צומת בלפור: מדוע העדיפה הציונות מנדט על פני מדינה עצמאית?

מסמך היסטורי לא מוכר חושף את הלבטים בתנועה הציונית בשנים הראשונות לאחר הצהרת בלפור: כיצד ניתן להפוך את הצהרת בלפור מהצהרה גרידא למציאות פורחת? מדובר בקונטרס דק שהופק בשנת 1919, שנתיים לאחר הצהרת בלפור. רק עותקים ספורים מן הקונטרס שרדו עד היום. אחד מן העותקים הנדירים הללו הגיע לידיי, תודות לסיועם של אנה איליונסקי וד”ר אורלי דים.

הקונטרס נוסח ע”י משפטן ופעיל ציוני בריטי מרכזי, מקורב לד"ר חיים ויצמן, בשם הארי סאקר, אשר היה גם ממנסחי הצהרת בלפור. עד היום שמו שגור בפי העם, בעיקר תודות לגן סאקר רחב הידיים בירושלים הקרוי על שמו. היות שמדובר במסמך באנגלית, דבר קיומו, לא כל שכן משמעותו ולקחיו, לא מוכרים דיים בארץ. על עצם קיומו של הקונטרס התוודעתי לאחרונה ממקור בלתי צפוי: אינטלקטואל יהודי-אמריקני פרו-ישראלי שהגיע לגבורות, עו”ד וואלאס ברנד, שהכיר היטב את המסמך ותרם בחפץ לב מידיעותיו.

מדובר במסמך “פנינו לאן” אשר לו היבטים מרתקים במיוחד בנושא ההיערכות להתמודדות עם יחסי רוב-מיעוט בעקבות הצהרת בלפור. מסתבר שקודמינו במפעל הציוני בהחלט התייחסו לבעיה הדמוגרפית – בעיה שנותרה אתגר מרכזי למפעל הציוני גם היום.

הקונטרס מתייחס כמובן, לא רק ל”בעיה הפנימית” – המכונה היום “הבעיה הדמוגרפית” ומתייחסת ליחסים המספריים בין יהודים לערבים; אלא גם לטענותיהם של השכנים. בהקשר זה הקונטרס מדגיש כי “לתנועה הלאומית הערבית, על פי הודאתם של המנהיגים הערבים הסמכותיים ביותר (של אותה תקופה – ס.ד.), אין כל אחיזה בפלשתינה. הערבים מבינים שיש להם שדה גדול ופתוח במסופוטמיה, בחצי האי ערב, ובסוריה” – לשאיפות הלאומיות הערביות, ושמוטב להם להכיר בזכויותיו של העם היהודי בארץ ישראל. הרי העתיד הלאומי הערבי קשור קשר הדוק להתפתחותה של פלשתינה יהודית, שתוכל להעמיד לרשות האומה הערבית אוצרות פוליטיים, אינטלקטואליים, רוחניים וחומריים.

השוואת החלופות

הקונטרס משווה בין מספר חלופות ליישום הצהרת בלפור, כחלק מן ההיערכות לוועידת השלום הגדולה שהתרחשה בתום מלחמת העולם הראשונה. נקבע בו כי התייצבות היהודים מאחורי חלופה אחת או אחרת תהיה בעלת משקל מוסרי שהרי ההכרה בצורך במולדת ליהודים, מטרתה להיטיב עמנו היהודים. החלופות שנדונות בקונטרס הן, לפי הסדר שבה הן מוצגות:

• הקמת מדינה יהודית מיד,
• הותרת פלשתינה בידי טורקיה,
• שלטון בינלאומי על פלשתינה,
• מנדט (מעין מיופה כח מטעם “האנושות” אשר יפקח על תקומתה של פלשתינה היהודית),
• העברת פלשתינה לידי מדינה אחרת, ללא מנדט.

חלופות המשך השלטון טורקי, שלטון ללא מנדט של מדינה אחרת, ושליטה בינלאומית על פלשתינה נדחו ע"י מחברי הקונטרס מטעמים ברורים למדי. מרבית הלבטים מוקדשים לצורך לבחור בין הקמת מדינה יהודית מיד, לבין חלופת ה"מנדט" – לפיה מדינה זו או אחרת (איזו?) תקבל מנדט בינלאומי להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל.

