"השערת התעודות", הגורסת כי התורה מורכבת מחלקים שונים שאוחדו, מתנפצת אל מול אחידות עלילת יוסף
נאום יהודה הפותח את פרשת השבוע מביא אותנו אל שיאה של דרמת סיפור יוסף ואחיו. המתח בין האחים מתחדד כשיהודה ניגש ומציע להפוך לעבד במקום בנימין, ובלבד שישתחרר וישוב אל יעקב אביו. בכך נסגר מעגל סמלי של כפרת האחים על מכירת יוסף לעבדות במצרים. כעת, בשיא המתח, הידיעה הדרמטית נחשפת – יוסף מתגלה אל אחיו. המפגש המרגש בין האחים מוליך את הדבר לאזני יעקב, שזוכה אף הוא להיפגש עם בנו האובד. בשונה מסיפורי האבות, הדרמה הרצופה הזו, שנבנתה לאיטה מפרשת וישב לפני שבועיים, מסופרת באופן הרמוני ורציף שהקשה על חוקרים רבים האוחזים בהשערת התעודות.
מהי השערת התעודות? זוהי גישה הגורסת כי ביסודו של טקסט התורה נמצאים ארבעה מקורות כתובים רצופים ושלמים, שנכתבו כל אחד בפני עצמו וכ"תורה" עצמאית, ושולבו בתקופה מאוחרת יותר לתוך הטקסט שלנו. המחקר החל לזהות הבדלים בין טקסטים היפותטיים כאלה בעזרת חילופי השמות שבהם מתגלה האל בסיפורי בראשית – שם הוי"ה או שם אל-הים, ולכן סומנו שתיים מהתעודות באותיות הגרמניות שמתחילות את השמות הללו – J ו-E; שתי אלה מרכיבות כמעט את כל הטקסט של עלילת יוסף.
אלא שכאן נתקלו החוקרים בבעיה הראשונה עם סיפורי יוסף – השמות משמשים, כפי הנראה, בערבוביה גמורה, וכמעט ללא אבחנה שמאפשרת לשייך טקסט למקור כזה או אחר. גם אם מצליחים ליצור שני סיפורים נפרדים, שניהם מתעקשים להמשיך להשתמש בשם "אל-הים". התשובה המקובלת לבעיה זו היא שרק הַמְּסַפֵּר המקראי כפוף לכללי השמות האחידים, אך לא הדמויות הדוברות בתוך סיפורו, שמשתמשות לעתים בשם "אל-הים" גם כאשר הַמְּסַפֵּר יקפיד להשתמש דווקא בשם הוי"ה.
אולם עם השנים, לצד האבחנה בין שמות האל השונים, הפרדת התורה לטקסטים שונים החלה להשתמש גם במאפיינים לשוניים-סגנוניים נרחבים יותר ובהבדלים תפיסתיים-תיאולוגיים, ומעל לכל – סילוק הסתירות והכפילויות שבסיפורים – שנשאר תמיד משאת נפשה של השערת התעודות. פירוק התורה לטקסטים שונים לא רק דרש מהחוקרים זיהוי רצפי טקסטים בעלי אחדות לשונית-סגנונית ותיאולוגית, אלא בעיקר שהטקסטים הנוצרים מהפירוק יהיו, כל אחד בפני עצמו, רציפים וחפים מסתירות. רק כך ניתן יהיה להעריכם כמקור לטקסט המשולב, מלא הכפילויות והסתירות שלפנינו. אלא שבעניין זה מהווים סיפורי יוסף בעיה חמורה אפילו יותר.
רוב רובם של סיפורי האבות מופיעים לפנינו פרקים פרקים, חוליות מקושרות בקשרים רופפים יחסית, ומסודרות זה אחר זה בסדר כרונולוגי, אך לרוב לא נוצר רצף עלילתי מהודק כמו הנובלה של יוסף. סיפור יוסף, לעומתם, נראה כמו יצירה ספרותית שלמה, דרמה ארוכה ורצופה השומרת על הרמוניה בין חלקיה. המצב הספרותי הרציף-למראה הקשה על המחזיקים בהשערת התעודות בחילוק הטקסט למקורות שונים באופן מתקבל על הדעת. אפילו יוליוס וולהאוזן, שהשערת התעודות עדיין נקראת לפעמים על שמו, הבחין בקושי יסודי שמציבות פרשות אלו על ההשערה שלו, והודה שאילו לא ימצא לקושי זה מענה הרי ש"מסקנותינו הקודמות… תתנפצנה".
