פרשת וארא: החידוש שבשם ה’

כשה’ מתגלה למשה הוא מצהיר ששמו לא נודע לאבות האומה, אבל קריאה פשוטה של בראשית מלמדת שהם הכירו אותו היטב

המכה השביעית | ג'ון מרטין, 1823

בפתיחה לפרשתנו מגלה אלהים למשה את שמו בתמצות, מעין מעט המחזיק את המרובה (שמות ו, ב-ג):

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה’. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

עוד לפני תיאור ברית האבות ושמיעת ישראל במצרים, ולפני קיום הברית והבטחת הגאולה – בראש ובראשונה מוסר אלהים למשה את שמו – “אני י’ה’ו’ה”. המסר שעמו הוא נשלח לישראל גם הוא מתחיל ומסתיים בדומה (שם ו-ח): “לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי י’ה’ו’ה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם […] אֲנִי י’ה’ו’ה”. מדוע חשוב כל כך לאלוהים להודיע את שמו?

שם האל הוא מעין הנכחה שלו, כך שארון האלהים נקרא ב”שֵׁם שֵׁם י’ה’ו’ה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים” (שמ”ב, ו, ב) – הארון הוא הוא השם, ומובטח שעצם קריאת שם י’ה’ו’ה על ישראל תביא ליראת העמים (דברים כח, י). בחוקים רבים בתורה נושא שמו של האל משמעויות נכבדות, במצווה להישבע בשמו (דברים ו, יג) והאיסור לשאת את שמו לשווא (שמות כ, ו), בברכת הכהנים, שבה שמים את שמו על בני ישראל (במדבר ו, כז), או באיסור להזכיר שם אלהים אחרים (שמות כג, יג). מצד שני, אפשר גם למצוא על עוונות מסוימים “לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי” (עמוס ב, ז) – נוכחות האל, שמו, מתחללת בגלל החטא. גם ההלכה שימרה את יראת הכבוד מהשם י’ה’ו’ה, עד שאין הוגים אותו כלל בדיבור, ואפילו הכותבים את אותיותיו מקפידים לשנות בכתיבתם אם לא במקומו הטבעי בתוך ספר תורה (כפי שנהגתי בטור הזה).

על רקע מעמדו הנכבד של שם י’ה’ו’ה, המהווה הנכחה של האל בעצמו, התגלות זו היא הכרזה דרמטית של ממש. הכתוב מתאר את התגלות אלהים למשה כחדשות מרעישות – “אֲנִי י’ה’ו’ה!” אותו אל שנגלה אל האבות “בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי י’ה’ו’ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם” – מתגלה כעת אל משה בשמו האמיתי, בנוכחותו השלמה והכוללת. לא מפתיע, אפוא, שגילוי שם י’ה’ו’ה, הנעלם מאבות האומה שזכו רק להתגלויות בשם “אֵל שַׁדָּי”, מלוּוה בקיום בריתו ובהבטחת הגאולה – כך מתחילה להופיע נוכחותו האמתית של האל י’ה’ו’ה בעולם, בבחירתו את ישראל.

אולם הסבר זה של פסוקי-ההכרזה כל-כך פשוט, עד שהוא בעצם גורם קושי רב. הרי בשמו של י’ה’ו’ה קראו כבר בימי אנוש, בדורות הראשונים של האנושות, ושנים רבות לפני הולדת אברהם: כבר “אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם י’ה’ו’ה” (בראשית ד, כו). יתר על כן, מסופר על כל האבות שהם קוראים בשם י’ה’ו’ה, והתורה לא מציינת דבר חריג כשהיא מספרת פעמים רבות שי’ה’ו’ה מדבר אליהם. אם שמו של האל היה גלוי מדורי דורות, איך אפשר בכלל להבין את “וּשְׁמִי י’ה’ו’ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם”?