הקונטרס מעדיף את שיטת המנדט על פני הקמה מיידית של מדינה יהודית עצמאית. כעת נעמוד על הנימוקים לכך, בשפה קרובה לשפתם של מחברי הקונטרס ההיסטורי המקורי.

השיקול הראשון שנזקף לזכות המנדט (לתקופת אינקובציה מוגבלת כמובן) על פני חלופת מדינה עצמאית ללא שהות מקדימה ב"אינקובטור" מנדטורי, הוא שיקול הטריטוריה. הקונטרס קובע:

לשם הגשמתה הראויה של גורל ארץ-ישראל היהודית, חיוני כי על פלשתינה לאמץ אליה את כל השטח אשר על פי ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, האינטרסים הכלכליים והזכות הפוליטית שייכת לארץ-ישראל” – כולל עבר הירדן המזרחי, כפי שנראה מייד. “קרוב לוודאי שיהיה קשה לקבל את התביעה הזאת במלואה בכנס השלום” של מנצחי מלחמת העולם הראשונה, קבעו הציונים, שהרי “ועידת השלום הטובה ביותר אינה צפויה להיות מקדש האידיאל. יהיה זה במידה רבה שדה קרב של תביעות ושאיפות סותרות… ישנם מתיימרים שונים” לנתחים שונים של פלשתינה. למשל, “הערבים… מדברים כרגע על עבר הירדן, על מחוז באר שבע ועל אזורים אחרים של פלשתינה”. ברור, סברו הציונים, כי מדינה יהודית עצמאית תהיה פחות מסוגלת לעמוד בפני דרישות אלה, בוועידת השלום הקרב ובאה בפריז, מאשר אם אותה פלשתינה תהנה מ“הגנה מטעם" כוח מדיני גדול כלשהו.

וכעת, הבה נניח כי השאלה החיונית של גבולות המדינה היהודית העצמאית תיושב באופן משביע רצון, הקשו מחברי הקונטרס. גם כשכך יהיה, צרותיה של המדינה היהודית העצמאית רק מתחילות. בשורש הצרות הצפויות ניצבת העובדה שרוב בנות ובני העם היהודי, שזכאותם על פלשתינה הוכרה ע”י האומות, מתגוררים מחוץ לפלשתינה. לכן, בתוך פלשתינה דאז – העם היהודי היה מיעוט.

הקמת מדינה ע”י אוכלוסיה שמהווה מיעוט בארצה תנביט בעיות כל כך חמורות, שמנדט זמני על ארץ ישראל יהיה עדיף. שהרי, אם תעמיס הקהילה היהודית בארץ-ישראל על כתפיה את מלוא כובד משקלו של שלטון עצמי היא עלולה למצא שאותו משקל הוא כמעט מעבר ליכולותיה: קודם כל, שליטה הוגנת על ציבור אשר מהווה רוב מבחינת לשון, גזע ודת תהווה אתגר אף לגאונות הפוליטית הגבוהה ביותר בעלת הסבלנות הפוליטית הגדולה ביותר. זאת ועוד – כך היתה רמת הקושי גם אילולא היו צדדים שלישיים המשתוקקים לעורר מחלוקות ולגרום לצרות. אבל בפועל, מדינה יהודית עצמאית, גם הצדקנית ביותר, הסבירו הציונים, תיפול קרבן לערב רב של מבקרים רחוקים מלהיות ידידותיים.

כל מדינה בעלת חשבונות פוליטיים או דתיים, כמו גם כל מדינה שסובלת מאנטישמיות וולגרית שאותה היא שואפת לבטא, תגלה פגמים ותטפח אי-שקט בארץ ישראל-פלשתינה. נטל כזה יהיה כבד כל כך, עד כי מנהיגי פלשתינה היהודית ימצאו מעט מאוד כח פיזי ונפשי לעבודה החיובית של פיתוח תרבות יהודית וציווילזציה יהודית. רק העמל הפוליטי הזה לבדו, שינותב לא לעניינם של היהודים, אלא לענייניהם של הלא-יהודים בארץ-ישראל, יעיב על מנהיגי ארץ ישראל יומם ולילה. ההתקדמות של הפרויקט הציוני תאט, והלהט הפועם, לא רק בליבותיהם של היהודים בארץ-ישראל, אלא גם בליבותיהם של יהודים מחוץ לפלשתינה, עלול ללכת ולפחות.