תורת הנאום המקראי
ואכן, להוציא תחיבות בודדות וגלויות אל תוך קו העלילה הראשי (למשל, סיפור יהודה ותמר), עלילת יוסף נראית רציפה, ולרוב אורכה היא אף נקיה כמעט לגמרי מהסתירות והכפילויות שהובילו את וולהאוזן וסיעתו לפרק את הטקסט לתעודות שונות בצורה אלגנטית, כמו בסיפור המבול או בפרשת המרגלים. את המאמץ לחפש כפילויות כדי להותיר את ההשערה על כנה ניתן להדגים באמצעות הנאומים הפותחים את פרשתנו – נאום יהודה ונאום התוודעות יוסף לאחיו.
עיון בפרטי נאומים אלו מגלה פרט מעניין המנוגד לדפוס הנאומים הקבוע במקרא, מעין תו צורם בהרמוניה הדרמטית של עלילה. נאום מקראי רגיל מורכב, בסכֶמה כללית, משני חלקים – שלב הפתיחה ותיאור הרקע לנאום, ושלב הקריאה לפעולה המבטא את תכליתו של הנאום. כמעט בכל נאום במקרא מתבצע המעבר בין שני השלבים באמצעות המונח "וְעַתָּה". כך, למשל, פרשת מקרא הביכורים (דברים כו, ה-י), מתארת סקירה היסטורית מקוצרת המתחילה "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה…" ממשיכה דרך המכות ויציאת מצרים עד להגעה אל הארץ. "וְעַתָּה," אומר המביא, "הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" – כאן מבוטאת תכלית הנאום, הודיה על הארץ שניתנה לנו ועל תבואתה. המונח "ועתה" מציין כי הצגת הרקע – במקרה שלנו, סקירה היסטורית – הסתיימה, וכעת ניתן להגיע על החלק המעשי, המתרחש מעכשיו, "עתה".
אך הרכיב הסגנוני "וְעַתָּה" כל כך רווח, עד שהוא משמש כפתיחה לקריאה לפעולה גם כשאין כלל הצגת רקע. כך בספרים ששולח המלך יהוא לעיר שומרון עם עלותו למלוכה (מל"ב י, א-ב): "וַיִּכְתֹּב יֵהוּא סְפָרִים… לֵאמֹר: וְעַתָּה כְּבֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֲלֵיכֶם…" – הספרים, או המכתבים, שנשלחו אל זקני הממלכה פותחים במילה "ועתה" גם בלי שיהיה לה את התפקיד של המעבר משלב הרקע אל השלב המעשי; ולמעשה, אין לה כל תפקיד דקדוקי. "ועתה" הפכה למונח פורמלי, הפותח כל ציווי וקריאה לפעולה. תופעה זו חוזרת גם במכתבים מזמן המקרא שנמצאו בתל ערד על גבי חרסים, וכמה מהם פותחים בנוסחה דומה: "אֶל אֶלְיָשִב, וְעַתָ נָתֹן לַכִּתִּיִּם…" (חרסים מס' 1, 7).
ואולם בנאומים שבפרשתנו – הן של יהודה והן של יוסף, מופיעה הנוסחה הקבועה "ועתה" פעמיים בכל נאום, במנוגד לסגנון המצוי ובאופן שלא מתיישב עם השימוש הסגנוני הפורמלי במושג זה. יהודה אומר (בראשית מד, ל-לא): "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ, וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת," וחוזר ואומר בסמוך (שם, לג) "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי". שימוש ברכיב פורמלי כל כך עשוי לעורר רושם כאילו יש לנאום שתי מסקנות מעשיות נפרדות, או שהוא מורכב משני נאומים נפרדים.
אמנם בנאום יהודה שני השימושים במונח "ועתה" מביאים שתי הנמקות שונות מדוע יש לשחרר את בנימין: בראשון – מתוך רחמים על האב הזקן שימות מצער, ובשני – משום שיהודה ערב לבנימין. אלא שכפילות השימוש החריגה הזו קיימת גם בנאום יוסף, ושם אין לכפילות הצדקה ברורה; יוסף פונה אל האחים ואומר (מה, ה) "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם," ומתאר את ירידתו למצרים כהצלה למשפחתו מהרעב העתיד. אלא שהוא חוזר ואומר "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים…" וקורא להם לשוב אל יעקב ולהביאו עמהם מצרימה, כדי להנצל מהרעב הצפוי בעתיד. שני השימושים במונח "ועתה", אם כן, מביאים אחריהם, בניסוח שונה במקצת, תוכן זהה למדי.
