הפלונטר האמריקאי מול צפון־קוריאה

המשבר מול צפון־קוריאה מציב בפני ארצות־הברית את הצורך להכריע. ההחלטה נראית כבדה, סבוכה והרת גורל, לא רק מאז משבר הטילים בקובה אלא גם מאז מלחמת העולם השנייה. זאת מאחר שלכל פעולה של ארצות־הברית או הימנעות ממנה, תהיינה השלכות קשות. אפשר להשתומם לנוכח אמירותיו, מעלליו או חוסר המעש של הנשיא טראמפ אבל ברור שהוא ירש את המשברים במזרח התיכון ובמזרח הרחוק מאובמה ומבוש. לטראמפ ככל הנראה אין אסטרטגיה או תכנית פעולה כלשהי אבל נדמה שכך המצב גם במחלקת המדינה ובפנטגון. לעת עתה ברור שאין שום אמצעי "אזרחי" לרסן את קים המשתולל והמתגרען – בוודאי שלא עוד חבילת סנקציות. יוזכר שסנקציות מעולם לא השפיעו על משטר כלשהו, בוודאי שלא על משטר דוגמת זה הקיים בצפון־קוריאה.

היגיון בשיגעון

חשוב להבין ששליט צפון־קוריאה אולי מטורף אבל בוודאי שלא אוויל. בהתנהלותו ישנו הגיון סביר. מדוע צפון־קוריאה  מתנהגת כפי שמתנהגת? ראשית, יש להזכיר כי המשטר הזה תמיד חזר על אותה הצגה: אמירות מתלהמות לעבר יפן, דרום־קוריאה וארצות־הברית, צחצוח חרבות וסיום המשבר בתמורה לעוד סיוע כספי כלשהו. כמו כן יש להביא בחשבון שהמשטר שולט ללא מצרים על זרם המידע העובר לאזרחים אודות העולם החיצוני, כך שהוא יכול לצייר כל תמונה שירצה ללא חשש לביקורת או אי־הסכמה. לדוגמא, אנו יודעים כי רוב תושבי צפון־קוריאה מעולם לא שמעו על שיגור החללית האמריקאית לירח.  הם גם לא מעולם לא שמעו בכלי תקשורת רשמיים על אייפון או על שאר החידושים הטכנולוגים של האויב האמריקאי.

אלא ככל הנראה לקים ג'ונג און יש אסטרטגיה ברורה. לדעת כמה מומחים המנהיג הצפון־קוריאני זקוק לתמיכת המנגנון הצבאי העצום. לפיכך, מוטב מבחינתו לשמור את המדינה במתח תוך עמידה על היערכות צבאית מתמדת. עד עכשיו האסטרטגיה הזאת עבדה – הפחדות צבאיות והפסקתן בתמורה לסיוע כספי או אחר.  לצד זאת יש לזכור שהמשטר הצפון־קוריאני לא מסתפק באיומים בלבד אלא מפעם לפעם גם עושה: בשנת 2010 צוללת צפון־קוריאנית הטביעה אניית מלחמה דרום־קוריאנית סמוך לגבול הימים בין שתי המדינות.

עתה קוריאה ככל הנראה שוקדת על פיתוח טילים המסוגלים לשאת ראש נפץ גרעיני וכאשר היא תשיג יכולת זו היא תיחשב לחברה במועדון הגרעיני. הנשק הגרעיני יקנה לצפון־קוריאה לא רק יוקרה אלא גם ביטוח מקיף ומשלים מפני כל התערבות זרה. קוריאה  הצפונית תמשיך בתנופת הפיתוח הגרעיני שלה מהסיבה הפשוטה שארצות־הברית נתקלה במבוי סתום ואין לה אופציות טובות במשבר הזה.

סין בוחרת בצרה הקלה מבין השתיים

סין לא רווה נחת מהתכנית הגרעינית של שכנתה הסוררת. סיבה טובה לכך היא עצם הימצאותו של נשק גרעיני המערער על המונופול הסיני האזורי בתחום. סין חולשת על כ־90% מסחר החוץ עם צפון־קוריאה, ובהקשר זה יש להזכיר שקים ג'ונג און התחיל ליישם מעין רפורמות כלכליות ברוח סינית כך  שמסגרות קומוניסטיות של ממש הולכות ונעלמות במדינה. כעת לדוגמה, קיימות צורות שונות של פעילות עסקית רשמית במסגרת שוק פרטי, כשלצידו שוק שחור.

