זהירות, איראן: הרגיעה הנוכחית במזה"ת היא זמנית

מאנגלית: שאול לילוב

הבנה רווחת אך מוטעית של המצב האסטרטגי הנוכחי במזרח התיכון מציגה את האזור כמי שקרב לסיומה של תקופת חוסר יציבות. אחד הפזמונים המרתקים שהבנה זו מייצרת הוא "שיבתה של המדינה הערבית".

לפי תפיסה זו, המלחמות בסוריה ובעיראק מתקרבות לסיומן. תבוסת המדינה האסלאמית (דאעש) במדינות אלה מייצגת את שקיעת השאיפות הפוליטיות של האסלאמיזם הסלפי הג'יהאדי לעתיד הנראה לעין. אסד כבר ערוך לשקם את שלטון הדיכוי היציב שלו בסוריה. בעיראק, תגובתו הקשוחה של ראש הממשלה חיידר אל-עבדי לניסיון העצמאות הכורדי חיסלה את הסיכוי להתרסקות קרובה של עיראק. כמו כן נכשלו ניסיונותיו של הג'יהאד הסוני לייצא את המלחמה הסורית ללבנון, והושג שקט.

אם מתבוננים בדוגמאות אלה ליציבוּת, מתברר שיש להן שני מכנים משותפים: ראשית, במידה רבה הן פועל יוצא של מדיניות ההתערבות האיראנית במדינות ערב השכנות. בכל אחד מהמקרים – בסוריה, בעיראק ובלבנון – לקוחותיה המקומיים של איראן ועושי דברה נמצאים במגמת עלייה.

שנית, היציבות המשוערת היא אשליה שסיבותיה הן התעצמות הצד הפרו-איראני וההיחלשות הזמנית של אויבי טהראן. אך האמת היא שהתוצאה הבלתי נמנעת של מעורבות איראנית במדינות השכנות היא עוד אי יציבות, עוד סכסוכים ועוד שפיכות דמים. ולא תהיה יציבות עד אשר בעיה זו תטופל.

היציבות היא אשלייה חולפת

שימו לב: בסוריה, האספקה האיראנית של לוחמים מטעמה, באמצעות החיזבאללה, מיליציות שיעיות עיראקיות, הפֶטָמיוּן האפגני, הזֵיינָבּיוּן הפקיסטני וקבוצות אחרות, הייתה מכרעת במניעת נפילתו של משטר אסד. בנוסף, משמרות המהפכה האיראניות סייעו להתגבר על המחסור הכרוני של אסד בכוח אדם על ידי הקמה והכשרה של יחידות חי"ר נוספות, כמו צבא ההגנה הלאומי.

אך בניגוד לחלק מהתיאורים, הישרדות משטרו האכזרי והרווי בדם של משטר אסד בצל איראן (וכמובן, רוסיה) אינה מעידה על חזרת היציבות לסוריה. זו נותרה שסועה ואכולת קונפליקטים, למרות הישגיו האחרונים של אסד. מזרחית לנהר הפרת, כוחות צבא סוריה החופשית, המורכבים ברובם מסורים ונהנים מתמיכה אמריקנית, מחזיקים עדיין בכ-28 אחוז משטח המדינה. דו"ח בעיתון א-שרק אל-אווסט ציטט השבוע את תחזיתו של פקיד מערבי עלום־שם על "הכרה דיפלומטית" של ארה"ב בסמכותם שם בפועל.

בינתיים, המרד מצוי בנסיגה אך טרם חוסל. בדרום מערב סוריה, וגם בצפון מערבה, ההתקוממות נותרה חזקה והמורדים שולטים בשטח. וחשוב יותר, לאיראנים פשוט אין מה להציע לסונים המהווים 60 אחוז מתושבי סוריה, וגם לא לכורדים המהווים 15 אחוז מהם. התמיכה המתמשכת באסד מבטיחה שני דברים: שרידות משטרו והמשך הסכסוך בסוריה.

בדומה לכך, המיליציות השיעיות הנתמכות על ידי משמרות המהפכה האיראנית בעיראק מילאו תפקיד מפתח הן בהבסת המדינה האסלאמית (דאעש) והן בהנחתת מהלומה מהירה ומוחצת על תקוותיהם של הכורדים לעצמאות, בעקבות המשאל שנערך בספטמבר אשתקד. המיליציות של יחידות הגיוס העממיות נערכות כעת לבחירות שיתקיימו במאי השנה. אלמנטים מסוימים בתוכן, כמו הארגון הפרו-איראני הוותיק בּאדֶר, כבר יושבים בממשלתו של חיידר אל-עבאדי.

