחוח הוליוודי. העובדה ש"בופור" לא עוסק בדיבה חולנית לחיילי צה"ל והנהגת ישראל, ביחד עם סגנונו הקולנועי רווי הפירוטכניקה, גרמה לישראלים רבים להאמין שהנה – סוף סוף הוליווד עשתה עלייה והגבורה הישראלית מונצחת על המסך. אבל זה נראה כך רק על רקע היבול המדכא אליו הורגלנו מהקולנוע הישראלי. כמו סוסיתא, נובלס וצביקה פיק, גם "בופור" הוא ניסיון ישראלי כושל לחקות את מה שטוב באמריקה. ניסיון שגרם לכמה ישראלים להרגיש טוב עם עצמם, כשבפועל כולם יודעים שזה לא באמת זה.

"בופור", כמו "דנקרק", הוא סרט על בריחה צבאית משפילה. אבל בין שני הסרטים יש הבדל מהדהד: "דנקרק" סוגר שורה ארוכה של יצירות מופת שהנציחו מכל זווית אפשרית את הניצחון של הצד הצודק בנוראה שבמלחמות. "בופור", מנגד, הוא עוד חוליה בשרשרת התעמולה המזוכיסטית של הקולנוע הישראלי. אין סיפור קולנועי ראוי להנצחה קולנועית יותר מגבורה צבאית. ואין ולו גבורה צבאית ישראלית אחת שנמצאה ראויה בעיני הממסד הקולנועי בישראל להנצחה.

שקיעתו של "התחקיר המדויק"

המשימה שנטל על עצמו כריסטופר נולן, יוצר "דנקרק" היא הרואית בפני עצמה: להשלים את הפנתאון. אם נאהב זאת ואם לא, סיפורה של מלחמת העולם השניה לא שלם בלי הפרק המייסר על דנקרק. את גלריית הסרטים על המלחמה יש להשלים למען הדורות הבאים, בטרם ייעלמו האנשים שעדויותיהם הן חומרי הגלם לתסריטים הללו. ואת עלבון דנקרק יש להנציח באופן שלא יעוות את האמת ההיסטורית ולא יירק בפניהם של מי שראויים לתהילת עולם. אחרי שהעלו את הניצחון על המסך בעשרות סרטים, מותר לקולנועני הוליווד גם להנציח כישלון אחד, מבלי שהדבר ייחשב להם עוול. ומאחר ש"דנקרק" הוא פיסה הכרחית בפאזל התיעוד ההיסטורי, ניתן להניח שהממסד ההוליוודי נכנס לסיפור הזה בלב כבד אך מתוך תחושת אחריות: הנאמנות ההיסטורית מחייבת אותנו לספר את כל הסיפור, גם את החלקים הפחות נעימים שלו.

וגם בכך ניכר ההבדל הגדול ביחס לקולנוע הישראלי. פרשת סרטו של רועי הורנשטיין, "קרב אוויר", כבר סוקרה פעמים רבות – גם באתר זה. רועי הוא קולנוען מנוסה, אשר חלומו הוא להפיק סרט עלילתי שינציח את הישגי חיל האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים. עשרות פעמים הוא ניסה להשיג תמיכה לסרט בקרנות הקולנוע הישראליות, ונדחה. מבין כל התשובות השליליות שקיבל, בולטת לרעה תשובתה של קרן הקולנוע הישראלי ממרץ 2015, שבה לא נאמרה מילה מקצועית רעה אחת על התסריט, וכל ההערות השליליות היו בעלות אופי פוליטי.

לצד המימרות שכבר פורסמו מתוך חוות הדעת, על כך שהטייס לא מספיק מפסיד והעדר ייצוג "לצד השני", כתב הלקטור אורי סיון את הדברים הבאים:

התסריט מתבסס על תחקיר מדויק … זה חוזקו של התסריט אך גם חולשתו … קרב אויר נאמן לנושא בו הוא עוסק עד שהוא נבלע בתוכו … קרב אויר נשאר באזור המוגן של סרט מלחמה ישיר ומתוחקר, ובכך נמנע מאמירה חדה על משמעותה הפילוסופית והרגשית

המשפט הקצר הזה משקף הלך רוח שכיח ביותר בקהילת הקולנוע בישראל: נאמנות לסיפור ההיסטורי איננה מעלה בסרט קולנוע, אלא מגרעה. מדוע זה כך? משום שהנורמה שהשתרשה בקהילה הזו מעדיפה את "האמירה הפילוסופית והרגשית" על פני ה"תחקיר המדויק". כמובן, לאמת ההיסטורית יש משמעות פילוסופית ורגשית. אלא שהמשמעות הזו שונה ממה שברוני קהילת הקולנוע דוגלים בו. באקלים שכזה, אין להתפלא שהסטייה ההיסטורית הופכת למעלה.

ובאיזו סטייה היסטורית מדובר? בסצינות הסיום של "בופור", יוצאים הלוחמים אחרי פיצוץ המוצב בדרכם לגבול ישראל. שיירת הנגמ"שים חוצה את המסך ומותירה אחריה כביש מבודד בלילה אפל. הפסקול שבחר סידר להשמיע באותה שניה שבה נראה הכביש לאחר שהכלים חלפו הוא דממה מוחלטת. במציאות, הדרך כולה היתה תחת הרעשה כבדה. שני מסוקי קרב נדרשו כדי לאבטח את נסיגת הכוח. אבל בראש של סידר, אחרי שצה"ל עזב את לבנון, נשאר שם שקט פסטורלי בליווי נעימת צרצרים. זוהי כנראה ה"אמירה החדה על משמעותה הפילוסופית והרגשית" של סידר על הנסיגה מלבנון, אמירה שהורנשטיין החמיץ בתסריטו על מלחמת ששת הימים.

ההבדל בין הקולנוע הישראלי לאמריקני בולט וברור: כשבישראל עושים סרט על בריחה משפילה, עושים זאת תוך סטייה מהמציאות המתוחקרת ולמען האמירה הפילוסופית. או במלים פשוטות: מעוותים את ההיסטוריה כדי לשרת אידיאולוגיה. בקולנוע האמריקני הממסדי, ההיצמדות לאמת ההיסטורית היא היא האמירה הפילוסופית.

"דנקרק" מזכיר את הקולנוע הישראלי בנושא שבו הוא בוחר לעסוק, ובכך מזכיר את דלותו של הקולנוע הישראלי. את בגידתו בתרבות, בערכים ובהשקפות של החברה הישראלית, שאותם הכסף הציבורי המושקע בו נועד לבטא. הבו לנו "התנגדות" אחד. הבו לנו "גיבורי הדגל". הבו לנו "אויב בשער", ואז, אולי תוכלו להפיק את "בופור" ותואמו "דנקרק", מבלי להיות מוקעים כיחצ"ני התבוסתנות.