השם שמבטיח והשם שמקיים

פרשני המקרא היו ערים לקושי הזה, והסבירו שאין כאן התגלות חדשה של שם האל, אלא רמיזה לאלמנטים שונים בהתגלותו. רש”י, למשל, הסביר ש”אֵל שַׁדָּי” מאפיין את ההבטחות לאבות, ואילו שם י’ה’ו’ה מאפיין את קיומן, המתחדש מכאן והלאה. ואכן, ההכרזה “אֲנִי י’ה’ו’ה” חוזרת עוד פעמים רבות בתורה. חז”ל הסבירו אותה דרך קבע במשמעות “נאמן ליפרע”/”נאמן ליתן שכר”. גם רמב”ן פירש שהשמות השונים הם רמז להתגלויות שונות של האלוהות בעולם: שם “שדי” מציין, לדבריו, את התנהלות העולם הקבועה והשגרתית, שידוד מערכות הטבע – “אשר אני שודד בו את המזלות”, ושם י’ה’ו’ה מציין את התהוות העולם והתחדשותו וכולל את ההתערבות החדשה של י’ה’ו’ה בעולם עם קיום הבטחתו לאבות.

לשני הפירושים משותפת, כמובן, ההבנה שהתגלות י’ה’ו’ה בשמו נושאת משמעות עמוקה – אם זו הנכחה חדשה של האל בעולם דרך ההבטחות, או צד חדש שמתגלה באלוהות. אבל גם אם וויתרנו על הקריאה הפשוטה והסטנו את מוקד ההכרזה למסר נשגב ונסתר יותר, עדיין לא ברור טיב החידוש שיש דווקא בגילוי “שְׁמִי י’ה’ו’ה”, אחר ששמו היה ידוע מדורי-דורות.

לידת התעודות

הבעיה של שמות האל העסיקה את חוקרי המקרא מאות שנים. כבר מתחילה הרגישו את ייחודה של התורה בנושא. בניגוד לתורה, כתבי הומרוס – ספרות יוונית בת זמנו של המקרא – התאפיינו דווקא באחידות של כינויי האלים לכל אורך העלילה. אחת ההשערות המוקדמות היתה של ז’אן אסטרוק, חוקר צרפתי ידוע של מחלת העגבת, שפרסם ב-1753 חיבור בעילום-שם המחלק את ספר בראשית לשתי “תעודות” (memoires) על בסיס שמות האל השונים, ומסלק בכך סתירות וקושיות רבות. אסטרוק התכוון להגן בחיבורו על העמדה שמשה כתב את התורה, ולדעתו היא פשוט היתה מסודרת במקור בשני טורים מקבילים, טור A בשם “אלהים” וטור B בשם “י’ה’ו’ה”, ששולבו בשלב מאוחר.

מאוחר יותר התגלה שהרצפים הסיפוריים של הטורים האלה ממשיכים גם בשאר התורה, ויוהאן גוטפריד אייכהורן, חוקר מפורסם בסוף אותה מאה, כינה אותם J ו-E – האותיות המתחילות את “י’ה’ו’ה” ו”אלוהים” בגרמנית. לאחר מכן, גם בתוך החומר שסומן כ-E התגלו שני רצפים נפרדים, ששניהם משתמשים באופן קבוע בשם אלוהים – אחד נשאר עם הכינוי E, והאחר זכה לכינוי “המקור הכוהני”, בגרמנית Priesterschrift  (ובקיצור P). השימוש בשניהם בשם אלהים הוא רציף וקבוע עד לנקודה מיוחדת בהיסטוריה – ההתגלות אל משה בשליחותו לגאול את ישראל ממצרים.

המקור הכהני

גילוי המקור הכהני החזיר את הפרשה שלנו, המופיעה בתוכו, למובנה הפשוט – התגלותו של אלהים למשה בשמו היא באמת חידוש היסטורי שלא היה דוגמתו מעולם. במקור הכהני האל אף פעם לא מוסר לאבות את שמו, והוא מתגלה באמירה “אֲנִי אֵל שַׁדַּי” (בראשית יז, א; לה, יא). כשמשחזרים את המקור הכוהני לכל אורכו מגלים את הטוטאליות שבה הוא מקפיד על האמירה “וּשְׁמִי י’ה’ו’ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם” – מבחינתו שם י’ה’ו’ה אכן לא היה ידוע כלל. ולא רק שהשם לא מופיע, לא בפי הדמויות ולא בדבריו של המספר הכהני, אלא אפילו בשמות האנשים שנולדו לפני יציאת מצרים: רשימת הנשיאים שבמקור הכוהני כוללת שמות כמו אֱלִיצוּר, שְׁדֵיאוּר, צוּרִישַׁדָּי, פְּדָהצוּר או עַמִּישַׁדָּי – כולם עם הרכיב התיאופורי “שדי” או “צור” שלא נמצאה דוגמתו בשום מקום, לא בשאר המקרא ולא מחוצה לו בשום חותם, כתובת או ספר כלשהו.

