הכישלון הכורדי היה צפוי מראש

האירועים בכורדיסטאן בעקבות משאל העם מעלים סימני שאלה רבים ונראה שהפתיעו אנשים רבים, אך במבט שני, רצף האירועים שהחל מאז ה-25 בספטמבר היה צפוי מראש ונכתב על הקיר באותיות קידוש לבנה. לכאורה, משאל העם נכשל כישלון חרוץ, אך קביעה זו תלויה בעיני המתבונן – משאל העם הוא כישלון רק עבור מי שייחל בכנות ובתמימות לתוצאות אחרות זולת מה שראינו עד עתה. עם את, קשה להניח ששועל פוליטי ותיק כמו מסעוד ברזאני הפך תמים לפתע. קשה להניח שהוא לא ידע על ההשלכות ועל האמצעים לחבלה בפרוייקט העצמאות אשר עומדים לרשותן של שלוש המדינות הגובלות בחבל הכורדי – עיראק, איראן וטורקיה. אם כן, מה הייתה כוונתו?

מימוש חלום העצמאות או שמירה על הכסא?

המטרה האמתית של ברזאני ככל הנראה הייתה אחרת לגמרי – הארכת כהונתו מאז 2003 בתור מנהיג החבל הכורדי.   ברזאני משמש במקביל גם כראש 'המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטאן' – המפלגה השלטת בחבל הכורדי האוטונומי. וכאן מתחילות הבעיות שבדרך כלל אינן נסקרות כלל בתקשורת ישראלית: המפלגה של ברזאני היא הכל חוץ מדמוקרטית. היא מורכבת מאליטה כורדית שלא ממש מתנהלת לפי נורמות דמוקרטיות של מנהל תקין, או בעצם, רחוק מכך. סביב ברזאני הצטברו האשמות בשחיתות ובנפוטיזם אשר קשה מאוד לפטור אותן כלאחר יד כשמועות זדוניות גרידא. את מהליכיו יש לבחון לאור רקע זה.

אין זה מן הנמנע כי מהלך משאל העם נועד לשרת את שרידותו הפוליטית של ברזאני לא פחות מאת השאיפה המדינית לעצמאות. היות וכהונתו של ברזאני הייתה אמורה להסתיים בתחילת נובמבר, משאל העם ותוצאותיו המתבקשות היו אמורים לאפשר את הפעלתו של מצב חירום שיאפשר לברזאני ומקורביו להמשיך בשליטה על החבל. נראה שההמטרה הזאת הושגה באופן חלקי לעת עתה.

ממשלת ארביל, קרי ברזאני, הציעה לבגדאד להקפיא את תוצאות משאל העם ולפתוח במשא-ומתן ללא תנאים מוקדמים על בסיס החוקה העיראקית (שעל בסיסה דווקא משאל העם הזה היה בלתי חוקי). אמש התפטר ברזאני וניכר כי הרוחות בקרב הכורדים סוערות. יתכן שמדובר במהלך פורמאלי שנדרש במסגרת המשא-ומתן עם ממשלת עיראק, אך נראה שברזאני לא מתכוון לרדת מן הבמה הפוליטית. בכוונתו להמשיך כדמות פוליטית מובילה, אולי באמצעות מעמדו בפשמרגה, גם אם לא כמחזיק במשרת הנשיא. על כל פנים, אין לדעת איזו דיל פוליטי יירקח מחר, אך נראה שתכניתו של ברזאני לא עלתה יפה עד כה. אם כן, מבחינה מדינית, השאלה הקריטית היא האם בגדאד תסתפק בצעדים אלה ובהשבת המצב לזה שנהג טרם משאל העם, או שתחריף את צעדיה כדי להגביל אף יותר את האוטונומיה הכורדית.

הכורדים אמנם הפסידו את כּרְכּוּכּ  אך התפתחות זאת הייתה ברורה ומתבקשת מבחינת כל הצדדים. בעוד ניתן לדמיין מדינה כורדית עצמאית (כאשר בפועל, האוטונומיה הקיימת היא מדינה לכל דבר) , לא ניתן לחשוב על תסריט, ולו הדמיוני ביותר, שבו הכורדים יקבלו את כּרְכּוּכּ .

