פרשת שמות: הסוד של חתן הדמים

בסופה של פרשתנו, לאחר מעמד הסנה, כשמשה פונה לשוב למצרים, מופיע סיפור קצר המעלה את אחת התעלומות המסתוריות בתורה – סיפור חתן הדמים (שם, כד-כו):

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו, וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ, אָז אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.

פסוקים בודדים אלו נראים כמעט כמו כתב חידה. את מי פגש ה' וביקש להמית – את משה או את בנו? לרגליו של מי הגיעה ציפורה את הערלה – רגלי משה, בנה? או אולי רגלי ה'? ומה פשר הביטוי העמום שחוזר כאן פעמיים "חתן דמים"? ומעבר לכל שאלות ההבנה הבסיסיות הללו, ניצבת השאלה הקשה – למה בכלל מבקש ה' להמית את משה או את בנו?

הקושי הזה הוליד הסברים רבים כבר משחר הפרשנות. ספר היובלים, שנכתב במהלך המאה השניה לפנה"ס, מספר כי לא ה' הוא שביקש להמית את משה, אלא "שר המשטמה", שמנסה להזיק לשליחותו של משה, למנוע את גאולת ישראל ולהציל את המצרים. דבר דומה אולי רמוז בתרגום השבעים, שבו לא κυρίος (קוּרְיוֹס=ה') פוגש את משה אלא ἄγγελος κυρίου (אַנְגֶּלוֹס קוּריוּ=מלאך ה'), לאמור – מי שביקש להמית את משה היה מלאך סורר, ולא ה'.

רעיון זה, לפיו מלאך מנסה לפגוע בגיבור העברי השב משהות ממושכת בקֵרֶב עם זר, משחזר כאן מבנה ספרותי המוכר לנו מסיפורו של יעקב, המנהל מאבק עם המלאך בשובו מארם. המבנה הספרותי מזכיר במידת מה גם את הסיפור שהוא, אולי, תמונת המראה של משה – המלאך המנסה למנוע מבלעם את שליחותו נגד ישראל. מבנים סיפוריים מוכרים אלה עמדו לנגד עיני הפרשנים הקדומים שהתקשו בסיפורנו, וסייעו להם לבאר את המתקפה המפתיעה והתמוהה על משה.

נתרשל במילה

גם חז"ל מסבירים שמי שביקש להמית את משה היה "מלאכא די'י" (אונקלוס על הפסוק), "שטן" או "אף וחימה" (בבלי נדרים, לב ע"א); אך ההסברים השונים שהם סיפקו תולים את המתקפה בחטאו של משה ש"נתרשל מן המילה" (שם ובתרגום יונתן). בכך הם מספקים סיבה אחרת לסיפור – לא מלאך סורר מנסה למנוע את שליחות משה ואת גאולת ישראל, אלא רשלנותו של משה היתה בעוכריו.

ההסברים השונים אמנם מספקים עילה לנסיון המתת משה, אך הם לא מסבירים את הסמיכות המפתיעה והמתמיהה שלו לאזהרה המכוונת אל פרעה מיד לפני כן (ד, כג-כד):

"וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ – הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן…"

כביכול חלה כאן טעות, כאילו ה' מבקש להרוג את הבכור הלא-נכון, את בנו של משה במקום את בן פרעה! ואכן, רשב"ם מסביר שמשה נענש כי "היה מתעצל בהליכתו"; ואם התוכחה וההמתה באו על התעצלותו של משה, אולי למעשה אין כאן טעות, ודברי השליחות לפרעה נאמרו גם כלפי משה. ה' פנה גם אליו, והזהיר גם אותו שהמיאון לשלח את ישראל וההתעכבות בדרך למצרים עלולים להביא למות בכורו. פירוש מעין זה מעלה שני קשיים מרכזיים. תחילה, לא ברור מדוע המילה מצילה את משה אם זה היה חטאו; שנית, הפירוש הזה היה ידוע לר' אברהם אבן-עזרא, בן זמנו של רשב"ם, והוא גינה אותו בחריפות: "וחסירי הדעת יחשבו כי עם משה ידבר, וזה שיגעון (!)" – ומדוע סמכה התורה סמיכות "משוגעת" כל כך?

ערבית, מדיינית, אכדית

נראה שהפתרון מצוי בסיפור עצמו, בביטוי הנשנה "חֲתַן דָּמִים". לא משה – בעלה של ציפורה, ולא בנם, יכולים להיקרא "חתן" בפי ציפורה; לשונאים רבים ביקשו את המשמעות, אפוא, בשורש הערבי ختن (ח'תן), שמשמעו "למול". לדעתם, הסיפור הוא אטיולוגי – מעניק סיבה למנהג ידוע, ואטימולוגי – מנסה לחשוף את מקורה של מילה. בסיפור נחשף כי המילה מצילה מפני המזיקים, וכי הכינוי "חתן דמים" לרך הנימול מגיע מציפורה, שהתגלית על ההצלה רשומה על שמה, ובלשונה (המדיינית?) משמעות המילה "חתן" היא "למול".