לפיכך, חוקרים רבים שיערו שמדובר בתיקוני שמות כדי שיתאימו לאמור אצלנו “וּשְׁמִי י’ה’ו’ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם” – שם “יהו” לא היה ידוע כלל ולכן איש לא נשא אותו בתוך שמו הפרטי. ההקפדה על כך כה רבה, שאפילו יהושע בן נון, גיבור ומנהיג בעל שם ידוע שאי אפשר פשוט לתקנו, מוכר במקור הכוהני כ”הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן” (במדבר יג, ח) – בלי הרכיב “יהו”, ורק לקראת שליחותו לתור את הארץ נאמר (שם, טז) “וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן – יְהוֹשֻׁעַ”.

המהלך של חקר המקרא מגיע, בסופו של דבר, למסר דומה לזה שבדברי רמב”ן: ההתגלות של האל בשמו בתחילת פרשתנו אינה רק אירוע טכני, מודעה המוסרת בעיתון תגלית חדשה – “אֲנִי י’ה’ו’ה!”, זה שמי הפרטי. השם הוא הנוכחות האלוהית בעולם, ולכן גילויו במקור הכוהני מתבטא בשינוי דרמטי בהנכחת האל. במקור הכוהני, האבות לא רק הכירו אותו “בְּאֵל שַׁדָּי” בלבד, אלא גם מעולם לא בנו מזבחות ולא הקריבו קרבנות, ושמו מעולם לא שכן בתוכם במשכן, על הארון שנקרא “שם י’ה’ו’ה צבאות”. כל אלו – שכינה ומזבח וקרבנות – יתחדשו בעקבות ההתגלות ההיסטורית של י’ה’ו’ה למשה בשמו האמיתי, היוצרת את תחילתה של השכינה. הנוכחות המיוחדת של י’ה’ו’ה בקרב ישראל תתקיים מן ההתגלות הזו ואילך, עם היציאה למדבר ובניית אוהל מועד – המשכן שישמש כביתו של י’ה’ו’ה עלי אדמות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

17 תגובות למאמר

  1. אין”מקור כהני” ולא הדומה לו. אין קונספירציות. אין טור מול טור בסגנון של חידה. תורה מן השמים . זהו המקור של התורה. מפה אנחנו ממשיכים

  2. תורה ניתנה למשה בסיני וזהו נקודה! מי שחושב אחרת אנטישמי !

  3. לקרא את התורה בלי להכיר את תורת התעודות זה כמו לפתוח דף תלמוד בלי לדעת שיש הבדל בין רשי תוספות משנה וגמרא. ברגע שמבינים שמדובר בחיבור עשיר ממגילות שונות מזמנים שונים הכל עושה שכל.

    1. לקרוא את התורה עם משקפיים של תורת התעודות, זה לפספס את הכל, לעסוק בדברי הבל בקשקוש אחד גדול, להחמיץ את ספר הספרים של האנושות, את הקשר בין האינסופי והבלתי נתפס לבין בני האדם. חיבור אחד שניתן בזמן אחד תורה מן השמים

    2. תורה מגילות מגילות ניתנה – הפירוש הוא שבני ישראל במתן תורה עוד לא ידעו את העתיד – חטא העגל והמרגלים. זה לא שמשה כתב.