כפילות מעין זו, שגם יושבת על חריגות סגנונית נדירה, חוזרת בשני הנאומים, ומהווה, לכאורה, כר פורה לפירוק הטקסט למקורות נפרדים, לשני סיפורים שונים על הצלת בנימין והתוודעות יוסף לאחיו. אלא שקשה למצוא בפועל חוקרים שיחלקו כך שהרצף העלילתי המובהק של הטקסט שלנו והיעדר חוליות מקשרות בין הטקסטים המפורקים מקשים מאוד על יישומה של חלוקה מתקבלת על הדעת לתעודות שונות. גם אילו נקבל את ההנחה שבבסיס עלילת יוסף עמדו תעודות שונות, למשך רוב ארכה נראה מעשה העריכה כיצירה חדשה של ממש, שלא משאירה את חומרי היסוד שלה באופן ניתן לשחזור. אם כלי הבוחן הרגילים של התעודות משתוממים על רוב הפרשיות בסיפורי יוסף, שמא נגזר על מסקנותיו של וולהאוזן להתנפץ?
היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל
יש שיטענו שמדובר נקודת תורפה מרכזית מדי, ויש לנטוש כליל את השערת התעודות. אחרים מאמצים דגמים מורכבים יותר של ההשערה, המאפשרים כאן טקסט אחיד ורציף בשונה משאר התורה. יש אפילו חוקרים בודדים שימשיכו להגן על השערת התעודות בחירוף נפש לכל פרטותיה ודקדוקיה. מכל מקום, הוויכוח על השערת התעודות לא תם, ונראה שימשיך להעסיק חוקרים ולומדים בעתיד. אך תמיד תישאר עלילת יוסף, המתגלה לנו בפרשתנו בשיאה, והמפותחת כל כך מכל הבחינות – ספרותית, דרמטית, תיאולוגית – כתמרור אזהרה הניצב מול תיאוריות עריכה שונות, כאילו התורה עצמה אומרת "וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים".
נו בחייאת, עוד רגע תטענו שאברהם אבינו היה אדם אמיתי, חלאס – ברור לכל שהמקרא הוא היסטוריוגרפיה ולא היסטוריה עד לפחות ספר שופטים, כל הדמויות שם הן מעשי ידי סופרים שונים מאסכולות/זמנים שונים ושייתכן שבגרעין יסודם היה אירוע היסטורי שזכרונו התכהה עם השנים והוליד דמויות שונות (למשל יוסף ומשה הן בוודאות דמויות שנוצרו מזיקוק הזכרון הלאומי של ימי אבותינו החיקסוס במצרים). מוצא שבטי ישראל הוא מן הכנענים המקומיים ולא ממשפחה של מהגרים מסופוטמיים.
פרט לכמה ארכיאולוגים שמשחקים בספקולציות היסטוריות, כמו פינקלשטיין השנוי במחלוקת, ממש לא "ברור" שמוצאם של בני ישראל הוא מן הכנענים. ודאי וודאי שלא אך ורק מן הכנענים, וללא כל תרומה מצד בני לאומים אחרים, כגון המצרים וכן, יתכן מאוד שגם תרומה של עמים שמים צפון-מזרחיים כמו המסופוטמים. בקיצור, מה שברור לך, פחות ברור להרבה אחרים, וכנראה לא בהכרח נכון. גם אם קשה לך, תתמודד ותפנים את זה.
חה חה חה. "ברור לכל"??? לפחות תלמד לדבר/לכתוב באופן הגיוני…
מציאתו של מזבח יהושוע בהר עיבל לא כל כך מסתדרת עם התאוריה שלך
רמי כהן, אי אפשר לברוח מהמציאות. העובדות הן שהשושלות ה-18 עד העשרים שלטו בארץ ישראל במידה מתכווצת ולא היו מאפשרות לנו לברוח משם הנה. בטח לא בימי תחותמס השלישי או רעמסס השני. הגירה של אנשים הייתה משאירה ממצאים ארכיאולוגיים אחריה וכאלה אין לנו בסיני וגם לא בתוך ארץ ישראל ועבר הירדן. לעומת ובניגוד גמור למה שמכונה "גויי הים". השפה, הגנטיקה והממצא החומרי מראים שעם ישראל צמח מתוך החברה הכנענית. ולא השמיד אותה תוך 7 שנים. המזבח בהר עיבל יכל לקום גם בלי הגירה ממצרים. רק אומר. והתגובה של אותו חסר הלוגיקה מעידה שמה שאני מגדיר כהתנהגות תינוקית ובגרות מוטלת בספק עבור אחרים הוא דרך חיים. הטרלה סוג ת'.
