שנה לנשיאות טראמפ: אמריקה חוזרת לעצמה

דונלד טראמפ ממשיך לבלבל. הרפובליקנים ממחנה אנטי-טראמפ עדיין מנסים לרבע את המעגל – להסכים בשקט עם רוב מדיניותו, בזמן שהם מתעקשים שהתנהלותו הדוחה מבטלת את הישגיו. או שלפחות כך יקרה בשערורייה הבאה שתיקשר בו. ובכל אופן, הצלחותיו הן של הקונגרס וחברי הקבינט, בעוד שכישלונותיו הם שלו בלבד. נדיר שיהרהרו ברצינות בשאלה איך הייתה נראית השנה האחרונה תחת ממשל קלינטון.

בניגוד להנחה הרווחת, השמאל מתעב את טראמפ לא רק בשל מעשיו (לעתים קרובות השמאל שטוף זעם מכדי לבחון בזהירות את הפרטים באג'נדה של טראמפ), אלא הוא בז לו בעיקר בגלל מה שהוא מייצג באופן שטחי.

בעיני פרוגרסיבים רבים ואליטות מכל הסוגים, טראמפ הוא גם נסיך האנטי-תרבות: שיווק אמריקני נאיבי וחסר-שכל; צרכנות מופרזת ולא-מתנצלת בסגנון שנות החמישים; אוצר מילים דל החוזר על עצמו; חיבה קולינרית למזון מהיר; מבטא של רובע קווינס בניו-יורק; גינונים מגושמים; לבוש ראוותני; מראה כרסתני; הבעות פנים מוגזמות; היעדרם של עידון, ניואנסים ודו-משמעות.

בקיצור, המהות של טראמפ מנוגדת לכל מה שהוגדר כבר לפני זמן רב כאצילי, צודק ותקין על-ידי 'ואניטי פייר', הרדיו הציבורי, ה'ניו יורקר', גוגל, ה'אָפֶּר וֶּסט סייד' במנהטן ו'הדיילי שואו'. אין אפילו שמץ של הודאה בכך שחלק מתוכניותיו של טראמפ עשויות להציע מקומות עבודה טובים לעשרות אלפי צעירים משכונות מיעוטים, להקים לתחייה ערים שכוחות במערב-התיכון, או להפוך את הנפט של המפרץ הפרסי מוכה-המלחמות ללא רלוונטי מבחינה אסטרטגית לארה"ב עתירת-נפט.

עדיין, דרך אחת להבין את טראמפ – ובייחוד את הכיוון של השנה הראשונה לנשיאותו – היא לזכור את שמונה השנים האחרונות של ממשל אובמה. במונחים רדוקציוניסטיים, טראמפ הוא ה'אַל-אובמה'. באופן מפתיע, באמירה הזאת יש הרבה יותר מסתם שלילה פשטנית. מאז תקופת רייגן, הרפובליקנים לא ניסו ברצינות לבטל את שלטון הבירוקרטים. בסוגיות מרכזיות של שינויי אקלים, קצבאות, הגירה בלתי-חוקית, הוצאות הממשלה וגלובליזציה, היה לפעמים קשה להבחין בין יוזמה של בוש למדיניות של קלינטון, או בין הצעת חוק של מקיין לזו של ביידן. לעתים קרובות הרפובליקנים קיבלו בהיסוס את הזליגה הבלתי-נמנעת לכאורה לכיוון מדינת בירוקרטים סוציאליסטית בסגנון אירופי.

כמובן, היו לפעמים הבדלים בין שתי המפלגות, כמו קיצוצי המס של ג'ורג' בוש או ההתנגדות הרפובליקנית לאובמה-קֶר. אבל לרוב, מאז 1989, חוץ מדיבורים – לא היה שום מאמץ רציני לקצץ את הבירוקרטיה האוטונומית שהלכה וגדלה.