  4. יותר ויותר חוקרים מתחילים להסתייג מהחלוקה ל-4 מקורות. היא סכמטית מדי. האמת חייבת להיאמר – התורה לא נכתבה מקשה אחת במשיכת קולמוס. אלו הן אגדות וסיפורים וחוקים שנשמרו בעיקר בע”פ. ועברו מדור לדור בשתי הממלכות (ישראל ויהודה). אל שדי, אל עליון (או סתם “אל”) היה אלוהות מוכרת באיזור (ארם, צידון, וכנען) ויהוה הוא פשוט אל אחר. ייתכן שכשבאו להעלות את הסיפורים (של התורה) על הכתב, אלוהות “יהוה” התמזגה עם אלוהות “אל”. לכן כל הסלט הזה וההבדלים בין בראשית, שמות וגו’

  5. השנה החלטתי לקרוא את פרשות השבוע מדי שבת, בבית (אני לא דתי).
    תמיד מעניין לגלות קטעים מעוררי מחשבה, וכאלו שלא ידעתי על קיומם (למרות היותי יהודי מזה 46 שנה).
    השבת, הפסוק הזה משך את תשומת ליבי במיוחד, ושמחתי לגלות במוצ”ש את המאמר הזה.

    1. ממליץ לך לקרוא פרשת שבוע עם מפרשי המקרא הבלעדיים – רש”י ורמב”ן.
      אם מעניין את הנשמה שלך לגלות קטעים מעוררי מחשבה – כדאי שתספק לה תשובות אמיתיות.

    2. אפשר גם לעיין ולהחכים מהפירוש של הרב הירש, מהעמק דבר של הנצי”ב, ומנחמה ליבוביץ מהדפים המופלאים שהדפיסה. מי שחושב שאפשר היה לעבוד ולהטעות דורות על גבי דורות של הנביאים הגדולים ישעיהו, ירמיהו, והלאה, התנאים מראשיתם ובהמשך ר’ עקיבא וחבריו, ואחר כך האמוראים בארץ ישראל ובבל דורות שישבו ועסקו בתורה ושקדו בה יומם ולילה, שהיתה משוש ותמצית חייהם עם חיבור מזויף של צירוף מקורות ותעודות, ואיש מהם מהקדמונים לא עמד על כך. כולם נפלו בפח הזיוף. אינו יודע מה שהוא סח.

  6. גם אם ספר התורה מורכב משלוש תעודות, אין זה אומר שהמסופר בו הוא אוסף של אגדות מומצאות על אלוהים דמיוני ולא קיים. אלא שלדעתי, ההתגלות של האל, מסריו, מצוותיו ונסיו עברו במסורות בעל פה מדור לדור שלאט לאט הועברו על הכתב בתעודות שונות ואף עצמאיות ובמשך הזמן, שלוש מהן הולחמו לספר תורה אחד בעוד אחרות, שלא זכו בכך, נעלמו.

    אמונתי שהמסופר בתורה משקף התגלות אלוהית ממשית לאבות האומה ועד משה רבנו מבוססת על שלושת ההגיגים הבאים:
    1. יש קוהרנטיות מרשימה במסר האמוני-מוסרי העובר כחוט השני בין התעודות.
    2. לא סביר שאוסף שבטים שלא תרם מאומה לאנושות בשום ענף אחר (פיסול, ציור, אדריכלות, רפואה, מתמטיקה, אסטרונומיה) חיבר מהרהורי ליבו ספר תאולוגי אחד ויחיד כה משכנע שסחף אחריו שני שלישים מהאנושות עד כי עזבו את דתות אבותיהם כדי לאמץ את מסריו עד עצם היום הזה.
    3. מפעים שהבטחות הנביאים לעם ישראל השבור והמוגלה, ההזויות והבלתי אפשריות בעליל והנובעות לוגית ואמונית מהלימוד שבספר התורה הזה, מתקיימות בימינו אחת לאחת לעינינו הרואות.

  7. כותב השורות בעצמו (אלון ברנד המוכשר) הביא לפני מספר שבועות (בפרשת ויגש כמדומני) את ההוכחה לכך ש’תורת התעודות’ אינה הגיונית.
    חוץ מזה שלא הבנתי מה כל כך רע בפירושים של רשי והרמבן , שהכותב ‘נאלץ’להביא פרשנויות שנויות במחלוקת של אנשים שהסתכלו על התנך בתור סתם עוד ספר.
    הייתי מצפה מפרופסור לתנך להצמד לקו מסויים.