תודה על המידע החדש. כשמתעסקים בחקר המקרא, צריך לשים לב לבוא בגישה חוקרת – לשים לב שאנחנו לא מנסים להשתמש בחקר המקרא כדי להוכיח את מה שכבר ידענו מראש, אלא מסתכלים על העובדות ורואים אילו תיאוריות מתאימות לניתוח.
צריך להסתכל על נקודת התורפה בהשערת התעודות ולשאול את עצמנו מה המשמעות שלה:
– האם היא מספיקה על מנת לפסול את ההשערה לגמרי?
– האם מצאנו נקודות תורפה דומות במקומות אחרים בתורה? יש לחפש עוד מקומות בהם מופיעה המילה ״ועתה״ פעמיים בנאום אחד.
– האם יכול להיות שיש פה עוד כיוון לפיתוח ההשערה שלא היה לנו עד כה? לדוגמה, האם יש פה עוד כותב שלא הכרנו עד כה? אולי הכותב שהרכיב את התורה מ2 חלקיה הוסיף פרשה בעצמו?
תודה על המידע החדש. כשמתעסקים בחקר המקרא, צריך לשים לב לבוא בגישה חוקרת – לשים לב שאנחנו לא מנסים להשתמש בחקר המקרא כדי להוכיח את מה שכבר ידענו מראש, אלא מסתכלים על העובדות ורואים אילו תיאוריות מתאימות לניתוח.
צריך להסתכל על נקודת התורפה בהשערת התעודות ולשאול את עצמנו מה המשמעות שלה:
– האם היא מספיקה על מנת לפסול את ההשערה לגמרי?
– האם מצאנו נקודות תורפה דומות במקומות אחרים בתורה? יש לחפש עוד מקומות בהם מופיעה המילה ״ועתה״ פעמיים בנאום אחד.
– האם יכול להיות שיש פה עוד כיוון לפיתוח ההשערה שלא היה לנו עד כה? לדוגמה, האם יש פה עוד כותב שלא הכרנו עד כה? אולי הכותב שהרכיב את התורה מ2 חלקיה הוסיף פרשה בעצמו?
רמזתי לזה בפוסט בפייסבוק השבוע (קישור למטה), נדמה לי שיש תהליך מורכב יותר עם סיפורי יוסף. אך צריך להקדיש לכך עוד הרבה מחשבה, כמו שאתה אומר.
https://www.facebook.com/tkuicrbs/posts/2026793984232585
להשערת התעודות, שאכן נחשבת כיום בקרב מרבית חוקרי המקרא לפשטנית, אף אחד לא הפסיק לקרוא עד הסוף המר "השערה". יכולה להיות נכונה ב-10%, 50% או 100% (כנראה שלא זה המצב). לעומת זאת, למי שמאמין שהתורה נמסרה על ידי אלוהים בהר סיני, יש לי מכונית משומשת במצב ממש מצויין שאשמח למכור לו. מחיר מחירון – לא שקל פחות.
העובדה החשובה היא שבין תורת התעודות לתפישה הדתית של תורה מפי האל, יש פער אדיר שבתוכו שלל השערות ואפשרויות הגיוניות הרבה יותר. אם הדוגמה הדתית נראית מגוחכת לרבים כיום, הרי תורת התעודות הלכה והתבררה במשך השנים מאז נוצרה, כמגוחכת ומופרכת לא פחות. ולמרות זאת, באוניברסיטאות רבות עדיין חולקים להשערה הזו כבוד רב שהיא לא ראויה לו. סביר להניח שזה נובע ממניעים זרים ולא ממש הגונים, בוודאי שלא מחיפוש אחרי אמת מדעית.
קצת בומבסטי לקרוא לסיפור יוסף "הסיוט של מפרקי המקרא".
גם אם השערת ולהאוזן לא תקפה כאן, קשה להתעלם מהרבדים השונים המצויים לאורך ולרוחב חומשי התורה
נכון, סיפורי יוסף אינם הדוגמה הטובה ביותר לערעור תורת התעודות. יש דוגמאות טובות יותר למכביר.
לא הבנתי כלום
האם מישהו התחייב שלא יהיה בספר שום קטע אחיד
אמת, לא ביקשתי לפרק את כל ההשערה אלא להצביע על הקשיים שמתעוררים עליה כאן. בטורים אחרים דווקא השתמשתי בתוצאותיה והתובנות שלה לא מעט, אתה מוזמן לעקוב.
לי נראה שיש כאן קשיים די מהותיים, מהסוג שמטרידים פרדיגמות במשך תקופה ארוכה ושאפשר שישנו לבסוף את כל נקודת המבט.
את הכותרת, כמובן, בוחרים מטעמי רייטינג, הייתי מציע להיתפס אליה פחות.
