הערבים כועסים על הצהרת טראמפ, ויש להם סיבות טובות

ההכרה הבינלאומית המתגבשת בירושלים כבירת ישראל היא איום תיאולוגי על האסלאם ומכה אנושה לתנועה הלאומית הפלסטינית

גל של התנגדות. מפגינים שורפים את תמונת טראמפ | פלאש90

לפני שבוע בדיוק התייצב נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מול מצלמות הטלוויזיה והכריז בצעד חסר תקדים כי המעצמה החזקה בעולם מכירה בירושלים כבירתה של מדינת ישראל ועל כוונתו להעביר את השגרירות האמריקאית לעיר.

דבריו של טראמפ עוררו גל של התנגדות בעולם הערבי והאסלאמי, כאשר אלפים בעולם ובישראל יצאו לרחובות בקריאות כנגד המזימה של הנשיא האמריקאי והמשטר הציוני ובעד חשיבותה של ירושלים לדת האסלאם. אמנם ניתן לומר כי המחאה הערבית הייתה צפויה ולכאורה מובנת מאליה, אך שורשיה נטועים עמוק בתרבות האסלאם והם צומחים לשני ענפים עיקריים – הדתי והלאומי.

בהיבט הדתי הנרחב, אחת מן האמונות הבסיסיות באסלאם היא התפיסה שהדת באה לעולם כדי לבטל את היהדות והנצרות ולרשת כל דבר שהיה מזוהה עם הדתות האחרות, בין אם מדובר בארצות, ערים או בני אדם.

מכיוון שלתפיסתם אין צורך יותר בקיום הדתות הקודמות, לאורך כל ההיסטוריה הפכו מוסלמים כנסיות למסגדים ואף ניכסו לעצמם את נביאי היהדות והנצרות. בני דתות אחרות יכולים אמנם לחיות תחת שלטון מוסלמי, אך רק כבני חסות מושפלים החייבים בתשלום מס קבוע ואינם רשאים לשום ריבונות עצמית.

גם ארץ ישראל בראיית האסלאם שייכת כולה למוסלמים בלבד, ואנשים אשר מסרבים להאמין בשליחותו של הנביא מוחמד אינם זכאים לאף שעל ממנה. כאשר מתקיים מצב בו יהודים למשל שולטים בארץ ישראל ומקימים בה מדינה יהודית, עבור מוסלמים הנאמנים לדתם זהו סימן שאלה גדול על עקרון עמוק של האסלאם. לתחושתם, עצם קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי, עוד בטרם שהיא מציבה בעיה לאומית או פוליטית לעולם המוסלמי, מציבה איום תיאולוגי של ממש.

על אף כי ניתן להתווכח על מקורות קדושתה באסלאם של ירושלים, שאיננה מוזכרת כלל בקוראן, העובדה שאדם בן הדת הנוצרית כמו דונלד טראמפ מכיר בירושלים כבירת העם היהודי ובכך גם בזכותם של היהודים לארצם, מרתיחה את העולם המוסלמי כפליים.

דוגמה לכך היה ניתן לראות גם בישראל, כאשר מוקד ההפגנות לאחר הכרזת טראמפ היה באזור העיר אום אל פאחם, שהיא מרכזו של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות השייח’ ראאד סלאח, אשר חרתה על דגלה את תחיית האסלאם ומעודדת את קידום עקרונותיו בקרב ערביי ישראל.

מצעד השהידים של ערפאת

כאשר בוחנים את סוגיית ירושלים בהיבט הלאומי, הערבי בכלל והפלסטיני בפרט, הרי ברור שכל קיומה של התנועה הלאומית הפלסטינית מבוסס על שלילת זכותו של עם ישראל לארצו ולמדינתו. ארגון השחרור הפלסטיני – אש”ף – נוסד בשנת 1964 עוד בטרם ה”כיבוש” הישראלי את שטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, ויעדו לחיסול מדינת ישראל נותר כחלק מרכזי באמנתו עד היום הזה ועל אף ההסכמים שחתמה מדינת ישראל עם מנהיגיו.

מטרתו העיקרית של יאסר ערפאת ובהמשך של יורשו מחמוד עבאס לא הייתה חתימה על הסכם שלום אלא מימושה של הלאומיות הפלסטינית באמצעות הקמת מדינה ערבית שבירתה ירושלים, לא לצידה של ישראל אלא על חורבותיה של מדינת היהודים. זו הסיבה שבשום מקום לא ניתן למצוא את מפת המדינה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, והמפות הפלסטיניות כולן מציגות את “פלסטין השלמה”, מהים עד הירדן, בצבעי הדגל הפלסטיני.

