פרשת נח – בין נס לטבע, בין מיתוס להיסטוריה

השוואת סיפורו של נח לאגדות המבול הבבליות מדגימה את המבט הישיר של היהדות על האדם ועל הטבע

תיבת נח על הר אררט | סימון דה-מיל

סיפור הבריאה של השבוע שעבר מתרחש בגן עדן ערטילאי, שהגישה אליו נחסמה על ידי הכרובים ולהט החרב המתהפכת. הסיפור אפוא מנותק מעולמנו הקונקרטי, מיתולוגי באופיו. סיפור המבול, לעומתו, מעוצב הרבה פחות כמיתוס והרבה יותר כדיווח, כ"היסטוריה". תאריכי האירועים המדויקים מפורטים יחד עם גילו של נח, ופרטים טכניים נוספים כמו מספר הימים שארך כל שלב במבול או מידותיה המדויקות של התיבה. יש בעלילה מקומות ממשיים ומוכרים כמו הרי אררט שעליהם נחה התיבה, או הארצות שאליהם נפוצו לבסוף כל הגויים צאצאי בני נח, ואפילו העיר והמגדל שעליהם נוסדה לבסוף בבל.

אך למרות הפרטים המחברים את המבול אל עולמם אנשי תקופת המקרא, עדיין ניכר הרושם המיתי והעל-טבעי של עלילת המבול. שנות חייהם של הדורות הראשונים מפליאות בארכן, כמויות המים – חמש עשרה אמה מעל ראשי ההרים הגבוהים – הן בלתי נתפסות, וכלל לא ברור איך אפשר לבנות תיבה כה גדולה, כל שכן לכנס אליה את כל החיות, למצוא להן מקום ולהאכיל את כולן.

אז כיצד עלינו לקרוא את סיפור המבול? ואיך עלינו להבין את דמותו של נח? האם יש לראות בו דמות מיתית הפועלת במרחב נסי ומופלא, דמות שבאה לבטא רעיונות נשגבים על הטבע האנושי או להסביר את קביעת סדרי העולם? או שמא יש לראות בנח דמות מציאותית, שסיפור פרטי חייה נועד בעיקר ללמד לקח ומוסר?

בין נוח לגילגמש

כשנתגלו התלים הגדולים של ערי אשור – כלח, נינוה, דוּר-שָׁרוּכִּין ואחרות, נמצאו בהם ספריות קדומות שהכילו, בין השאר, את האפוס של גִילגַמֶש, גיבור אגדי ומלך העיר ארך (הנזכרת בפרשתנו). האפוס, שהועלה על הכתב כבר במאה ה-19 לפנה"ס, מספר גרסה אחרת של המבול, גרסה בעלת אופי מיתי מובהק. ההשוואה בינו לבין פרשת המבול שלנו יכולה ללמד על אופיה ולסייע בשאלה כיצד יש לקרוא אותה.

אפוס גילגמש מספר כי לאחר מותו של ידידו הטוב אֶנְכִּדֻ, גילגמש היה נחוש לנצח את המוות. הוא פנה אל אֻתְנַפִּשְׁתִּם (מילולית "אשר מצא חיים"), אדם החי מעבר לים וזכה לחיי נצח. לאחר מסע תלאות הוא מגיע אל אֻתְנַפִּשְׁתִּם שמספר לו כיצד אֶאַ, אל המים, גילה לו על גזירת האלים להמיט מבול על הארץ, ואיך בעצת אֶאַ בנה תיבה וניצל מהשיטפון. הצלתו הפלאית זיכתה את אֻתְנַפִּשְׁתִּם בחיי נצח, משאת נפשו של גילגמש.

אגדת המבול הזו אינה היחידה מן העולם המסופוטמי, וקדמה לה גרסה שוּמֶרית המספרת על זִיוּסוּדְרָא (מילולית "המאריך ימים"), מלך שֻׁרֻפַּכּ, שנמצאה כתובה בכתב היתדות על לוחות חרס בעיר נִיפּוּר (כיום מרכז עיראק). מסופר שם כי האל אֶנְכִּי (מקבילו השוּמרי של אֶאַ הבבלי) מזהיר את זיוסודרא מפני המבול, הוא בונה תיבה בעצתו ולאחר שניצל מקריב קרבנות וזוכה לחיי נצח במשכן האלים. האופי המיתולוגי של המבול השומרי מעוגן גם ברשימות המלכים השומריות, שמחולקות תמיד למלכים שלפני המבול ואלו שלאחריו, כאשר זיוסודרא – העשירי הרשימה – מסמן את בואו של המבול ואת חתימת החלק הראשון, ממש כמו עשרת הדורות שמאדם ועד נח.