רק מעט נשיאים רפובליקנים ביקשו לצמצם את המגזר הציבורי, לבטל רגולציה, לקדם הפקה נרחבת של דלקים מאובנים, לבדוק את ההשפעות הכלכליות של הגלובליזציה על אמריקנים, לטפל בהצטמקות התעשייה, לעדכן את חוקי המס, לרסן את הסוכנות להגנת הסביבה, לאבטח את הגבול, לצמצם את ההגירה הבלתי-חוקית, או לחקור חברות רב-לאומיות. כדי לעשות את כל אלה דרוש נשיא שהשמאל שונא, שאמצעי התקשורת יציגו באופן דמוני ושהתרבות הפופולרית תהפוך לקריקטורה. רק נשיאים מעטים היו יכולים לעמוד בנידוי מסוג זה.

אבל טראמפ עשה את כל אלה, ואולי באופן יותר רייגני מרייגן עצמו. חלק מההצלחה הוא בזכות הרוב הרפובליקני (גם אם הדליל) בקונגרס, וחלק בזכות – ולא למרות – הבוטות הלא-תקינה-פוליטית שלו, דיבורו הישיר, ערמומיותו, הביוגרפיה שלו כידוען תוכניות ריאליטי, האנרגיה החייתית שלו, והערכתו הצינית שלפיה הצלחה מוחשית זוכה לתמיכה רבה יותר מאשר אידאולוגיה. וכן, חלק גם בזכות האהדה האמיתית שהמיליארדר הממולח ממנהטן פיתח לנפגעים הנשכחים של הגלובליזציה.

חזרה ליסודות: מותר להצליח כלכלית

אפילו מבקריו של טראמפ מודים לפעמים בכך שהאג'נדות שלו בכלכלה ומדיניות-חוץ מביאות תוצאות. במובן מסוים, הסיבה לכך איננה שמדיניותו חדשנית, אלא פשוט מפני שהוא מפלס את דרכו בכוח חזרה אל היסודות שאנו הספקנו לשכוח בעשורים האחרונים.

הפֶּלֶא מעולם לא היה כיצד לגרום לכלכלה לצמוח בשלושה אחוזים לשנה (לפני 2009, כל הנשיאים עשו זאת בזמן כלשהו), אלא, בניגוד לדעתם של "מומחים" לכלכלה, שהיה מי שהצליח למצוא דרכים למנוע צמיחה אורגנית כזאת.

אובמה היה הנשיא המודרני הראשון שכנראה פענח איך לעשות זאת. לשם כך היה צורך באג'נדה של חלוקה-מחדש ללא הרף על-ידי העלאת מסים, הלאמת שירותי הבריאות, צבירה מסיבית של חוב לאומי חדש, עוד רגולציה, ריבית אפסית, מינויים של ניאו-סוציאליסטים לתפקידים רגולטוריים, הגדלת הקצבאות, והצרה מתמדת של השוק החופשי. האג'נדה הזו יצרה אווירה פסיכולוגית שתרמה לצמצום הצריכה, הכניסה את הציבור האמריקני לעמדת המתנה ואיששה את חששותיו מהצלחה ניכרת. אובמה נתן בידי סוכנויות פדרליות כדוגמת מס-הכנסה, משרד המשפטים והסוכנות להגנת הסביבה סמכויות נרחבות כל כך, שהן הצליחו להטיל אימה על כל מי שהיה מצליח, בולט או שמרן מספיק, כדי שיוצב תחת המכ"ם של בעלי תפקידים פדרליים המבקשים להיפרע ממתנגדיו הפוליטיים של הנשיא.