וושינגטון מצפה מסין ללחוץ על קים ולנתק את קשרי הסחר איתו, אולם אין סיכוי שהסינים ייענו לאתגר. סין ניצבת גם היא בפני שתי דילמות לא נעימות: במקרה של ניתוק הסחר, קוריאה הצפונית עלולה להתמוטט וליצור אי יציבות בגבול סין ואף לייצא פליטים לשטח הסיני ­­- דבר שאין הסינים מעוניינים לקבל. חלום בלהות נוסף עבור הסינים הוא התמוטטות או תבוסה של המשטר הצפוני שכתוצאה ממנו חיילים אמריקאים יופיעו על גבולה. תסריט כזה הוא ייהרג ובל יעבור מבחינת סין. לכן התקוות שסין תעשה משהו רציני מעבר למהלך סמלי של סגירת כמה חברות צפון־קוריאניות אינן ריאליות. לבסוף, בסין רווחת הדעה (שניתן להצדיקה) שגם לחץ סיני בלתי־מתון לא יצליח להניא את קים מפיתוח הנשק הגרעיני. אדרבא אם המשטר יראה שגם בעלת הברית היחידה שלו הפנתה לו גב הוא רק יהפוך נחוש להשיג יותר להשיג יכולת שימוש אפקטיבית בנשק גרעיני.

ארצות־הברית במלכוד

כאמור, מאשימים את טראמפ בחוסר עשייה או בהיעדר יכולת לנהל את המשבר, אלא שכפי שנראה בהמשך, ספק אם מישהו אחר שהיה יושב בכסאו היה מסוגל להגות פעולה חילופית ברורה ובטוחה ובלתי מזגזגת. מה הן האפשרויות האמריקאיות? להתעלם כליל השגעונות הקוריאניים ולהכיר בקוריאה כחברה במועדון הגרעיני? משמעות הדבר קריסה של כל התפיסות המסורתיות אודות אי־תפוצת נשק גרעיני ואבדן כל משמעות ל"מועדון הגרעין" השומר בקנאות על מעמדו הבלעדי.

מה לגבי אופציה צבאית מוגבלת? אף זו נראית כבלתי אפשרית מכיוון שלא ייתכן מבצע מוגבל נוסחת השמדת מתקני הגרעין בלבד, אשר לא יתדרדר תוך זמן קצר למלחמה כוללת קלאסית, השונה בתכלית מהמלחמות במזרח־התיכון. סיאול, הבירה הדרום־קוריאנית, נמצאת בטווח הפגזים של תותחי הצפון הפרימיטיביים. הרעשה מכוונת של סיאול תגרום למאות הרוגים במטח הראשון מה שיגרור בוודאי תגובת נגד מצד הדרום שמשמעותה מלחמה אשר אין לשער את תוצאותיה.

הפחד הכמוס של הדרום־קוריאנים הוא לחזות בהתמוטטות הצפון והתפרקותו של המשטר הנוכחי. זאת מפני שבניגוד לאידיאולוגיה הרשמית המצדדת באיחוד קוריאה, מבחינת הדור הצעיר אשר לא יודע דבר על הצפון, אין שום כוונה או רצון להתאחד איתו. מצב בו הדרום יאלץ לפרנס עוד מיליוני צפון־קוריאנים עניים שהתעצבו על ברכי התעמולה, לא נראה רצוי כלל וכלל מבחינתם. כלומר, אם לסכם את כל האמור, ברור שפעולה אמריקאית חייבת להיות מתואמת עם דרום־קוריאה ועם יפן כאשר שתי האחרונות לא בדיוק ששות לשתף פעולה לאחרונה, גם לא נוכח אויב מר משותף.

התפוגגות המטרייה האמריקנית

האם יש הגיון באיום הצפון־קוריאני על סן פרנסיסקו או על גואם, או שמדובר בטירוף צרוף? מסתבר שיש היגיון דווקא. ההיגיון הוא השחיקה של ההרתעה אמריקנית עד כדי התמוססותה במזרח הרחוק. מבחינה עקרונית, יפן ודרום־קוריאה סומכות על ההגנה האמריקאית הכוללת 'מכה שנייה', ופורסת מטרייה גרעינית מעל השתיים. אלא שנראה שמלכתחילה תפיסה זו שעשויה להיראות סבירה בעיני דרום־קוריאה ויפן, היא בעייתית לכל הפחות עבור ארצות־הברית. התחייבות אמריקאית להפעיל נשק גרעיני כנגד מדינה שלא תקפה אותה במישרין, היא איננה דבר של מה בכך.  הדוקטרינה הזאת נועדה, כמו גם תפיסת 'המכה השנייה', למנוע את המכה ראשונה ולהניא כל יריב פוטנציאלי מהרצון להשתמש בנשק גרעיני.