האגדה של זיוסודרא (שהלוחות שעליהם נמצאה הם פגומים) אמנם קצרה מהאגדה המפורטת שמספר אֻתְנַפִּשְׁתִּם לגילגמש. אך גרסה שתועדה ביוונית על ידי בֵירוסוס, כהן בבלי בן המאה ה-3 לפנה"ס, מספרת סיפור דומה מאוד לזה של גילגמש על גיבור בשם כּסִיסוּתְרוֹס, הלא הוא וריאציה יוונית ל"זיוסודרא".  קווי העלילה העיקריים של כל הגרסאות דומים מאוד, החל בגזירת האלים וההודעה לגיבור על המבול, דרך בניית התיבה והכניסה אליה עם בוא המבול בן שבעת הימים, וכלה בהצלה מן המבול ובהקרבת הקרבנות, שבסופן זוכה הגיבור לחיי נצח.

האל שלא הצליח להירדם

קווי העלילה המשותפים לגרסאות אלו נמצאים ברובם גם בסיפור נח. ולא רק קווי המתאר, אלא גם פרטים מפתיעים ופחות אינטואיטיביים, כמו התייחסות למידות התיבה ולפתח, חלון ומכסה, או שילוח העופות השונים כדי לבדוק אם יבשה הארץ. גם מלים מיוחדות חוזרות בשתי האגדות: התיבה של נח נבנית מעצי גֹפֶר ונאטמת בכֹּפֶר – שתיהן מילים יחידאיות בתורה שמופיעות בתיאור התיבה של אֻתְנַפִּשְׁתִּם באכדית. האגדה שבירוסוס מספר מסתיימת בייסודה של העיר בבל – כמו תפוצת העמים שלאחר המבול אצלנו בתורה, הנחתמת בסיפור מגדל בבל.

השוואה בין הסיפורים היא מתבקשת, אפוא. ריבוי הפרטים מעיד כי המקרא מכיר את האגדות הקדומות הרווחות בעולם המזרח הקדום ובוחר להגיב אליהן שלא-במפורש באמצעות גרסה אחרת משלו, גרסה המשקפת את התפיסה המונותיאיסטית הישראלית ואת רוח המוסר הנגזרת ממנה.

אנו יכולים ללמוד על העימות בין הגרסה המקראית לגרסאות ממסופטומיה אם נתבונן בההבדלים לגבי עילת המבול: באגדות המסופוטמיות גזירת האלים השרירותית אינה מקבלת כל טעם, ובמקרה הטוב מסופר כי אנליל, אבי האלים, מחליט להשמיד את בני האדם בשל הרעש שהם גורמים ומפריעים את שנתו.

תחת גזירה שרירותית זו נקבעו כעילת המבול בתורה העוולות המוסריות של בני האדם, החמס שבו השחיתו את דרכיהם. וכך גם בהצלת הגיבור: ה' בוחר להציל את נח משום שהיה צדיק, ואילו אֶאַ המציל דווקא את אֻתְנַפִּשְׁתִּם עושה זאת ללא כל סיבה ברורה. האגדה המקראית רואה במבול כולו עונש אלוהי על מעשי החמס של דור המבול, וכך מסבירה באופן מוסרי הן את המבול והן את הצלתו של נח, שאתו נכרתת הברית לקיום העולם מכאן והלאה.

הברית הראשונה

אבל גם עצם קיומה של אגדת המבול כמיתוס מכונן בתרבויות מסופוטמיה (כאמור, השוּמֶרים רואים במבול סופו של עידן) מלמדת לא-מעט על נח, ומבהירה עד כמה יש לראות בו סופה של המציאות המיתית שבפרשת הבריאה ובדורות שלאחריה. נח מסיים עידן אחד ופותח עידן אחר, חותם את העולם המופלא של הבריאה, זה שנחסם בפנינו בלהט החרב והמתהפכת ושעל פתחו שומרים הכרובים, שאדם גורש ממנו אל עולמנו שלנו. העולם הזה נמחה והתאפס במבול, יחד עם תופעותיו ודמויותיו העל טבעיות כמו חנוך, שהאגדות הרבות שנקשרו בו מקבלות רק רמז קלוש בכתובים.

תחילתו של העולם החדש, העולם שלנו, תלויה בדמותו של נח. מצד אחד נח הוא באמת דמות מיתית, שמקבילותיה המסופוטמיות זוכות לחיי נצח, ושגם במקרא חיה קרוב לאלף שנה, כאבותיו בדורות הראשונים. מצד שני, נח הוא גם דמות אנושית ומציאותית. לאחר המבול הוא לא זוכה לחיי נצח ומתנתק מהמציאות הארצית, אלא מתחיל את ההתיישבות החדשה של האדם בארץ, ואף נחשף במערומיו (מילולית) כשהא נוטע כרם ומשתכר מיינו. כדמות כזו, נח הוא הגשר בין העולם העל-טבעי של הבריאה לעולם המציאותי שלנו, עולם שיש בו עמים שונים מפוזרים בארצותם ללשונותיהם, כולם צאצאי-צאצאיו של נח.