טראמפ מבקש לבטל את כל אלה, בזה אחר זה. התוצאה הראשונה בינתיים איננה מסובכת להבנה, אלא היא ביטוי טבעי למה שקורה כאשר מיליוני אמריקנים מאמינים שיש להם יותר חופש וביטחון כדי ליצור ולהרוויח, והם בוטחים בכך שאיש לא יגבה מהם מחיר חומרי או פסיכולוגי על הצלחותיהם. אין שום דבר מהפכני בכך שאמון הציבור בצריכה ובעסקים גואה; להפך, זה כמעט טבעי. השמאל, והימין שנשבע "לעולם לא טראמפ", משווים בינו ובין סטאלין, היטלר או מוסוליני. אבל למעשה, לראשונה זה שמונה שנים, לגמרי לא סביר שה-FBI, מס-הכנסה, ה-CIA, משרד המשפטים, ועוד סוכנויות ממשלתיות עם ראשי תיבות, יציבו להן כמטרה לרדוף את יריביו של הנשיא.

חזרה ליסודות: הרתעה בסגנון הישן

אותו "אחורה פנה" נכון גם בחזית מדיניות-החוץ, שבה ההרתעה הוותיקה החליפה את הלך-הרוח הטיפולי המודרני. אובמה טשטש במתכוון את הקווים בין בעלות-בריתה של ארה"ב לאויבותיה. אמריקה יצאה קרחת מכאן ומכאן: לעתים רחוקות כיבדו אותנו ידידינו, ועוד פחות מכך פחדו מאיתנו אויבינו. הפגנת שרירים רטורית וקולנית גובתה רק בהצהרות על "סובלנות אסטרטגית" ו"הובלה מאחור".

בזירת הידידוֹת-לכאורה, אירופה הניחה כי ארה"ב תתרפס אחרי התחנפותה בהסכם האקלים בפריז. הפלסטינים הגיעו למסקנה שיוכלו להתקרבן לנצח ושאמריקה פשוט לא תרצה, לא תוכל ולא תעז להעביר את שגרירותה לירושלים, כפי שהקונגרס הורה לה לעשות פעמים כה רבות בעבר. מדינות נאט"ו היו בטוחות שיש להן זכות מוּלדת לקבל סובסידיות אינסופיות מארה"ב אבל ניתן לדון מחדש בהתחייבויותיו. המערב כנראה בלע בשקיקה את נאום קהיר של אובמה: אבל כאשר אפילו הרנסנס וההשכלה נחשבות לנגזרות של האסלאם, לא נותר הרבה להתרברב בו.

בזירת היריבוֹת-לכאורה, סין חשה שאין סכנה רבה בהפיכת איי סְפראטלי לשסתום חמוש בים-סין הדרומי. רוסיה הבינה כי אמריקה מפגינה גמישות כנועה ומוכנה ללחוץ על כפתור אתחול אדום מפלסטיק בעיתות משבר.

דאע"ש הניח שעורכי דין אמריקנים יטילו וטו על התקפת יעדים מן האוויר. איראן ניחשה בצדק שממשל אובמה ירבה בוויתורים כדי להגיע לעסקת גרעין שתימסר בירושה לבאים אחריו. היא רק לא הייתה בטוחה אם להיטותו של הממשל לשקר לגבי פרטי ההסכם החסויים נבעה מרצון אמיתי להעצים את איראן המהפכנית והשיעית כניגוד לישראל וממלכות הנפט הסוניות, או מתוך צורך פזיז להשאיר מעין חותמת של מדיניות חוץ.

קים ג'ונג-און הגיע למסקנה כי שמונה שנות ממשל אובמה סיפקו הזדמנות פז נדירה להרחיב במידה ניכרת את היכולת הגרעינית והטילית של צפון-קוריאה, והכריז על כך כעובדה מוגמרת ובלתי-ניתנת לשינוי לאחר חילופי הנשיאים בארה"ב.

המכנה המשותף היה שממשל אובמה, באופן מהפכני למדי, ביקש לבצע היפוך של מדיניות החוץ האמריקנית ולנהוג במדיניות "מְרַפְּאָהּ", באופן שרק מעט מעצמות יכלו להעלות בדעתן בעבר.

