למרות המחאות, השלטון בטהרן נשאר יציב

על אף התחזיות שבישרו את נפילתו הקרובה ולמרות המצב הכלכלי הקשה, נפילתו של משטר האייתולות לא נראית כרגע באופק

עדיין הפוסק העליון. מנהיג איראן עלי ח'אמנאי | ויקיפדיה

המחאה העממית שהתפרצה באיראן לפני מספר שבועות עדיין נמשכת, אך בעצימות נמוכה יותר. חלק מהתחזיות מימיה הראשונים של המחאה שדיברו על נפילתו הקרובה של משטר האייתולות נראית כרגע רחוקות מהמציאות, ובכל מקרה המצב המורכב באיראן מקשה מאוד לתת תחזית חד משמעית כזו או אחרת.

המחאה התחילה מהפגנות בעיר משהד שכוונו נגד הנשיא חסן רוחאני, וייתכן ואורגנו על ידי יריביו מקרב המחנה השמרני של המועמד לנשיאות אבראהים ראיסי. מה שתוכנן תחילה כהפגנה מקומית יצא חיש מהר משליטה ונישא על גל הזעם הציבורי ברחבי המדינה. יחד עם זאת, המחאה הנוכחית באיראן שונה מבחינת רוב הפרמטרים מהמחאה שפרצה על רקע הבחירות לנשיאות בשנת 2009.

ראשית כל, הפעם המחאה מונעת בעיקר ממניעים חברתיים וכלכליים ופחות פוליטיים או אידיאולוגיים. הבדל נוסף הוא שרוב המשתתפים בגל ההפגנות הנוכחי משתייכים לשכבות החלשות במדינה, שהן אלו שנפגעו הכי הרבה מן המצב הכלכלי.

בנוסף לכך, למחאה העכשווית אין הנהגה רשמית וברורה בשטח שמובילה אותה בכיוון אחד. מצד אחד זה מקשה על המשטר לאתר את מוקד ההפגנות ולבודד אותו, אך מצד שני ללא הנהגה מתואמת שתציב דרישות מוגדרות יהיה קשה לקיים את תחושות המחאה לאורך זמן ובכל רחבי המדינה.

מתקווה לייאוש

כאשר בוחנים את סיסמאות המחאה ניתן לזהות מספר מסרים עיקריים שחוזרים במהלך ההפגנות. החל מקריאות אכזבה מן המהפכה האסלאמית והחזרה של משטר השאה, דרך ביקורת על המעורבות האיראנית המוגזמת במזרח התיכון ועד להבעת מחאה על המצב הכלכלי של העם אל מול השלטון המנותק. סיסמה אחרת שחזרה על עצמה במיוחד היא קראת ה”מוות לדיקטטור” המכוונת כמובן נגד המנהיג העליון ח’אמנאי, ובמספר מקרים נשמעו אף קריאות “מוות לרוסיה”, בת בריתה הקרובה של איראן.

מתוך כך נראה כי מהות המחאה היא התפרצות של זעם על תקוות נכזבות, תסכול וייאוש מתגבר מהמצב. אמנם נשמעות קריאות רבות נגד המשטר האסלאמי, אך הן ברובן מביעות כנראה את חוסר שביעות הרצון הגורף מן המצב הכלכלי שמשפיע באופן ישיר על הלך הרוח במדינה, ופחות את השאיפה לסיומו. על אף שהניב תשואה כלכלית מסוימת בטווח הקצר, הסכם הגרעין שנחתם בהנהגת רוחאני לא הביא לתוצאות המיוחלות ולשיפור משמעותי בכלכלה, בעיקר בשל הכשלים המובנים בשוק האיראני.

גם לאחר חתימת הסכם הגרעין, חברות מערביות רבות עדיין חוששות מכניסה לאיראן בשל סנקציות שעלולות להיות מוטלות עליהן. שיקולי אותן החברות לוקח בחשבון את ההפסד הנובע למשל מניתוק הקשרים עם בנקים אמריקאים וגובר על כל רווח פוטנציאלי של עסקים עם איראן. גם השלטון בטהרן לא קידם עד היום יוזמות להגנה על משקיעים זרים, ובמצב הזה קשה מאוד לתאגידים בינלאומיים לנהל שם עסקים ועוד יותר קשה למשוך השקעות חדשות.