אין "ציונות" כורדית

איך עלה מחזה זה על הבמה מלכתחילה, מי חילק תפקידים ומי הוא הבמאי? ראשית, כדי להבין את כורדיסטאן כדאי לדעת שבהכללה גסה, ישנם שני עמים כורדים. וליתר דיוק, שתי יחידות אתניות שונות אשר הנמנים עליהן מכנים את עצמם "כורדים". השפה הכורדית קרובה לפרסית אלא שאין שפה כורדית אחת. בכורדיסטאן העיראקית מדברים בשפה הכורדית המכונה 'סוראני' הנכתבת בכתב ערבי, ורוב הכורדים המשכילים גם דוברי ערבית ופרסית. הכורדים בטורקיה ובסוריה לעומת זאת, מדברים בשפת קורמאנג'י הנכתבת בכתב לטיני. לא מדובר בשני להגים שונים אלא בשתי שפות שלא תמיד מובנות באופן מלא לדובר השפה האחרת.

הלוחמים העזים, ובמיוחד הלוחמות עזות הנפש, אינם שייכים לפשמרגה העיראקי אלא לתנועת ה-PKK. בתנועה זו אין שחיתות אך אופיה הוא שמאלני-מרקסיסטי, מבית היוצר של השמאל הטורקי של שנות השישים, על כל המשתמע מכך. תנועת ה-PKK תופסת את עצמה כחילונית באופן מודע, בעוד הכורדים העיראקים הם מוסלמים מסורתיים לכל דבר ועניין. הניגודים והמחלוקות בין התנועות  הכורדיות גרמו למלחמות אזרחים כבר יותר מפעם אחת.  גם בחבל הכורדי בעיראק אין אחדות בין המפלגות הכורדיות.  עם כל הכבוד שאכן ראוי לתת לפשמרגה , הגוף הזה הוא לכל היותר חי"ר קל שאין לו ניסיון לחימה אל מול צבא החמוש היטב בנשק כבד. מסיבה זו מפקדי פשמרגה נהגו בחכמה, ונסוגו מכּרְכּוּכּ  ללא קרב.

עוד כדאי להפנים כי אין פשמרגה אחת, אלא שתיים. האחת של ברזאני והאחרת של הנשיא המנוח טלבאני. הפלג של טלבאני  נחשב לבעל קשרים טובים ויחס חיובי כלפי איראן, ודווקא הוא זה אשר שלט בכּרְכּוּכּ  טרם כיבוש הצבא העיראקי.  לאחר משאל העם, מפלגת 'גוראן' ('שינוי') דרשה מברזאני להתפטר  והאשימה אותו באסון. אם כן, כורדיסטאן נקרעת בין משבר כלכלי חריף ללא תקוות רבות לשיפור, לתככים ומלחמות פנימיות, כאשר לא קיימת הסכמה לגבי חזון ודרך בטווח המידי. מה שבטוח הוא שלא ניתן לדבר "ציונות" כורדית במובן של נכונות להתגבר על סתירות פנימיות רבות כדי להירתם למען השגת מטרה משותפת המוסכמת על הכל.

רב האמן קאסם סלימאני

הגורם שניצל היטב את שלל הניגודים והפירודים בקרב הכורדים הוא איראן, במיוחד באמצעות אשף השטח והדיפלומטיה הצבאית, מפקד כח קֻדס, קאסם סֻלימאני, זה אשר ידו כמעט בכל במזרח התיכון. לאיראן קשרים עמוקים ורבי שנים בעיראק בכלל ובכורדיסטאן בפרט, ואלה מטיבים לקרוא מפות, לתכנן מהלכים ולנצל הזדמנויות. חאג' קאסם סלימאני הוא אישיות ברוכת כשרון. הוא גיבור מלחמת איראן-עיראק שעבר כל הדרך מחייל פשוט עד לדרגת גנרל, איש מבצעים מיוחדים ודיפלומט ממולח. באמצעות יכולותיו, ניצל סלימאני את המחלוקות הכורדיות לטובת מדינתו.