  8. אם אני לא טועה הרב סמט הבחין בהבדל בין השימוש בשני השמות- א”ל שד”י ושם ה’.
    הוא מראה שאצל האבות השם א”ל שד”י קשור להבטחת הזרע ושם ה’ קשור להבטחת הארץ.
    אם כך אכן זכו האבות לראות בהבטחת הזרע- אך הארץ טרם ניתנה להם בקנין.
    כעת ה’ מתגלה בשם ה’ בו תקוים הבטחת הארץ לעם היוצא ממצרים.

  9. אם אני לא טועה הרב סמט הבחין בין שם א”ל שד”י לבין שם ה’.
    בהתגלות לאבות- ה’ מתגלה בשם א”ל שד”י בנוגע להבטחת הזרע ומתגלה בשם ה’בנוגע להבטחת הארץ.
    האבות אכן זכו לראות בקיום הבטחת הזרע אך לא זכו בקנין הארץ.
    כעת העם היוצא ממצרים נפגש עם התגלות ה’ בשם ה’, המבטיח ונותן להם את הארץ.

  10. החשיבה האשכנזית נורא שכלתנית. היא חייבת לנתח כל דבר ולא מבינה שמדובר בפנטזיה אדירה. תעשיית ההיתגלויות האדירה ביפני בני אדם. לא היה כדבר הזה בהיסטורייה. להשקיע בניתוח שכלתני זה לעקור את נישמת אפו של ספר הספרים. כמה שגו המודלים האשכנזים בארץ. בשונה מהם החשיבה של הנוצרים בדרום ארצות הברית. הם מנסים להבין דרך הפנטזיה דרך המאה 21 דרך הנשמה הפנטסטית. בהיותם בני מאה זו הבינו על מה לשים דגש הבינו שלא מדובר בשכל ומישתמשים במטארייה כדי להעלות ולהנשים את כל הפנטזיה הפרושה בספר הספרים. את התנך מנשימים ממחישים לא משכלים או משכתלים. לא בשכל. באומנות בתרבות בשירה .צריכה להיות מוזה השראה. הבנה כמוהם שהנבואה היא הכי חשובה. חשיבת המוח האשכנזי היא כהונתית לא נבואית פנטסטית. ההרגלים של הגלות התלמודית לנתח ולנתח ולהיתפלפל. ככה באה החמצה עצומה וחוסר הבנה. בימינו מזלזלים המון בנשמה ובכוחה העצום. להבין אותה זה לא דרך שכלתנות מוחית . אלא אינטלגנציה ריגשית ומיסטיקה של נבואה.

  11. לכל הנחפזים להגיב,
    מהמאמר לא נראה שהמחבר כופר בקבלת התורה כפי שהיא על ידי משה עצמו.
    הוא בסך הכל מסביר ששם ה’ לא נתגלה לאבות, גם אם בטקסט הערוך שנמסר למשה מופיע שם זה בדברם אתו.
    אזכור תורת התעודות כאן לא בא ללמד הסטוריה של כתיבת התורה, אלא רק כדי להצביע על הבסיס ה”מחקרי” לנתוח הספרותי, נתוח שגם חז”ל הכירו והמפרשים הקלאסיים השתמשו בו רבות (ע’ בעיקר רמב”ן). בדורנו זכה נתוח זה לעדנה בידיו של הרב מרדכי ברויאר ז”ל, שמעולם לא פקפק לרגע במסרת הפשוטה על כתיבת התורה בידי משה מפי ה’, וראה בו כלי פרשני בלבד.

    לעצם הדעה המובאת במאמר – זו מקבילה לרעיון המופיע בפירוש ראב”ע לפסוקנו בשם ישועה (הקראי), והסבה לדחייתה על ידו איננה עניין של אמונות ודעות אלא של נתוח ספרותי הגיוני גרידא.
    אני נוטה לקבל את הנתוח של ראב”ע, וכך כנראה רוב המפרשים הקלאסיים. בגדול, אומר ראב”ע, הפתרון המוצע פשוט מעביר את הקושיא מפסוקנו היחיד לפסוקים רבים בספר בראשית, ולכן איננו מצלח במיוחד.