בעיה נוספת אשר מובנית בחברה ובכלכלה האיראנית היא תרבות השוחד והשחיתות. כמעט כל חברה זרה שפועלת באיראן מפעילה “תקציב שוחד” כדי לקדם את ענייניה, ורשימת מקבלי השלמונים היא ארוכה מאוד. ורק כדי להוסיף על כל הצרות, אחוז גדול מכלכלת איראן נמצא למעשה תחת שליטה ישירה או עקיפה של משמרות המהפכה, שלא ימהרו לוותר על המונופול העצום שבידם.

לנוכח תנאי הפתיחה האלה, המשבר הכלכלי במדינה רק הולך ומעמיק. בחודשים האחרונים הרבה מאוד עסקים קואופרטיביים באיראן פשטו רגל, יש עיכובים בתשלום משכורות ויוקר המחיה מכה באזרחים, לרבות עלייה חדה של מחירי תרופות.

כרגע לא נראה פתרון באופק גם בשל המחלוקות בצמרת השלטון. ח’אמאני בלם עד כה כל ניסיון של הנשיא רוחאני לקדם צעדים לקיצוץ בתקציבים ובסמכויות של משמרות המהפכה, מהסיבה הפשוטה שהם אלה שלמעשה מחזיקים את שלטונו ומעניקים לו לגיטימציה.

איפה הכסף?

כאמור, חלק מן הביקורת של המפגינים באיראן מופנית כלפי מדיניות החוץ התוקפנית אשר לטענתם גוזלת משאבים רבים מן העם לטובת קידום אינטרסים במדינות אחרות, אבל דווקא בנושא הזה נראה שהזעם הציבורי, עם כמה שהוא מובן, אינו בהכרח מוצדק לחלוטין.

כמובן שאין בנמצא מספרים מדויקים אבל הגאונות האסטרטגית של המשטר האיראני מתבססת בדיוק על העיקרון של עלות נמוכה המביאה תשואות גדולות. אמנם ההשקעה האיראנית בלבנון ובסוריה, שמהוות את הנכס האסטרטגי המשמעותי ביותר שלה, היא גדולה בכל קנה מידה, אך במקומות אחרים אליהם איראן שולחת את ידה הארוכה ההוצאות אינן כל כך כבדות ביחס לתמורה.

איראן השכילה ליצור ברחבי המזרח התיכון מערכות של שליחים נאמנים פחות או יותר בעלות נמוכה בלי לגרור את העם האיראני עצמו למלחמות, או כפי שהחוקרת הצרפתית אנייס לוולואה ציינה לאחרונה: “האיראנים משקיעים יחסית מעט משאבים ומקבלים תשואות גבוהות, וזאת בניגוד לסעודים שמשקיעים סכומים עצומים עם תוצאה אפסית”.

לכן אין שום סיבה לחשוב כרגע שמשטר האייתולות ישנה את התנהגותו במערכת האזורית, וגם עוד כמה מיליארדי דולרים לכאן או לשם לא ישפרו באמת את הכלכלה האיראנית. כרגע אין גם שום הוכחה שהמענקים שקיבלה איראן במסגרת הסכם הגרעין משמשים כדי לממן את מדיניות החוץ שלה.

קריסת המשטר לא עומדת על הפרק

אם נחזור לרגע להפגנות עצמן ולתגובת המשטר, מפקד משמרות המהפכה עלי ג’עפרי  הודיע בשבוע שעבר כי “ההתפרעויות הזדוניות נחלו תבוסה”. אמנם קשה לדעת מה בדיוק מתרחש באיראן נכון לעכשיו, אבל סביר להניח שג’עפרי לא היה מסכן את המוניטין שלו בהצהרה שחצנית חסרת שחר.

לאור הנעשה עד כה, נראה שהמשטר בחר בטקטיקה של הכלה המשולבת בדיכוי מתון מאוד והפעלת כוח רק במקרים נחוצים, במקביל לארגון של הפגנות תמיכה במשטר במספר ערים. ההנחה של ראשי השלטון, שהתבררה כנכונה, הייתה שעוצמת המחאה תדעך מעצמה וההפגנות ילכו וייעלמו. גם לניסיונות המשטר להטיל איפול תקשורתי וחסימה של הרשתות החברתיות היו בכך חלק, אך בניגוד לגל המחאות הקודם ב-2009, כיום קשה יותר לחסום לחלוטין את הטכנולוגיה וזרימת המידע.