מחברי הקונרס סברו עוד כי מנדט שיוענק למדינה חזקה יאפשר התמודדות כנדרש עם סכנות צבאיות. שהרי, אם תקום פלשתינה יהודית מיד, במשך שנים רבות היא תהיה מוקפת בארצות שאוכלוסייתן קשורה בשפתה ובדתה אל הרוב בפלשתינה. לכן, קרוב לוודאי שמי מבין הארצות השכנות התוקפניות תמצא מן המוכן הצדקה להתגרות והתערבות. מחברי הקונטרס הוסיפו גם התנגדויות מוסריות לשלטון המיעוט על הרוב, מה שקרוי כיום "שיקולים דמוקרטיים", וקבעו כי הן ברורות מאליהן.

מחברי הקונטרס סברו אפוא שמבחינת התנועה הציונית, הרצוי היה מנדט לתקופת ביניים, מעין אינקובטור אשר מתפקידו יהיה ליצור יש מאין את התנאים החסרים אשר יאפשרו הקמת מדינה יהודית בפלשתינה. הדבר הבסיסי ביותר והחשוב ביותר שהיה צורך ליצור היה רוב יהודי, אשר יעניק לעם היהודי את הזכות המוסרית, כמו גם את האפשרות המעשית, לשלוט בארץ ישראל חרף קיומו של על הציבור הלא-יהודי.

לצורך כך התנועה הציונית הקפידה לדרוש שהמנדט על ארץ ישראל יכלול שני אמצעים אשר בכוחם, יחד, ליצור את הרוב היהודי הנכסף:

האמצעי הידוע יותר הוא כמובן עלייה יהודית חפשית לארץ ישראל מן הגולה. האמצעי הפחות ידוע ליצירת רוב היה התיישבות יהודית, מעין ריבונות ברמת הפרט, על אדמת המולדת. בקשה חיונית זו של התנועה הציונית התקבלה האומות, וזכות התיישבות – אותו אמצעי קריטי ליצירת רוב יהודי בשטחי ארץ ישראל – עוגן לימים בכתב המנדט, בסעיף 6: “הממשל בפלשתינה … יעודד בשיתוף פעולה עם הסוכנות–היהודית … התנחלות צפופה של יהודים על הקרקע, כולל אדמות מדינה".

התחייבות זו של הקהילה הבינלאומית כלפי העם היהודי בכל ארץ ישראל, ודאי המערבית, קיימת כנדבך לא מאד ידוע בחוק הבינלאומי עד היום. כתב המנדט אושר ע”י חבר הלאומים, גוף בינלאומי אשר מצידו הוריש את כתב המנדט לממשיכו – ארגון האו”ם דהיום. לימים, ממשלת ישראל השלימה את המהלך כשהודיעה שמדינת ישראל אינה מוותרת על אותה התחייבות בינלאומית לאפשר עלייה והתיישבות. ההודעה עוגנה בהחלטת ממשלת ישראל מספר 5251 שהתקבלה ביום 2 לדצמבר 2012: “למדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, יש זכות ותביעה לאזורים שמעמדם שנוי במחלוקת בארץ ישראל”.

דיון נוסף בקונטרס מתייחס לסוגיה הפוליטית: מנדט למי? האפשרויות שאותרו כמעשיות ונדונות בקונטרס הן שלוש: צרפת, ארה”ב, או בריטניה. זאת, לאחר פסילת רוסיה שהייתה טרודה במהפכה, גרמניה אשר הסתבכה קשות במלחמת העולם הראשונה, ואיטליה שלא היה לה עניין ממשי בפלשתינה.

