במקום לדכא את העסקים הקטנים, המדינה צריכה לעודד אותם

כחלק משלל הפרויקטים של סיכומי השנה שהתפרסמו בשבועות האחרונים, גם באתר 'מידה' עמלו על סדרת כתבות וראיונות עם אנשי השנה בימין לשנת 2017. הנבחרים היו מובילי מאבקים, פעילים פוליטיים ואנשי תקשורת בולטים והם ראויים כמובן לכל שבח, אך ברצוני להפנות את הזרקור לקבוצה חשובה לא פחות שקולה אינה נשמע בדרך כלל והיא נאבקת על הישרדותה מדי יום.

איש השנה שלי לא הצבע בהכרח למפלגה ימנית, ולא בטוח שעשה לייק לדף של ראש הממשלה נתניהו. יתכן כי חלק גדול מהם אינם משתייכים לצד הימני של המפה הפוליטית או מתעניינים בפוליטיקה בכלל, אך השפעתם על החיים בישראל גדולה מאוד. אלה הם בעלי העסקים הקטנים. לרוב אנו שומעים על בעל עסק שהצליח ופורח, אך על כל סיפור הצלחה כזה ישנם סיפורי נפילה רבים מספור על עסקים שנסגרו ואינם ידועים כלל.

על פי נתוני חברת המידע העסקי CofaceBdi  עולה כי בשנה החולפת הגיע מספר העסקים הקטנים שנסגרו לשיא של 42,860, עליה של שני אחוזים מהשנה הקודמת. מספר העסקים שנפתחו ב-2017 עומד על  47 אלף, כך שכ-4,000 עסקים חדשים בלבד התווספו לשוק ורוב כמעט מוחלט של העסקים החדשים שנפתחו לא הצליחו לשרוד בסביבה העסקית הקשה ונסגרו.

הפילוסוף הכלכלי הידוע תומאס סואל נהג להגדיר את אותם עסקים קטנים ובינוניים כמי שנושאים על גבם את יסודות הכלכלה, ובספריו הרבה לכתוב על סיפורי הצלחה וכישלון אמיתיים של עסקים כאלה. אך לרוב לא תמצאו בחנויות הספרים כותרים בסגנון "איך סגרתי את המסעדה שלי", ובינינו גם אם תמצאו הרי לא תקנו ולא תקראו. תהילת רבי המכר ושוברי הקופות בעולם העסקים שמורה לשמות ועסקים גדולים מהחיים ובצדק.

אבל דמיינו לעצמכם רק רגע אלו חיים היו הופכים לסרט טוב יותר? איזה סיפור חיים היה הופך לספר טוב יותר? אז הנה לכם בהרף עין תמונת היום-יום שגורמת לכל כך הרבה אנשים להקים עסק – זה סיפור מטורף, חלום שהוא מגנט, חזון שלעתים הופך לבור והרפתקה ששואבת לתוכה הכול. אפשר לעשות ממנו סרט אירופאי קטן ונהדר, לכתוב עליו יצירת מופת ואפילו ללכת עם מצלמה ולתעד את התהליך המפרך, אבל המציאות היא שעבור תשעה מתוך עשרה יזמים הסיפור הזה חי בסוד ומת בסתר.

אפילו בשיח הסוציאליזם הרך בתנאי השפע של ימינו, עסקים קטנים הצליחו לשרוד את מהפכת התקינות הפוליטית והם עדיין הבן יקיר לי של פוליטיקאים וארגונים חברתיים שונים. להבדיל מ"טייקונים חזירים" ומ"שודדי הגז" למיניהם – כולם אוהבים עסקים קטנים ולכל אחד יש דוד או אחות שהם הבעלים של עסק קטן.

אלא שחיבה לחוד ומעשים לחוד. מתוך קטסטרופה לאומית של כוונות טובות הפכו מחוקקי ישראל החרוצים והחברתיים – בסיוע ההסתדרות, הרשויות הרגולטוריות ובתי הדין לעבודה – את העובדים הישראלים לפרח מוגן. הם עשו זאת במפגן מדהים של בורות כלכלית וראייה חד-צדדית בשם הזכות לביטחון תעסוקתי, ובכך הזניחו והשחיתו לבלי הכר את האקלים הדרוש לשגשוגם של עסקים בכלל ועסקים קטנים וחדשים בפרט.

