דאעש עדיין חי ובעיראק מתכוננים ליום שאחרי

לפני כשלושה שבועות עמד ראש ממשלת עיראק חיידר אל-עבאדי ביחד עם בכירים נוספים בממשלו וצפה במצעד של הצבא ברחוב קאדסיה בבגדד. "אנחנו שולטים שליטה מלאה בעיר, הבסנו את דאעש", הכריז במהלך מפגן הניצחון בניסיון לחזק את האחדות הלאומית לקראת הבחירות הקרובות, אך האם באמת ארגון המדינה האסלאמית (דאעש) חוסל?

בניגוד להכרזתו החגיגית של אל-עבאדי, הניצחון על דאעש בעיראק נראה כרגע חלקי בלבד. ההישג העיקרי של הכוחות העיראקיים מתבטא בחיסול קיומו של דאעש כמדינה, לאחר שאיבד את מרבית נקודות האחיזה בשטח עיראק וסוריה ואת השליטה במעברי הגבול בין המדינות. אין יותר ערים של ממש בשליטת הארגון, אבל הוא לא נעלם אלא רק שינה טקטיקה ועבר לשיטות מסורתיות יותר של טרור.

אולם דאעש ממשיך לפעול למרות התבוסה, וסקירת האירועים הביטחוניים בעיראק בחודש דצמבר מלמדת שהפיגועים אותם הוא מוציא לפועל נמשכים פחות או יותר כרגיל, וחלק מהכוחות שלו השתלבו בהנהגה השבטית הסונית בצפון ומערב המדינה. באוזרים אלה רמת הפופולריות של הארגון לא דעכה, והסונים לא שוכחים שהסיבה העיקרית להופעתו של דאעש הייתה כדי להגן עליהם מפני הדיכוי השיעי.

האם אפשר בכלל לגבור על דאעש ולדכא אותו במובן של הפיכתו לקבוצה מבודדת ונטולת תמיכה עממית כלשהי? יש רק דרך אחת והיא שינוי המצב של הסונים בעיראק והפסקת ההדרה שלהם, אבל ספק רב אם המשטר הנוכחי בבגדאד יהיה נכון לשקול צעדים בוני אמון ביחס לסונים.

בין בגדד לירושלים

האיחוד האירופאי הגיב בהיסטריה רבתי להכרזת הנשיא טראמפ על ירושלים כבירת ישראל, ואחת מטענות הכזב שנשמעו בעיתונות האירופית והאמריקאית היא שההכרזה תעודד אלימות מצד ארגונים כמו דאעש ואל-קאעידה.

נראה שהענקת הכשר לאלימות מוסלמית כל אימת שהמוסלמים או הערבים נרגשים, נפגעים, נעלבים או חשים מושפלים הפכה מזמן לרפלקס בלתי מותנה בקרב חוגים מסוימים במערב. כמובן שהתנהגות זו לא הגנה ולא תגן על אירופה מפני עוד פיגוע והמחשבה שארגוני טרור זקוקים להצדקה כלשהיא כדי לרצוח כופרים היא איוולת מוחלטת, אבל במקרה דנן עדיף להתבונן במה שדאעש עצמו כתב על הכרזת טראמפ.

מאמר מעניין שנכתב באחד מכתבי העת המקוונים של דאעש שמופץ במערכת המסרים 'טלגרם' התייחס לסוגיית ירושלים, ובאופן מפתיע לא קרא לעוד התקפות נגד נוצרים ויהודים אלא התמקד במוסלמים בלבד. על פי מחבר המאמר האלמוני, המדינות המוסלמיות שזועקות נגד הכרזת טראמפ רק מנצלות את הבעיה הפלסטינית כדי לזכות בתמיכה עממית, וזאת במקום לטפל בחובות האמתיות של האסלאם כמו החלת משפט השריעה. "סיסמאות ירושלים הן ריקות ומזמן הפכו למטבע עובר לסוחר בידי כופרי מפלגת בעת' והכופרים האיראנים השיעים", כתב.

כנגד המבקרים את דאעש על כך שהארגון פוגע במוסלמים ולא ביהודים ובישראל, טען המחבר  כי ההפך הוא הנכון: המדינה האסלאמית רוצה לחסל את המשטרים הכופרים המגנים על ישראל ורק אז ישראל תיפול בפני לוחמי הג'יהאד. קצפו של דאעש לא פסח גם על חמאס ואפילו על אל-קאעידה אותם תיאר המאמר כ"קבוצות המייחסות את עצמן לאסלאם".

למקרא דברים אלה נותר רק לגחך מול האזהרות חמורות הסבר של מומחים המזהירים מפני נקמה. יחסו של דאעש לעולם המוסלמי והמערבי כאחד לא ישתנה בגלל הכרזה של נשיא כזה או אחר, וכרגע הוא עומד בפני בעיות חמורות יותר כאשר נסיגתו ממרכזי הכוח בסוריה ועיראק החזירה אותו להיות רק עוד נדבך בתוך הסכסוך הפנים-אסלאמי המתמשך.