לכן סיבה עיקרית לזעמם של הפלסטינים על הצהרת טראמפ היא הידיעה הברורה בקרב הנהגתם כי אם הם יצליחו במאבקם להוציא את ירושלים מתחומי מדינת ישראל, תהיה זאת מכה אנושה לרעיון הציוני שכן אין ציונות ללא ציון, אליה התפללו יהודים במשך אלפי שנים ואליה שבו מן הגלות.

לא לחינם השקיע יאסר ערפאת מאמצים רבים בהסתת הערבים ואיחודם סביב נושא ירושלים והר הבית והוא זה שטבע את הסיסמה לפיה “מיליוני שהידים יצעדו לירושלים” – כלומר על כל מוסלמי להקריב את נפשו כדי לשחרר את העיר מציפורני הציונים. סיסמה זו נקלטה היטב בתודעה האסלאמית וכיום היא נשמעת באופן קבוע בהפגנות אנטי ישראליות ברחבי העולם.

אם עד כה ניצלו הפלסטינים את העובדה שחלק ממדינות העולם לא הכירו בירושלים כבירת ישראל כדי להחליש את ישראל, הכרתו של הנשיא טראמפ בירושלים נתפסת בעינם כפגיעה רצינית בתנועה הלאומית הפלסטינית, מכיוון שהיא מעניקה לישראל סוג של תעודת ביטוח בינלאומית וסוחפת אחריה מדינות אחרות להכרה בעיר הבירה והעברת השגרירויות אליה. כל מנהיג עולמי נוסף שילך בעקבות טראמפ בהכרה בירושלים וכל שגרירות חדשה שתקבע את מקום מושבה בבירת ישראל, רק תרחיק את הפלסטינים מחלומם על השמדת המדינה היהודית.

זעמם של המפגינים הערבים והמוסלמים כנגד דונלד טראמפ וירושלים נטוע אם כן עמוק בתרבותם ובדתם. הם אינם מסוגלים לקבל את ישראל כמדינת היהודים, הן מהבחינה הדתית והן מהבחינה הלאומית, ובוודאי שלא להכיר בירושלים כבירתה.

מנגד, בפני מדינת ישראל בשיתוף עם העולם הנוצרי עומדת השאלה האם להמשיך ולהציג את היותה של ירושלים שייכת ליהודים כעובדה, או שמא שוב להיכנע בפני חולמי החלומות הערבים והמוסלמים, שאינם מסוגלים לקבל את המציאות בה היהדות היא דת חיה וקיימת.

 

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

12 תגובות למאמר

  1. כדי שמנהיגים נוספים יכירו בירושלים כבירת ישראל עליהם להיות בעלי שתי תכונות חשובות. האחת חיבה יתרה לישראל והשניה זוג אגוזי פלדה. בעולם יש מנהיגים בעלי”אגוזים” ראויים אבל נדמה שאין בהם חיבה יתרה. לגבי שאר הנמושות אין צורך להוסיף כי אין להם לא את זה ולא את זה. נדמה שלא צפויה הסתערות לכיוון ירושלים. נמשיך בדרכנו לבד.

  2. ד”ר קידר אתה מתכוון להעלות את הפרק בכיוון ההפוך
    שהיה בשלישי?
    לטעמי חיוני,למרבה הצער רוב הציבור אינו דובר ערבית.
    על פוסחא אין מה לדבר בכלל

  3. לגבי האיסור הדתי האיסלמי כביכול להכיר בשלטון זר על אדמה מוסלמית משוחררת,
    יש לזכור שזה עיניין יחסי ולא מוחלט.
    במלחמת העולם הראשונה היו מוסלמים בצבאות צרפת (מאפריקה), בריטניה (מהודו), רוסיה (בעיקר מאזור וולגה-אורל), ואוסטרו-הונגריה (בוסנים); הם לחמו גם מול “אחיהם” המוסלמים העות’מאנים.
    כלומר, האוכלוסיה הכירה בשלטון נוצרי על אזורים שהיו קודם לכן מוסלמיים.
    כמובן שזה היה תחת שלטונות אימפריאליים שנקטו ביד קשה שאינה מקובלת כיום (אך מנגד, היו שמרניים וכיבדו יחסית את דת האיסלם), וללא סיכוי נראה לעין לשחרור לאומי. אינתיפאדה או מרי אזרחי היו מסתיימים במרחץ דמים.