נראה שבטהרן עשו הכול כדי להימנע משפיכות דמים נוספת, ובצעדים אלה הוכיחו המנהיגים כי הם למדו את הלקח. לאורך כל הדרך הקפידו גורמים שונים במשטר לציין כי המחאה היא בעיקרה על תנאי החיים ולכן היא לגיטימית ואין צורך לדכא אותה ביד ברזל. על אף כל הזעם והביקורת הציבורית, האייתולות עדיין מנסים לשמור על תדמית המהפכה האסלאמית כמי שבאה להיטיב עם העם,  ולכן  מנהיגיה לא יכולים להרשות לעצמם לירות באנשים שדורשים לחם ועבודה.

חשוב לציין שעם כל התסכול והסבל של המוני העם האיראני, המצב הכלכלי באיראן עדיין אינו קטסטרופלי ולכן שום סכנה לא נשקפת למשטר בטווח המיידי. הכלכלה אמנם חולה ומושחתת, אך בעיות אלה היו קיימות גם תחת המשטר הקודם שלא היה בדיוק נקי כפיים. בניגוד למדינות אחרות בעולם כיום, באיראן כרגע עדיין אין רעב או מחסור חמור במוצרי צריכה בסייסים. המחשבה כי חיסולו של המשטר האסלאמי יביא להעלמות של כל בעיותיה של איראן היא נאיבית, ולכן תסריטי האימה על נפילתם הקרובה של האייתולות רחוקים מאוד מהמציאות.

למרות הכל, מדינת לאום מוצלחת

תסריט נוסף שנשמע לעתים קרובות בשבועות האחרונים מתאר את בריחתם של אנשי הדת מהמדינה בעקבות חששם מהפיכה עממית מתקרבת, וחזרתם של גורמי אופוזיציה גולים שיתפסו את השלטון.

גם התרחיש הזה נראה כרגע חסר שחר לחלוטין. האופוזיציה האיראנית בגולה נמצאת כיום בשיא חולשתה. היא נטולת השפעה ממשית על הנעשה במדינה ובטח שאין בכוחה להביא למהפכה כלשהיא. המציאות החברתית והפוליטית באיראן גם שונה מאוד משכנותיה הערביות בהן הנאמנות השבטית גוברת כמעט תמיד על הזיקה למדינת הלאום.

איראן היא אכן מדינה רב לאומית אבל היא מדינת לאום מוצלחת במובן הזה שכל המיעוטים בתוכה רואים את עצמם כאיראנים. לאזרים ולכורדים באיראן למשל יש דרישות, אבל הן מסתכמות בשאיפה למעט יותר אוטונומיה ובהענקת מעמד רשמי לשפות שלהן. לא מדובר בדרישות לעצמאות, וזאת מכיוון שזהות העל האיראנית היא חזקה מאוד. לכן המחשבה שאיראן איכשהו תתפרק מבפנים גם היא תקוות שווא.

מחלוקות פנימיות בצמרת השלטון. נשיא איראן חסן רוחאני | צילום מסך

יחד עם זאת יש לציין את מבנה השלטון הייחודי ואת מאבקי הכוח הפנימיים בהנהגה האיראנית, כפי שבאו לידי ביטוי גם במהלך המחאה. פוסק העל הוא כמובן המנהיג העליון עלי ח’אמנאי, אך תחתיו ישנם מוקדי כוח ומחנות פוליטיים שונים שמתחרים ביניהם. חלק מן המחנה השמרני יותר רואה בנשיא הנוכחי רוחאני דמות שאינה שמרנית מספיק, ומנסה לחתור תחת מעמדו לקראת הבחירות הקרובות. בנוסף לכך, לאחרונה הצטרף לזירה גם הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינז’אד, שהתבטא נגד המשטר ובעד ההפגנות ותקף חלק מאנשי הדת הבכירים במדינה.

אם לערוך סיכום ביניים של המצב באיראן אז המשטר לא קורס ואין סכנה לקיומו בטווח המיידי, אבל המחאה כן הציבה בפניו תזכורת לחומרת המצב הכלכלי והחברתי, ממנה הוא לא יוכל להתעלם לאורך זמן. נזק עיקרי נוסף שגרם גל ההפגנות הוא ביכולתו של המשטר להציג שוב את התדמית של מדינה ועם מאוחדים כנגד אויב חיצוני כלשהוא.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. “סביר להניח שג’עפרי לא היה מסכן את המוניטין שלו “יותר סביר להניח שכל מילה שנייה שלו היא שקר
    אצל השיעים יש מצווה לשקר וגם אם זה יגרום לכך שהוא ישאר בשלטון משהו שיתר חשוב מימוניטין

    1. ועל איזה מוניטין מדובר בדיוק? מוניטין של הגרסה המודרנית לאטילה ההוני או לדרקולה?

    1. אי אפשר לזהות את הטרול המטופש הזה ולחסום אותו כבר?

