האנטישמיות הערבית פורחת בדמוקרטיה

תוניסיה נתפסת כמדינה הערבית היחידה שצלחה בשלום את האביב הערבי והיא הדמוקרטיה הערבית היחידה. כפי הגדירה זאת דיפלומטית צרפתייה לכותב שורות אלה, ההגדרה הנכונה היא ש"תוניסיה היא המדינה הערבית היחידה שבה המהפכה הצליחה". תוניסיה אכן דמוקרטית מבחינת חירויות יסוד הכוללות חופש ביטוי וחופש עיתונאות ויציבות פוליטית כאשר שום מפלגה או התארגנות פוליטית לא מערערת על עצם המשטר הדמוקרטי. זה לא מעט אחרי שנים ארוכות של דיקטטורה אבל למרבה הצער בזה מסתיימים ההישגים. הכלכלה התוניסאית מתדרדרת, נשמר פער עצום בין ערי החוף העשירות יחסית לערי הדרום העניות וחסרות התקווה. תוניסיה הייתה ונשארה אחת ה"יצואניות" המובילות של טרור ג'האדיסטי וכוחות הבטחון עוצרים כל שבוע חוליות טרור או אוהדי דאע"ש ברחבי המדינה.

בעיה נוספת של תוניסיה נשארה כפי שהייתה, אולי אפילו החריפה הרבה יותר מאשר בתקופת שלטונו של זין אל-עאבדין בן עלי. שערורייה תורנית בקרב הבראנז'ה הקולנועית בתוניסיה הציפה את הבעיה. הפעם מי שקלע לעין הסערה הוא הבמאי התוניסאי-צרפתי סעיד בן סעיד. בן סעיד הוא מפיק קולנוע  מפורסם שעובד עם גדולי הבמאים של אירופה כמו פול וורהובן  ופסקאל בוניצר. בן סעיד מפיק גם את סרטו של הבמאי הישראלי נדב לפיד. לפיד כנראה הולך בדרכם של במאים ישראלים שונאי ישראל בצרפת כמו עמוס גיתאי ואייל סיוון והוא צוטט כמי שמגדיר את החברה הישראלית ולא את ממשלת הימין או את נתניהו או את מירי רגב כ "חברה סופר-חומרנית, נרקיסיסטית, וולגארית עם שירות חובה המחסל את רגישות הנוער עוד לפני שהוא מעודד אותו להתערטל".

כך שלפיד מוחזק כ"כשר". אלא שגם כשרותו לא רק שלא עזרה אלא הייתה לו לרועץ כאשר חבר השופטים של פסטיבל הקולנוע בקרטאג' בתוניס השְעה את בן סעיד מהשתתפות אחרי שיו"ר חבר השופטים נג'יב איאד למד שבן סעיד מפיק סרט של ישראלי בצרפת. הפרט "המביך" גרם לסערה ציבורית מלאת זעם בתוניסיה.

בן סעיד לא נשאר חייב ופרסם טור בעיתון הצרפתי לה מונד והתראיין לעוד כמה כלי תקשורת צרפתיים שבהם הוא הרחיב את הדיבור על האנטישמיות הפושה בתוניסיה ובעולם הערב בכלל. להלן כמה מובאות מהמאמר מהריאיון.

"בארץ המוצא שלי תוניסיה ישנה עוינות אם לא שנאה כלפי ישראל הנובעת ממצב הפלסטינים שאליהם הערבים והתוניסאים מרגישים סולידריות. לאמיתו של דבר הדברים קצת יותר מורכבים. איש אינו יכול להכחיש את תלאות העם הפלסטיני אבל חייבים להודות שהעולם הערבי הוא אנטישמי ברובו. השנאה הזאת ליהודים התחזקה והכפילה עצמה, ובמרכזה לא עומד הסכסוך הישראלי-ערבי אלא עם עלייתה של גרסה מסוימת מאוד של האסלאם."