חוקרים אחרים הציעו כי ברקע עומדת המילה האכדית ḫatanu (חַ'תָנֻ) שמשמעה "להגן", ו"חתן דמים" הוא 'המוגן באמצעות דמים'. לשיטתם, הערלה הושלכה לרגליו של משה (או בנו) במה שמתואר "וַתַּגַּע לְרַגְלָיו", והגעת הדמים המגנים מן המשחית מוכרת לנו גם מהציווי על פסח-מצרים (יב, כב) "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף". משמעות הסיפור קרובה, אפוא, והיא מעניקה למילה סגולת הגנה מן המשחית בדומה לקרבן הפסח. בין כך ובין כך, נמצאנו למדים שהסיפור מצביע על סגולת ההגנה הגלומה במילה, וממנו תתבאר לנו גם סמיכות הפסוקים וה"שגעון".

הקדמה למכת בכורות

המסגרת שבה נתון סיפורנו, כאמור, היא שליחותו של משה אל פרעה. בדרכו מצרימה עם אשתו ובניו פונה אליו ה' ואומר (ד, כא): "בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה."  שניים מהמופתים הושמו ממש בידו של משה: המופת הראשון – המטה ההופך לנחש – נמצא "בְּכַפּוֹ" (שם, ד), והמופת השני מתרחש בידו – "יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (שם, ו).

מה שמפתיע בשני המופתים האלה שאיתם נשלח משה לפרעה הוא שהכוח המאגי המתגלה בהם פוגע תחילה במשה. כשמשה משליך את המטה ארצה "וַיְהִי לְנָחָשׁ – וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו" (שם, ג), עד שה' מלמד את משה כיצד לבטל את הנס המבהיל – "שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ, וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ" (שם, ד). גם הצרעת, מחלה מטמאת ומסוכנת, פוגעת תחילה בידו של משה, עד שה' מצווה עליו להחזירה לחיקו "וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ" (שם, ז). רק לאחר שמשה למד על בשרו את כוחם של המופתים ואת אופן ביטולם הוא מצטווה לעשותם לפני פרעה. ובתוך שליחות זו, עם המופתים הללו, ניתן למשה גם מופת נוסף, בדיוק באותה המתכונת המאגית – המופת פוגע בו תחילה ואז מתגלה לו דרך ביטולו וההצלה ממנו (שם, כב-כו):

…רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה, כֹּה אָמַר ה'… הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו, וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי – וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ…

המופת האולטימטיבי שמשה נשלח אתו אל פרעה הוא המתת הבכורות, וכמו המופתים הקודמים, גם המופת הזה מודגם למשה תוך שהוא פוגע בו תחילה – "וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ"! המילה והגעת הדם משמשים, כאמור, להצלה מן ההמתה, ולכן מתגלים, גם במופת הזה, בתור הגורם המבטל את הכוח המאגי המשחית. תפקידו של המעשה שלנו, אם כן, אינו אלא ללמד את משה, כמו במופתים הקודמים, כיצד לשלוט בכוח הנסי של המופת האולטימטיבי – מכת הבכורות, וכיצד להינצל ממנו – בעזרת המילה והגעת הדם.

הסמיכות אינה מקרית ואינה סתמית, ובוודאי שאין צורך ב"שגעון" כדי להסביר אותה. המופת ניתן בשלושת המקרים באותו האופן – משה פוגש את הכוח הנסי בצורה שפוגעת בו, ורק לאחר מעשה נוסף שב המופת ומרפה; בכך מודגם למשה כוח המופת אך גם יכולת השליטה בו. סיפור "חתן הדמים", אפוא, אינו נפרד מהאזהרה לפרעה על מיתת הבכורות, אלא להיפך – הוא עצמו ההדגמה החיה של עוצמת הנס ושל אמצעי ביטולו – ההצלה מהמשחית, בדיוק כמו שאר המופתים שעמם נשלח משה לפרעה. וכמו במופתים הקודמים, גם את ההצלה בעזרת הגעת דם הפסח ובעזרת המילה (הנדרשת כתנאי לאכילת הפסח) למד משה באותה דרך קשה.

את חיבור הפרשיות שהקשה על פרשנים רבים, ואת התמיהה שהזמינה למשה מלאכי חבלה או חטאים שונים, אפשר להבין מעתה ללא קושי כהדגמה חיה ומעוררת יראה של המופת האחרון, הגדול מכולם – מכת הבכורות, כשכמו קודמיו, אמצעי ההצלה כבר טמון בתוכו – דם פסח ודם מילה.