אין פלא, אם כן, שהברית הראשונה במעגלי הבריתות שכורת אלהים נכרתת דווקא עם נח, שסדרי העולם והתמדתם מעוגנים בהבטחה האלהית ובמצוות הראשונות שניתנות באותו מעמד לו ולבניו. נח הוא נקודת ההתחלה של התורה כברית בין אלהים לאדם, של מחויבות מוסרית אנושית לצדק האלהי, של מצוות שניתנות לצד סדרי הטבע. נח, האדם המסמל את הגשר בין עידן לעידן ובין עולם אחד לעולם אחר, הוא גם הגשר הראשון בין אלהים לאדם, הברית הראשונה, ובעצם, תחילתו של הסיפור של הברית שלנו – התורה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. לפני שנים אחדות, נהגתי לבקר כל יום חמישי בערב לשמוע את דרשתו השבועית של ר' משה בן משה בישיבה "נר רחמים" בנתניה. בין דרשותיו, זכורתי אחת חביבה במיוחד אותה אתמצת להלן בעל פה ובלי "חומר פתוח":
    בתהלים כותב דוד המלך "בין קרני ראם קראתיך". המדרש מספר שהוא נשכב לנוח על גבעה ופתאום זו החלה להתנועע ואז הוא גילה שהוא בעצם על גבו של הראם הענקי. הראם הוא חיה מיתולוגית עצומת ממדים, כמו הלויתן ושור הבר.
    אז נתעוררה שאלה: כיצד הגיע הראם עד דורו של דוד המלך? כי הרי היה מבול, והראם הוא כה כביר מידות שלא ייתכן שנכנס לתיבה של נוח.
    התשובה, סיפר ר' משה, נעוצה בתופעה אגדית שליוותה את התיבה כל הפלגתה והיא שאפשרה לרבבות סוגי הדגים לשרוד את המבול למרות המים הרותחים שהוטחו על העולם. אגם שלוו של מים טהורים ונקיים שט יחד עם התיבה סביב לה. הראם שחה כל ארבעים ימי המבול באותו אגם שלו צמוד לתיבה. אבל בכל זאת, איך הוא נשם? הרי כל האוויר של העולם היה רעיל וגופריתי! בתיבה היה צוהר, אותו צוהר דרכו הופרחו העורב והיונה. מפעם לפעם, כשהראם הרגיש שהיה חסר לו אויר, הכניס את חוטמו בצוהר ושאף שאיפה מאויר התיבה. כך נהג הראם עד סוף המבול ושרד.
    כמוהו היהודי. יש היהודי הרוחני שחי בתוך התיבה, בתוך עולמה של תורה, והוא כל זמן ההפלגה בעולם הזה נושם אויר צח של עבודת השם, מצוות ומעשים טובים. יש אחר גשמי ומסובל יותר, עב בשר כראם, החי מחוץ לתיבה, מחוץ לעולמה של תורה, ואין הוא מרבה לא במצוות ולא במעשים טובים, אך מפעם לפעם הוא תוחב את חוטמו בצוהר של התיבה והולך לאיזה ערבית של שבת או של חג, לאיזה שיעור תורה או מתרצה לקיים מצווה אקראית שבמקרה נקרתה בדרכו. ובכן, חתם ר' משה, בסופו של השייט, גם הוא נגאל.
    זכורני שכה שמחתי בדרשה, שקמתי וצעקתי: "אני ראם!!", לקול צחוקו המשועשע של הקהל.

    1. איזה יופי. תודה רבה לאבי צרפתי הנכבד.

  2. הים השחור – היה אגם מים מתוקים עד לפני כמה אלפי שנים.
    —————————————–

    בעומק הים השחור מוצאים כפרי דייגים בעומק של כ- 300מ מתחת לפני הים.

    עלילות גילגמש, זיוסדרא ונח משמרות את הידע ההסטורי המתעד את פריצת הים התיכון לתוך הים השחור.

    גם הספור המקראי מספר על קשר בין בני ישראל לאזור המיושב כיום בכורדים סביב מזרח טורקיה – סוריה – עירק (2 האחרונות כבר לא ממש קיימות במציאות) – לאה ורחל הן מאותו האזור.

    ההשפעה של פריצת ים מחסום של כמה מאות מטרים היא אדירה ובעיני בני האדם מדובר בעוצמה אלוהית.

    1. פריצת הים התיכון לתוך הים השחור? איך הוא פרץ לשם?
      דרך החלון?
      אולי עם מפתח גנבים?

      אה. היה אגם מים מתוקים, והמים עלו כמה? 300 מ'?
      גם אם הם עלו 100 מ', גם אם עלו 50 מ' זה בלתי נתפס.
      ואם הם עלו גבהים כאלה – לא יכול להיות שהיה מבול?

      הידע ההיסטורי המתעד?
      איפה בדיוק הוא נמצא – הידע הזה?

      אולי עדיף שתגיד שאתה לא יודע?