בכורדיסטן  יש עוד מפלגה ששמה "הברית הפטריוטית של כורדיסטן (PUK), שמצויה ביריבות עם ברזאני, ולה קשרים הדוקים עם איראן ועם סלימאני אשר נוסדו והתחזקו במהלך המאבק שניהלה המפלגה נגד צדאם חוסיין בעיראק. ערב המתקפה על כּרְכּוּכּ בה השתתפו גם מליציות פרו-איראניות המאוגדות תחת השם 'ההתגייסות העממית' (אל-חשד אל-שעבי), ביקר סלימאני בעיר הכורדית סלימאניה (השנייה בגודלה אחרי ארביל) ונפגש עם נציגי ה-PUK והחמולה של טלבאני. בביקורו הציע עסקה שלא ניתן לסרב לה: נסיגה מכּרְכּוּכּ  בתמורה להבטחה של איראן לרסן את עבאדי, ראש ממשלת עיראק. זאת תוך שסלימאני מוסיף ומזהיר שעבאדי "מאוד רציני". הצעה זו לא נפלה על אוזניים ערלות אם לשפוט לפי המאורעות בשטח.

איך איראן רואה את הקשר הישראלי לכורדיסטאן?

וכבמובן, גם מקומה של ישראל לא נפקד מן המחזה. איראן מודעת לקשרים של הכורדים עם ישראל – דבר שבהחלט מטריד את מנוחתה.  איתאללה בכיר בשם אחמד גִ'נַתי, הכריז שארצות הברית רוצה להקים את כורדיסטאן "כדי ליצור ישראל הנוספת". מלבדו, פרשן האתר האיראני Iran diplomacy, עלי ח'לח'אלי הסביר את פעולתה של ישראל ככזו המנסה ליצור פירוד בקרב הכוחות החזקים באזור על מנת להגבילם.  לכן היא תומכת בתנועות בדלניות כדוגמת זו הכורדית, כאשר זו מכוונת נגד טורקיה ואיראן לפי הסברו של ח'לח'אלי. העובדה שראש הממשלה נסע לרוסיה כדי לשוחח על הנוכחות האיראנית בסוריה וכדי לדרוש הפרדה באמצעות רצועה ברוחב 50 ק"מ לפחות מרמת הגולן, מעידה על מגמתה זו אף היא. לדעתו,  נתניהו מעוניין במלחמה בכורדיסטאן במטרה לרתק כוחות איראניים לעיראק – מה שיצריך הפניית משאבים מזירת הפעולה הסורית אשר ישראל מודאגת מהנוכחות האיראנית בה.

אלא שיש עוד שחקן אחד בכורדיסטן אשר נותר בצל. רוסיה הייתה היחידה שלא גינתה את משאל העם,  ושמרה על עמימות ביחס לסוגיה הכורדית. לרוסים קשרים ארוכים ואיתנים עם הכורדים אך עמדתם ביחס לעצמאות כורדית זהה כמעט לזו האיראנית: הקמת מדינה כורדית היא בלתי סבירה מבחינה כלכלית ותערער את היציבות במזרח התיכון. אלא שעמדה זו לא הפריעה לחברת הנפט הרוסית הגדולה 'רוסנפט' לחתום עקסאות עם ממשלת החבל הכורדי במיליארדי דולרים. סביר להניח שחברה רוסית גדולה לא הייתה משקיעה סכומים כאלה ללא אישור של פוטין ובלי הבטחות ברורות של כל הצדדים המעורבים בעניין – לרבות איראן וטורקיה – שלא תהיה הסלמה ומלחמה כוללת בכורדיסטאן. תעשיית הנפט והתלות הכלכלית ההדדית, גורמת לצדדים להתנהל באופן כזה החותר דווקא לחזור לשגרה.

התמיכה הישראלית בכורדים, בין אם בשל הזדהות עם צדקתם, ובין אם בשל התרומה לאינטרס המדיני שלה, היא לגיטימית, אך נראה שזו טומנת בחובה שבריר של תמימות. מהלך מדיני שכזה אמור להתבסס על ידיעה מעמיקה של האזור כולל ניואנסים שלא זוכים לסיקור בתקשורת הרגילה. הנטייה של מקבלי החלטות ללכת שולל אחרי רומנטיקה או הערכות כוח שבינן לבין המציאות אין הרבה – עלולה להיות מסוכנת ביותר. לרומנטיקה והערכות מסוג זה אין מקום בתכנון אסטרטגי או בהערכת מודיעין, ואת זאת מוטב להפנים.