"הקריאה המילולית של הקראן במנותק מהקשר היסטורי כלשהו מאפשרת להשמיע דברים הזוים על היהודים מזה יותר ממאהּ שנה וחצי. אנשים רבים משוכנים שהערבים אינם יכולים להיות אנטישמים מפני שהם עצמם שמים. אין דבר יותר מזויף מזה. אוצר המלים האנטישמי שהומצא באירופה במאה ה-19 מעולם לא חל על הערבים אלא ייחד את היהודים בלבד. בקוראן קיים שיח אנטי-רבני שאיבד במרוצת הזמן הקשר ותפיסה היסטורית, מה שגרם לו להפוך לאנטי יהדות ולאחר מכן לאנטישמיות."

"בקראן יש מספר רב של פסוקים על היהודים שחלק מהם עוינים ביותר. למדנו אותם בעל פה כאשר היינו ילדים בבית ספר. היהודים היו עבורנו זייפנים, בלתי מוסריים, שטניים וכו' וכו'. הפסוקים האלה היו דבר אלוהים. כל ילד ערבי גדל עם הפסוקים האלה. למשל בממלכה ערבית אחת במפרץ אפשר לקרוא בספרי לימוד שמוצא היהודים הוא בקופים מפני שפסוק אחד של קראן מאיים להפוך את מחללי השבת לקופים".

"תור הזהב של היהודים בעולם הערבי הוא מיתוס. אמנם היהודים חיו בעולם הערבי במצב טוב יותר באופן יחסי מאשר באירופה אבל בדרך כלל, ממרוקו ועד עיראק בזו להם, התעללו בהם והשפילו אותם כאשר לא שחטו אותם. כל זה לא הותיר להם שום ברירה אחרת מלבד לנטוש את אדמת אבותיהם ולהתיישב באירופה או בישראל".

"הרוע נמצא כאן, בתוכנו. שורשיו עמוקים.  רק בעולם הערבי הפרוטוקולים של זקני ציון היו וממשיכים לשבור שיאי מכירות. האנטישמיות של הערבים היום היא כמו האנטישמיות האירופאית הישנה. היא מתקיימת באותו אופן, בתור פראנויה נטולת הנמקה: ליהודים יש הרבה כסף והם סולידריים ביניהם. זה מה שאמר מראח, רוצח הילדים היהודים בבית הספר אוצר התורה בטולוז. אבל הרעיון הזה קיים בכל הספרות האירופית לפני 1945 ש(מראח כמובן לא קרא)."

"הרבה פעמים יצא לי לשמוע אנשים בתוניסיה אומרים שהתבואה גרועה מפני שהמוסד הרעיל קרקע או שהמוסד ארגן את פיגועי האחד עשר בספטמבר כדי לעזור לאמריקאים להשתלט על הנפט העיראקי."

"מאות אלפי ערבים נרצחו על ידי ערבים אחרים בסוריה, בעִראק, בלוב ובסודאן אבל זה הרבה פחות חשוב לנו מאשר הפשעים המבוצעים על ידי הצבא הישראלי, שעה שאותם פשעים זוכים לגינוי על ידי התקשורת והחברה האזרחית של המדינה – גם אם אותם חלקים של תקשורת והחברה האזרחית הם מיעוט."

"תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי מוצפות בתקשורת אבל באמת הן מאוד מסובכות ובלתי ידועות. אמנם מצב הפלסטינים בשטחים הכבושים הוא נורא ומטריד אבל עבור רוב הערבים זו רק אמתלה לשנאת היהודים. באותו זמן העם הסורי נשחט לנוכח האדישות והשתיקה של העמים הערבים האחרים. חשוב לזכור שהאנטישמיות בעולם הערבי קדמה לסכסוך עם ישראל. פוגרומים רבים התחוללו לפני 1948: בבגדאד ב-1942, בקונסטנטין ב-1934, בפס ב-1912. אין ספק שמצב היהודים בעולם הערבי היה יותר טוב מאשר באירופה אבל כאמור תור הזהב של היהודים בארצות האסלאם הוא מיתוס".

נדמה לי שהאמת ההיסטורית חייבת להיות דרישה מוסרית מהמעלה הראשונה. המוסלמי שמגדיר את עצמו רק באמצעות הקֻראן שהוא לא קרא, או קרא ולא הבין, או על ידי הבעיה הפלסטינית – פוגע באִסְלַאמִיותו".