במדינה שבה אחוזי האבטלה מצויים בשפל היסטורי, והמשק שלה מציע יותר משרות פנויות בהשוואה למספר המפוטרים בתקופה נתונה, ראוי לעצור רגע ולחשוב על חוסר האיזון בין שני צדדי המטבע: האם זו דרכו של עולם שהצד שמייצר משרות מסוכן בצורה כמעט בלתי שפויה בעוד שהצד של המועסקים הגיע ל"ביטחון תעסוקתי" חסר תקדים?

עולם העבודה אינו יכול להתקיים בלי עולם היזמות, ויזמים אינם יכולים להתקיים בלי עובדים. אלה צריכים לאלה – ויסתדרו לרוב מצוין עם מינימום הכרחי של חוקים. שיווי המשקל בין היזם לעובד חיוני ליצירה ולעסקים, והעובדה שהגופים שלקחו על עצמם את הזכות לעצב את שוק העבודה והעסקים עשו זאת באופן כה חד-צדדי היא קריאה לחשבון נפש.

לא עוד רגולציה

אך אם יש משהו גרוע יותר מהמצב כיום הוא מצב שבו המרץ הרגולטורי והחקיקתי הזה לתיקון עולם יבקש לשחזר את ההצלחה המפוקפקת בעולם המועסקים וייקח על עצמו להגן על העסקים והיזמים. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שחברי כנסת "חברתיים" יהפכו לנו למגן באמצעות שורה של תקנות, חוקים, רשויות ופסקי דין תקדימיים. לא תודה.

עסקים קמים ונופלים – זהו חלק ממעגל החיים, זה הסיכון, זו הסביבה. ככה זה. ובה במידה – אנשים משנים מקומות עבודה – אם ביוזמתם ואם בגלל פיטורין. זה לא נעים ולעתים אפילו טראומטי. אלא שבמצב של שוק העבודה כיום מדובר בחוויה שהיא בדרך כלל הרבה יותר פשוטה ובטוחה מלסגור עסק או להפסיד את כל החסכונות בניסיון להציל עסק שהיה משאת נפש וחלום חיים. אנשים עוברים טלטלות קשות בתחום התעסוקתי ואין סיבה שהמחוקק יתגייס במרץ להצלת צד אחד תוך פגיעה בצד השני.

זו חכמה קטנה מאד לחלק את כספם של אחרים בדמות מסים, אגרות ותקנות. בדרך כלל טעות המנוגדת למאה שנות התקוטטות פעילה עם האלטרנטיבה הסוציאליסטית הכושלת. כזכור, זה נגמר בנוק-אאוט למרות ניסיונות השכתוב והתחייה.

זו חכמה קטנה עוד יותר להתנפל על אנשי עסקים מצליחים וחברות יצרניות ולהצמיד להם את שם התואר "חזירים". זה בטח שווה כמה לייקים אוטומטיים של גולשים בפייסבוק אך לרוב זוהי פשוט נבזות, שמסוננת משפתיים שלא נחשקו מעולם עקב קשיים כלכליים שחש יזם במצוקה.

היזמים הקטנים והבינוניים הם אלה שוויתרו על הביטחון התעסוקתי, פדו לפדות את קרן ההשתלמות ופרצו את קופת הפנסיה (תוך כדי תשלום קנס של 33% אחוזים כעונש מהמחוקק), ולוו כסף ממשפחה וחברים כדי להקים עסק. היזם נמצא במצב תמידי של שחייה נגד הזרם – הלקוחות שתמיד צודקים, הרשויות שתמיד רעבות לעוד תשלומים ואגרות, והתקווה שההסתדרות לא תפריע יותר מדי.

הסיכון שלוקחים על עצמם היזמים והלהט בו הם פועלים בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית הוא מה שמאפשר את השגשוג הכלכלי שישראל חווה כיום. לא שכר המינימום, לא תפיסות ההיפר-אטטיזם והשתלחויות של חברי כנסת שונים ולא להט השביתות המופקר של יושב ראש ההסתדרות.

המדינה רוצה לעזור? בבקשה – נראה אתכם שוכחים משכר המינימום, נראה אתכם מורידים מיסים לרמות המקובלות במדינות מתוקנות שאנו כה שואפים להדמות אליהן, נראה אתכם פותחים עוד שווקים לתחרות ומבטלים חוקים ותקנות מיותרות ומגבילות. אז איש השנה שלי הוא היזם הקטן, שלמרות כל דרך העינויים ולמרות הכישלונות הרבים עדיין מתעקש לנסות ולהצליח, להעסיק עוד עובדים ולהביא את כלכלת ישראל לשיאים חדשים.