תגידו לי,
הכל בסדר איתכם? ככה אתם לומדים תנ"ך???? ככה יהודים לומדים תנ"ך? האם היה במאמר המשעמם הזה איזה שהוא רעיון נשגב, מוסר, אינטליגנציה רגשית שלמדנו מהסיפור של יוסף, בתוך המאמר הזה? כל היום אתם עסוקים בשאלה המשמימה אם הסיפור – על כל פרטיו החסרים – התרחש באמת או לא, במקום בשאלה מה התורה רוצה ללמד אותנו? הטירוף החולני והחילוני לקרוא את התורה ככה, מוציא את הנשמה מהסיפור המקראי. זה לא הופך אותכם ליותר נאורים או מתקדמים. תהיו בטוחים בזה.
אתה רציני? סיפור אחיד?
תגיד, מנהיג האחים הוא יהודה או ראובן? מי מכר את יוסף המדנים או האחים? האב הוא יעקב או ישראל? הסיבה לשנאה היא החלומות או הכותונת? היורדים למצרים הם "אחי יוסף" או "בני ישראל"? הכסף שב "בפי אמתחותם" או בתחתית שקם? "שר המשקים ושר האופים" או "המשקה והאופה"? הם הושמו "בבית הסוהר" או ב"משמר בית שר הטבחים"? יוסף היה אסור איתם ביד שר בית הסוהר, או משרת אותם כעבדו של שר הטבחים? וכן על זה הדרך. לכל שאלה יש הסבר מקומי – אבל ברור מרצף הכפילויות שמשהו מסתתר כאן, בשפריר חביון.
אני מסכים שאופי החיבור בין הסיפורים לא מאפשר להחזיק בכל מסקנותיה של תורת התעודות, אבל גם לא להחזיק בשלמות ספרותית מלאה.
חחח דווקא בכל הדוגמאות שהבאת אין שום סתירה ממשית. יש דוגמאות אחרות אבל מה שאתה הבאת דווקא לא מוכיח כלום. התורה חוזרת על עצמה בניסוח קצת שונה שיש לו הסבר תיאולוגי/פילוסופי/ספרותי ברור אבל אין סתירה באף אחת מהדוגמאות שהבאת.
בוודאי, אני מסכים לכפילויות ולקשיים (ויש עוד שלא הזכרת – הם מגלים את הכסף עם אביהם או בדרך? האם ראובן אמר להם להשליך את יוסף לבור או שהוא אמר לא לפגוע ביוסף? ועוד). אבל הפרדת J מקוטע למדי ולקוני מרצף ארוך יחסית של E יוצרת קושי – מדוע אין הסיפור של J שלם והרמוני כמו הסיפור של E? השילוב כאילו חיסר קטעים שלמים מאחד המקורות, או שמראש היה המקור חסר, וזו הנחה קשה (בד"כ, במקומות אחרים, היא קשה על השחזור של E). ואם המקור שנוצר לא רציף, מה בעצם "הרווחנו" מהחלוקה, ואיך ניתן לשחזר את השילוב שלו במסגרת הטקסט הכולל?
בעיני אלו שאלות חמורות על השערת התעודות, במיוחד אם שואלים אותן בהיקף רחב, על מכלול הסיפורים. וכיצד בכלל ייתכן הפלא הזה שהסיפורים סופרו באופן כל כך דומה שיהיה ניתן לשלבם כך?
מאד אשמח אם להבא המדור הזה יתפרסם ביום חמישי ולא בשישי, כיוון שזה משאיר חלון צר מדי לקריאה לפני שבת.
רמי כהן, אי אפשר לברוח מהמציאות. העובדות הן שהשושלות ה-18 עד העשרים שלטו בארץ ישראל במידה מתכווצת ולא היו מאפשרות לנו לברוח משם הנה. בטח לא בימי תחותמס השלישי או רעמסס השני. הגירה של אנשים הייתה משאירה ממצאעם אחריה וכאלה אין לנו בסיני וגם לא בתוך ארץ ישראל ועבר הירדן. לעומת ובניגוד גמור למה שמכונה "גויי הים". השפה, הגנטיקה והממצא החומרי מראים שעם ישראל צמח מתוך החברה הכנענית. ולא השמיד אותה תוך 7 שנים.
המזבח בהר עיבל יכל לקום גם בלי הגירה ממצרים. רק אומר.
והתגובה של אותו חסר הלוגיקה מעידה שמה שאני מגדיר כהתנהגות תינוקית ובגרות מוטלת בספק עבור אחרים הוא דרך חיים. הטרלה סוג ת'.