הנימוקים בקונטרס לדחיית “מועמדותה” של ארצות הברית מעניינים במיוחד: מלבד השיקול הצבאי-כלכלי, השיקול העיקרי היה ההתייחסות שצפויה מצד ארה”ב למציאות הדמוגרפית ברת-החלוף ששררה אז בארץ ישראל. החשש היה שארה”ב תתרכז ב”תפיסה האריתמטית הגסה של הדמוקרטיה” אשר לדידם של האמריקנים, כך חששו הציונים, “צריכה להיות מיושמת עכשיו”. התוצאה תהיה, ש”הרוב שישלוט יהיה הרוב הערבי, ומשימת הקמתה ופיתוחה של חברה יהודית גדולה בחברה יהודית ארץ-ישראל תהיה קשה הרבה יותר”. איש לא מפקפק ברצונה הטוב של ארה”ב ובכנות שבה היא תקבל על עצמה את הנאמנות על פלשתינה היהודית, אך הסכנות מכך עלולות להיות גדולות, סברו מחברי הקונטרס. במלים אחרות, כשמדובר במיזם לדורות, חייבים להיות איזונים ובלמים, לפחות לתקופת מה, גם לשיקולים הדמוקרטיים שכוחם יפה כל כך בימים כתיקונם.

השלכות לעת החדשה

לקונטרס יש השלכות על הוויכוחים הניטשים עד היום במדינת ישראל. ראשית, באשר ליהדותה של המדינה לבין אפיונה הדמוקרטי. מן הקונטרס עולה באופן ברור כי התנועה הציונית סברה, עוד לפני השואה אשר העצימה אלפי מונים את הרגישות ואת הדחיפות, כי יש ליישב את הסתירה על ידי יצירת רוב יהודי תחילה, ודמוקרטיה – רק אחר כך. כלומר, אין לאפשר ל”תפיסה האריתמטית הגסה של הדמוקרטיה” לגבור על הצורך ליצור רוב יהודי מוצק – צורך אשר דמוקרטיזציה מוקדמת מדי עלולה לחבל בו. במלים פשוטות עוד יותר, הציונים הללו דגלו בדמוקטריה מתגוננת, אשר תתקיים במנדט, או אינקובטור (שעדיין לא יהיה דמוקרטי) עד אשר יווצר הרוב היהודי המוצק הדרוש.

השלכה אחרת היא באשר לחשיבות היחסית של שליטה על רוב, לעומת שליטה על הטריטוריה – גם היא סוגיה שממשיכה להטריד אותנו עד היום. עמדת הציונים ה”קלאסיים”, גם בסביבתו של אינטלקטואל ליברלי כויצמן, היתה ברורה ובעינינו היום – בלתי צפויה. על אף החסרונות הרציניים והחמורים שראו אותם ציונים בהשקה מיידית של מדינה יהודית עצמאית כל עוד היהודים מהווים מיעוט, מחברי הקונטרס מבהירים כי “אם לא יהיה שום נתיב אפשרי אחר, אנחנו נלך בנתיב זה ונתגבר על כל הקשיים שבדרכנו”. במלים אחרות, שליטה על הטריטוריה, אולי בגלל היותה הזדמנות ברת חלוף, הארץ יותר חשובה משיקולים דמוגרפיים – חשובים ככל שיהיו.