  2. “ולכן תסריטי האימה על נפילתם הקרובה של האייתולות רחוקים מאוד מהמציאות.”
    תסריטי אימה על נפילת האייתולות? אתה רציני? תסריט האימה היחיד הוא של הישארות משטר הזוועות הזה על כנו.
    נראה שמישהו מתלהב קצת יותר מדי ממושא המחקר שלו…

    1. מניסיוננו באיזור אנחנו למדים שכאשר שלטון דיקטטורי (אפילו שלטון זוועות) במדינה ערבית/מוסלמית נופל לאחר התקוממות, מקבלים במקומו מלחמת אזרחים/אנרכיה כללית/שלטון זוועות אחר (לא פחות גרוע). במקרה של מדינה כמו אירן שלה יכולות גרעיניות (שאין לדעת בידי מי הן יפלו) זה יכול להיחשב תסריט אימה עבורנו ועבור שאר מדינות האיזור.

    2. לאלון –
      אנרכיה או מלחמת אזרחים הם הבעיה של איראן לא של שאר העולם, ובטח שלא שלנו. הנשק הגרעיני של האיראנים לא ייפול בידיו של איש אם השלטון יתמוטט, משום שעדיין אין לאייתולות נשק כזה. ואם שלטונם יקרוס, גם לא יהיה להם. לעומת זאת, אם נמתין בסבלנות ונסמוך על הסטטוס-קוו או על הנס, אזי בקרוב יהיה להם נשק גרעיני, ובניגוד למה שאומרים המומחים מטעם עצמם, ברגע שיהיה להם נשק גרעיני, הם גם ישתמשו בו. העובדה הזו ידועה וברורה לכל מי שמקשיב פחות למומחים, ויותר לאנשי המשטר עצמו.
      בקשר לחשש שיקום שם משטר וסדר חדש גרועים יותר מאי פעם, כפי שאירע בסוריה ובעיראק, גם לכך אין בסיס. המשטרים שקמו במדינות אלו והתהליכים שהובילו להקמתם, כולל הקמתו של דאעש והמלחמה בו, התרחשו במידה רבה עקב עליית כוחם של השיעים וגרוריהם, ולעתים כתגובת נגד לכך – כמו במקרה של פעולות דאעש. ובלב הכוח השיעי הזה ניצבים, הפלא ופלא – שוב האייתולות. תמיד האייתולות. האייתולות בכל מקום.
      השורה התחתונה היא שאין גרוע יותר משלטון הרודנות של האייתולות ואין מזיק ממנו. הזמן ממש לא משחק לטובתנו, ואסור לתת לחששות להרפות את ידינו, כך שנימנע מכל צעד שיסייע במיטוט זוועת הזוועות שמכונה ‘הרפובליקה האסלאמית של איראן.’ באותה מידה, ניתן היה לשאול – “מה יקרה אם שלטונם של הנאצים בגרמניה ייפול? מי יבוא במקומם? מי ימלא את החלל הריק שייווצר עקב נפילתם?” למעשה, היו כאלה ששאלו זאת, ולכן העדיפו לא לפעול בנחישות הראויה נגד היטלר, והתוצאות ידועות.
      אני יודע שההשוואה לנאצים היא קלישאה שחוקה. חיפשתי השוואות היסטוריות אחרות, ולצערי לא מצאתי שום דוגמה היסטורית נוספת שאפילו מתקרבת למידת הסכנה והאיום לעולם שמהווים אייתולה חמינאי וחבורתו, מה שאומר הרבה. ואמנם, רק הנזק שהסב הנאציזם לאנושות, יכול לעמוד בקנה אחד עם מה שמתחולל כיום בכל רחבי מזרח התיכון ומעבר לו, עקב מעללי הדיקטטורה האיראנית.

  3. תודה על הסקירה. לגבי הזהות הלאומית של בני המיעוטים, אתה רוצה לומר שאם הכורדים מקימים מדינה בצפון עיראק והסביבה, הכורדים שבאיראן יגידו “נחמד, אבל לא תודה. אנחנו איראנים”?

    1. לגמרי לא בטוח. הכל תלוי במידת עוצמתו של השלטון המרכזי בטהרן. כל עוד השלטון מחזיק את כל המיעוטים בחישוקי ברזל, כולם נותרים “איראנים טובים ונאמנים”. אבל אם השלטון יתמוטט, או אפילו רק ייחלש, הכל, כולל הכל, יכול להתרחש. בייחוד בנוגע לכורדים ולאזרים.