אבל המיליציות אינן יכולות לחסל לחלוטין את שאיפותיהם של הערבים הכורדים והסונים. התחזקותן מבטיחה רק את המשך הסכסוכים העדתיים. עיראק שטהראן ולקוחותיה מנסות לבנות היא מקום שיעי אסלאמיסטי ומפולג, שגם לו אין הרבה מה להציע לאזרחים הכורדים והסונים. מה שוודאי הוא שהכורדים והסונים יתנגדו לכך, ושהמאבק יימשך.

לבנון כבת ערובה

בלבנון השיג החיזבאללה את השליטה בפועל במדינה, אך איראן מממנת ומחמשת אותו – לא על מנת להביא יציבות למדינה, אלא כדי להפוך אותה לבסיס פעולה קדמי למלחמה ארוכה נגד ישראל. באופן זה המשטר האיראני לוקח למעשה כבני־ערובה את תושבי לבנון שאינם תומכי חיזבאללה. וכך, אפילו בלבנון, שבה הכוחות האנטי-איראניים מבוהלים יותר מאשר בכל מקום אחר, התוצאה הסופית של השליטה האיראנית היא עוד סכסוכים פוטנציאליים ועוד מלחמה.

ריסוק המדינות בקרבתה אינו תוצר לוואי מקרי של האסטרטגיה האיראנית אלא מטרתה הישירה. איראן אוהבת שכנים חלשים: היא נמצאת בתהליך פריצת מסדרון יבשתי אל הים התיכון בשטחן של עיראק, סוריה ולבנון המוחלשות. שכנים חזקים, אפילו בעלי ברית, לא היו מתירים לשטחים בשליטה איראנית להופיע על אדמתם.

הרדיפה הנמרצת אחר הגמוניה אזורית היא המדיניות המועדפת על הגרעין הנוקשה במשטר האיראני, הנמצא במגמת עלייה. השיעה האסלאמיסטית אינה מסוגלת, באופייה ובאידאולוגיה שלה, להשיג או אף לחפש ברצינות את נאמנות האוכלוסיות הלא-שיעיות הגדולות במדינות בהן היא פועלת. התוצאה הסופית של ההתערבות האיראנית היא סכסוך וכאוס, שבמהלכם איראן יכולה להשיג את האינטרסים שלה תוך התעלמות מריבונותה של המדינה שמדובר בה.

בימים האחרונים ניצבת איראן בפני סכסוכים פנימיים משלה. במוקד ההפגנות: האסטרטגיה שלה להתערבות אזורית, ומחירה הכבד. ססמאות כגון "עזבו את סוריה, חשבו עלינו!" וכן "מוות לחיזבאללה!" נשמעו מכל עבר.

החדשות הרעות הן, שאנשי הקו הנוקשה ייצאו כנראה מחוזקים מהמהומות, אלא אם כן יתגשם התסריט הלא סביר שהן יביאו לנפילת המשטר. הממשל ה'רפורמיסטי' הנוכחי בראשות הנשיא חסן רוחאני הוא שצפוי לשמש שעיר לעזאזל.

משמעות הדבר היא שההשפעה האיראנית באזור – בסוריה, בעיראק, בלבנון ובמקומות אחרים כתימן, השטחים הפלסטיניים, בחריין ומזרח סעודיה – צפויה להימשך. אם יציבות אזורית וממשל תקין יגיעו אי פעם למזרח התיכון המתרסק, אחד התנאים ההכרחיים לכך הוא הכרה בבעיות שיוצרת ההתערבות האיראנית השיטתית בענייניה הפנימיים של שכנותיה, ופיתוח אסטרטגיה עקבית של המערב ומדינות האזור כיצד לסלק אותה משטחי השפעתה.

תיאורו של של הנשיא טראמפ את איראן כ"מדינה המובילה בעולם במימון טרור", והעובדה שזיהה את הצורך "לנטרל את ההשפעה האיראנית הממארת" בדברים שאמר לא מכבר על אסטרטגיית הביטחון הלאומי שלו, הם מקור לעידוד. נותר רק לראות אם הצהרת כוונות זו תתורגם למאמץ עקבי. הגיע הזמן.

ד"ר ג'ונתן ספייר הוא חבר ב'פורום המזרח התיכון' ומנהל במרכז רובין לחקר יחסים בינלאומיים. ד"ר ספייר חיבר ספר העוסק בעליית הסכסוך האסלאמי-ישראלי.