השלכה נוספת נוגעת לסדרי העדיפות בין סוגיות קיומיות לבין סוגיית “תיקון עולם” ויצירת חברת מופת. מחברי הקונטרס הביעו ערגה של ממש למלאכת היצירה של חברת מופת. הם כתבו כי היהודים בארץ-ישראל לא רצו שחלק כלשהו מן האנרגיות שלהם יוסט מעבודתם הקונסטרוקטיבית, למשימה השלילית של שליטה על רוב לא-יהודי. ואולם, באשר לשליטה הזמנית על רוב לא-יהודי, הגם שאינה משאת-נפשה של הציונות, בכל זאת, במידת הצורך – הציונים היו מוכנים לקבל על עצמם גם את זה. אם, למשל, היתה ועידת השלום בפריז מוצאת לנכון לומר ליהודים "עכשיו או לעולם לא", ומטילה עליהם את הקמת מולדתם בכוחות עצמם באותה העת – בלי מנדט – מחבר הקונטרס כתב: “אין אנו אומרים כי אם תוטל החובה הזאת… נסרב לשאת אותה. אנו נקבל על עצמנו את המשימה”. וכה רבה היא “מסירותו של העם היהודי למולדת” עד כי בסופו של דבר גם במשימה קשה זו נעמוד. עם זאת, לא ניתן להכחיש, קבע הקונרטרס, שתהיה זו מעמסה כבדה ביותר אשר תעצים מאד את “הבעיה הפנימית”, כמו גם את “יומרותיהם של בעלי-כוחות שונים על שטחה” של המדינה היהודית, לא רק בלידתה אלא במשך כל השנים שבהם היהודים עדיין יהוו מיעוט – אם תהיה עצמאית מיד וללא מנדט.

לבסוף, לאור הקונטרס, מספר מחלוקות בנות-תקופתנו מקבלות פתאום אור שונה. ביקורת רבה הוטחה בחטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית בשנים האחרונות, על שכביכול התרכזה יתר על המידה בהתיישבות יהודית ביהודה ושומרון. בפועל, ההתיישבות היהודית היא בדיוק הכלי שאמור לשמש אותנו – על פי החוק הבינלאומי – כדי ליצור את הרוב היהודי המוצק הנדרש בכל ארץ ישראל המערבית. זאת ועוד, המוציא לפועל של הכלי הזה, כלי ההתיישבות, אכן אמור להיות הסוכנות היהודית – כך נקבע במסמכים המכוננים במשפט הבינלאומי שנבנו כדי להגשים את הצהרת בלפור – כמענה להפצרותיהם של מנהיגי התנועה הציונית באותה תקופה.

ובדומה, הקונטרס משליך אור מעט שונה על המחלוקת שהתעוררה בחודשים האחרונים באשר לייעודן של אדמות מדינה על פי החוק הבינלאומי: האם אין אנו אמורים לחלוק אותן עם האוכלוסיה הערבית? התשובה החד-משמעית היא לא: קרקעות מדינה בארץ ישראל המערבית בוודאי נוכסו באופן בלתי חוזר לאומה היהודית דווקא, מתוך אותה מטרה של יצירת רוב יהודי מוצק בכל השטח שהובטח לעם היהודי. – כפי דבריו המפורסמים של ד”ר חיים ויצמן, כדי שמולדתנו תהיה בעלת אופי יהודי, בדיוק כשם שצרפת מיושבת על ידי צרפתים ובריטניה על ידי אנגלים. גם האומה הערבית העתיקה זכאית לטריטוריה נרחבת משלה כמובן. אך ההסדרים שקיבלו תוקף בינלאומי מחייב באותה תקופה דאגו, כידוע, גם לכך – וברוחב לב.

היבטים מעניינים במיוחד עולים ממסמך נדיר זה, בעיקר בנושא היערכות התנועה הציונית להתמודדות עם יחסי רוב-מיעוט. היבטים אלה נותרו בעלי משמעות עד היום, בעיקר בירושלים הבירה, בגליל, בנגב, וכמובן ביהודה ושומרון. בכל האזורים הללו המצב הדמוגרפי דומה כיום למצב הדמוגרפי אשר שרר בארץ ישראל כולה בתקופת הצהרת בלפור: טרם השגנו שם רוב. רבות דובר על כך שהשלטון הצבאי ביהודה ושומרון למשל, אמור להיות הסדר זמני שיחלוף מן העולם. זה נכון, אך מה שאמור להגיע בעקבות אותו משטר זמני, אליבא דזכויות העם היהודי שנקבעו באופן בלתי חוזר בחוק הבינלאומי בעקבות הצהרת בלפור, אינו הגדרה עצמית לפלגים בעם הערבי, כי אם הגדרה עצמית לעם היהודי דווקא. כך סברו מאז ומעולם ראשי התנועה הציונית, וכך סוברים גם אנו, כיום.

סוזי דים היא דוברת מטות הערים למען ארץ ישראל