היכולת הצפון־קוריאנית לפגוע בארצות־הברית שתהפוך לאפשרית עת יחזיקו אלה בפלטפורמת שיגור מתאימות, תגרום בוודאות להתפתחות הבאה: במקרה של עימות עם הצפון (גם קונבנציונאלי), הפעלת העוצמה הצבאית האמריקאית תפסיק להיות אוטומטית והחוזים בין ארצות־הברית לבנות בריתה יהפכו בלתי־רלוונטיים. כשהיריב מסוגל לשגר טיל גרעיני לסן־פרנסיסקו, שום החלטה לא תוכל להתקבל "על טייס אוטומטי" רק משום שהחוק מחייב זאת.

היעלמות ההרתעה האמריקאית עלולה להגביר את הלחץ הציבורי בדמוקרטיות כיפן ודרום־קוריאה להצטייד בנשק גרעיני. בינתיים הדבר נשאר בגדר טאבו ביפן אך קשה לשער שמצב זה ימשך לאורך זמן כאשר ההגנה האמריקאית נראית כמשענת קנה רצוץ. אם אכן יתממש תרחיש שכזה, תיפתח הדרך למירוץ החימוש הגרעיני במזרח אסיה שיכלול גם את ווייטנאם החוששת מסין באופן עקבי.

הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות

סאגת הגרעין הצפון־קוריאני איננה מנותקת משאר המשברים ברחבי העולם. איך התדרדר העולם למשבר הנוכחי? מעבר להפקרות של אובמה, יש להזכיר את הראשית בימי קלינטון. קלינטון חתם על שורה של הסכמים עם צפון־קוריאה שמצדה טרחה להפר אותם באופן סדרתי, וממשיכה להפר אותם עד עצם היום הזה.

מבחינת המזרח־התיכון, קיימות השלכות למשבר הצפון־קוריאני גם כן. ראשית, אם לומדים את ההיסטוריה העשירה של שיתוף פעולה בתחום פיתוח טילים וכנראה גם מחקר הגרעין בין צפון־קוריאה לאיראן – סביר להניח שכל טכנולוגיה שתופיע בצפון־קוריאה תגיע במוקדם ובמאוחר לאיראן. קשה לחשוב דרך אפקטיבית למנוע זליגה כזו של Know How, במיוחד לאור העובדה שסנקציות בינלאומיות אינן אפקטיביות בהשפעתן על משטר זה. הטכנולוגיה הזאת תעבור לטהראן תמורת תשלום נאה שטהראן כמובן יכולה לשלם.

מבחינת פיונגיאנג וטהראן, האירוע המכונן והטראומטי הוא גורלו של שליט לוב, מעמר קדאפי. הלה וויתר על פיתוח פצצת אטום בתמורה להבטחות מערביות לא להציק לו. את הסוף כולנו יודעים: קדאפי חוסל כמו בקלות ובאכזריות הודות להתערבות חילות האוויר הצרפתי, הבריטי והאמריקני. הלקח מבחינת קוריאה ואיראן הוא ברור: עדיפה פצצה על הבטחות המערב. הסומך על המערב עלול להביא על עצמו קץ דומה לזה של קדאפי. כמה בכירים צפון־קוריאנים אף הרחיקו לכת וציינו בפני מומחים רוסים את ההסכם עם אוקראינה. אמנת בודפשט מ־1994 ערבה לשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה בתמורה לוויתור על הארסנל הגרעיני שלה וראו מה ארע לאוקראינה ב-2014.

המשבר קוריאה נגרם גם על ידי שרשרת של החלטות לא נכונות המבוססות על ווישפול ת'ינקינג. האירועים בצפון־קוריאה הושפעו , אם כי לא באופן בלעדי, מההתנהלות המערבית שנעדרה חשיבה רצינית לטווח ארוך. אותה התנהלות הושפעה מהכוונות הנעלות והאציליות ביותר כמו במקרה הלובי: הענשתו של הרודן האכזר קדאפי לא נועדה אלא על מנת למנוע טבח באוכלוסייה האזרחית. הרוסים הזהירו בדיוק מפני התפתחויות דוגמת אלה שנחזו בלוב, אך פטרו את הזהרותיהם כעוד תעמולה רוסית שאינה ראויה להתייחסות. הנטייה המוסרנית והרגשנית השכיחה במערב, הביאה עליו מבלי משים את המשבר הנוכחי. אולי זהו סימן שיש צורך בחשבון נפש.