    אבל אסור לוותר. עד 87′ היו שוטרים ופקידים ערביים מקומיים במנהל האזרחי. אולי צריך לנסות לגייס שוב מתושבי שטחי C.

  4. שכחת להזכיר שגם תנועת הפת”ח שהוקמה לפני אקיבוש ושמה בערבית ר”ת המפלגה לשחרור פלשתין
    فتح
    מובא במקורות המוסלמיים בדוגמה לכיבוש העיר מכה. ז”א כיבוש אדמה מוסלמית שנשלטת על ידי הכופרים.
    הדואליות בין ראשי התיבות שבאנגלית נשמעים טוב, לבין המשמעות הדתית בשפה הערבית, זהה לדואליות אותה הציגה המנהיגות הערבית ה”חילונית לאומית” ובייחוד בנאומי עראפת המציגים את הסכם חודייבה ומדברים לעם בשפתו.

  5. עם המבוסס על בורות פנטזיה ושקר מבוסס על יסודות רעועים שכידוע סופם להתמוטט לעתים בקול רעש גדול.

  6. שמעתי ממוסלמי שהוא גם ראש מועצה מפורסם, לגבי כל ההפגנות/ההסתה/המפגעים/המתאבדים וכו’ זהו לא האיסלם המקורי אלא קבוצה פוליטית קיצונית שסוחפת המונים אחרי גחמותיה ומטרותיה הפוליטיות להשמדת הציוויליזציה המערבית בכלל, וכנ”ל ביחס ליהודים. אין לזה שום מקור באיסלם. אבל הם מצליחים בקיצוניותם ובשטיפות מוח להשתלט ולקבוע לאחרים מה לחשוב.

  7. אין ספק שישנם לא מעטים ערבים הנעולים בהשקפות הדתית והלאומנית כאשר הצגת, וראינו דוגמא חיה בכנס האחרון בטורקיה עם הרטוריקה כאשר כתבת. אבל כיצד אתה מסביר את יוזמת השלום הסעודית? הרי לא חוצנים כתבו אותה, אלא בכירי המנהיגות הערבית.
    לפי יוזמת השלום הערבית, יכירו מדינות ערב בישראל, כולל מערב ירושלים.
    היוזמה סותרת את מאמציך להשוות בין כל הערבים והמוסלמים. עובדה, הם כן רוצים להכיר בנו, וגם בירושלים.
    אצלנו בחרו להתעלם מהיוזמה, במקום לאתגר אותה, במקום לאתגר את העולם הערבי.
    הבוחר בהכללות, סופו שיקבל הכללות מקבילות. הנה, עכשיו הם מתאחדים כדי לפסול כל קשר שלנו לארץ הזאת ולבירתנו ירושלים.

    1. האם היוזמה הסעודית כוללת הכרה במדינה יהודית בארץ ישראל שבירתה ירושלים? מסופקני.
      איך נוהג לומר ראש הממשלה נתניהו-זהו מקור הסכסוך.

  8. המנוול הראשי שעשה את החיבור “הגאוני” מבחינתו בין ירושלים לתושבי פלסטינה באותה תקופה הוא הנאצי חאג’ אמין אלחוסיני.

    הוא הבין שאם לא יחבר את העניין הדתי ויעורר אותו לכיוון ירושלים אף אחד לא יתייחס אליהם ברצינות, כי הם באמת לא מעניינים אף אחד.

    הסעודים בימים אלה לוקחים “צעד אחורה” ומנסים להחזיר את התפיסה המוסלמית למקור שלהם, שהיא כי מכה ומדינה הן החשובות באמת, וירושלים חשובה אבל היא היסטורית עם עבר יהודי ונוצרי גם כן.

    המאבק הפלסטיני הוא המגדלור לכל אנשי הרוע, מחרחרי המדון והשנאה, כל אלו מתקבצים סביבו ומתחממים לאורו, לכן צריך לגדוע את המאבק הזה ולא לנסות לפייס אותו, כי חשיבותו רק בעצם קיומו.

    1. כבוד גדול לאתר “מידה” שד”ר מרדכי קידר הסכים לכתוב כאלה דברי טעם. זכינו.