התחזקותה של איראן

אך האתגרים הניצבים בפני עיראק לא מסתכמים רק בדאעש. כאשר הבחירות לפרלמנט אמורות להתקיים בחודש מאי הקרוב, גם בקרב המחנה השיעי הגדול ישנם מתחים רבים. מצד אחד ניצבת איראן התומכת בראש הממשלה אל-עבאדי, על אף שהוא עצמו רמז במספר הזדמנויות על התקרבות לסעודים ועורר  ועורר את חמתה של טהרן, והמיליציות הפרו-איראניות הפועלות בעיראק. מן הצד השני עומדות קבוצות שיעיות אנטי-איראניות שנמצאות גם הן במאבק פנימי מתמיד בכל סוגיה כמעט.

לכאורה איראן מצטיירת כזוכה העיקרית של המאבק בדאעש. היא חיזקה את השפעתה בעיראק, אשר מוצפת במוצרים איראניים מכל הסוגים, ומיצבה את עצמה ככתובת לבעיות שונות ולפתרון סכסוכים בין שבטים ברחבי עיראק. עם כיבוש העיירה אל-בוכמאל אשר בגבול סוריה נראה שאיראן הגשימה את חלומה על בניית מסדרון שיעי קרקעי מטהרן ועד לביירות, אלא שהמציאות מורכבת הרבה יותר ומה שנראה טוב על המפה מסתבר כמסובך מאוד בשטח.

קרוב לוודאי שאיראן תתקשה להתפרס על פני שטח רחב כל כך ולהקצות כוחות מספיקים כדי לשמור על הישגיה, וגם הדת המשותפת לא מקלה בהכרח על האיראנים. תופעה זו  החלה כבר בימי מלחמת איראן-עיראק, אז ציפה האייתוללה ח'ומייני שהשיעים בעיראק ימרדו במדכא האכזרי שלהם סדאם חוסיין ויצטרפו לאחיהם, אך במציאות חייליים עיראקים ממוצא שיעי לחמו לצד הסונים נגד איראן.

יריבות קשה קיימת גם בין מרכזי הלימוד השיעים הגדולים היושבים בנג'ף בעיראק ובעיר קום באיראן. עלי סיסתאני, איש הדת הבכיר ביותר בעולם השיעי היושב בנג'ף, מגלם בעצמו את המורכבות הפנים שיעית: הוא איראני דובר פרסית שחי בעיראק, אך מתנגד בתוקף לאידיאולוגיה של המהפכה האסלאמית ולשלטון ההלכה הדתית המתקיים באיראן. סיסתאני מן הסתם לא אהוד במיוחד בקום, הסרה למשמעתו של המנהיג העליון של איראן עלי ח'אמנאי.

דמות בולטת נוספת המטרידה את מנותם של האיראנים הוא מוקתדא סאדר, אחד המנהיגים הדתיים והפוליטיים הבולטים בחוגי השיעים בעיראק. סאדר תופס את עצמו קודם כל כלאומן עיראקי כאשר הזהות הדתית השיעית היא משנית עבורו. סאדר מתח גם ביקורת קשה על מי שמפיץ שנאה עדתית נגד הסונים, ומבחינת האיראנים הוא הגדיש את הסאה כאשר נסע לביקור בסעודיה.

פוליטיקה סעודית חדשה

מדוע מנהיג שיעי עיראקי נסע לסעודיה? התשובה היא פשוטה: סעודיה מנסה לשנות את כללי המשחק לאור המצב המשתנה באזור. בעבר ניסו הסעודים לקיים קשרים רק מול הסונים בעיראק, אבל עתה הבינו בריאד שהדרך הזו לא יעילה, ושכדי להשפיע באמת על המרחש בעיראק צריך לקיים דיאלוג גם עם הרוב השיעי.

בכך מנסה סעודיה גם לשנות את התדמית שדבקה בה כמדינה השונאת את השיעים באשר הם. סאדר מנסה להמחיש מגמות דומות כלפי הסונים וכמובן שגם הצד הכלכלי מוביל אותו בניסיון להשיג כספים מסעודיה. אלא שהתקרבות לסונים לא הופכת אותו רק לחשוד ולמוקצה בעיני האיראנים, היא גם לא מאפשרת לו ליצור בריתות פוליטיות עם שחקנים שיעיים אחרים בעיראק, למשל כמו ראש הממשלה לשעבר נורי אל-מאלכי הנתפס כפרו-איראני לחלוטין.

למרות גירוש דאעש ממרכזי הערים, המצב במדינה רחוק מלהיות יציב ואתגרים קשים עדיין ניצבים בפני כל העדות העיראקיות, החל מהיזידים, דרך הכורדים ועד לסונים והשיעים, בניסיון להשיג אחדות ושקט בתוך סבך האינטרסים הפוליטיים והדתיים.