בעלי התפקידים שמינה טראמפ החלו לבטל את כל אלה כמעט באופן מיידי. אין סמלים יעילים יותר של הרתעה בסגנון הישן מג'יימס מאטיס והרברט מקמסטר. שניהם לא היו פוליטיים. שניהם אימצו מזמן הערכה ריאליסטית של הטבע האנושי, המבוססת על שני רעיונות עתיקים: שכולנו נוטים להתנהג יפה כשאנו מבינים שהאלטרנטיבה הרבה יותר מסוכנת לנו; ושהעולם טוב יותר כאשר כולם מכירים את החוקים של הזירה. בדיוק כפי שהקווים האדומים-לכאורה של אובמה בסוריה סימנו לאיראנים או לצפון-קוריאנים שבעצם לא נותרו כמעט קווים משום סוג שהוא – כך גם החרבתו של דאע"ש אותתה שידיו של שר-ההגנה האמריקני כבר הרבה פחות כבולות.

שובו של השכל הישר

בזירת התרבוּת, צוות טראמפ כמו עצר כדי לעשות חושבים, בחן את הירושה שהותיר לו הממשל הקודם, ככל הנראה סיכם לעצמו משהו כמו "השתחרר להם הבורג" – ואז פנה לפרק אותה במידת האפשר.

מעט מאוד מדיניות ריבוניות מקיימות נורמות של גבולות פתוחים, הגירה בלתי-חוקית וערי מקלט. אלו הם ליקויים שלא ניתן לקיים בין אם אתה קנדה, מקסיקו, או ארה"ב. לקרוא לבריכה קטנה או שלולית גדולה בחווֹת חקלאיות "נתיב מים יבשתי" הכפוף לרגולציה פדרלית פירושו לרדת מהפסים; לבטל את התקנה הזו לא היה מעשה רדיקלי, אלא שכל ישר.

טראמפ ביקש להחיות את האווירה התרבותית שהתקיימה לפני שאובמה קבע כי הוא יביא לשינוי יסודי של מדינה שכבר הייתה נהדרת. בשנת 2008, היה זה בלתי-מתקבל-על-הדעת ששחקני פוטבול מולטי-מיליונרים יסרבו לעמוד דום בעת שירת ההמנון הלאומי – שלא לדבר על כך שיזלזלו, במעין התאבדות, באוהדי קבוצותיהם, נותני לחמם, ברמיזה שעלבון זה ראוי להם בהיותם גזענים ושונאי זרים. היה זה בלתי נתפס שמדינה תיכנס בן-לילה לטירוף הרסני של ניפוץ פסלים ואנדרטאות, ללא כל מענה חוקתי או דמוקרטי.

האג'נדה של 'אַל-אובמה' לא הייתה עניין פשוט וקל, בהתחשב בכך שאובמה היה האֵל האנושי של חלום פרוגרסיבי בן עשרות שנים. כבר בשנה הראשונה לנשיאותו עבר טראמפ דמוניזציה חסרת-תקדים בהיסטוריה של אמריקה שאחרי מלחמת-העולם השנייה, בהתחשב בסטטיסטיקה המדהימה ש-90 אחוזים מהסיקור התקשורתי עליו ועל מדיניותו היו שליליים. אובמה ייצג תפיסה פרוגרסיבית של החוקה שהיה קשה למכור, ורק רבע מאוכלוסיית ארה"ב שותפה לה; אבל נשיאותו העניקה לה מגפון נדיר ורב עוצמה.

ניתן לחשוב שכל הנשיאים והמועמדים לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית אמורים להיות אנטיתזה לפרוגרסיביות. אבל האמת היא שרק מקצתם היו כאלה באמת. בהתחשב בשעה המאוחרת שמורה השעון הלאומי, הנשיא לא-במה (במקור: Nobama) עשוי להתברר כמי שמחולל שינוי של ממש.

____________________

פרופ’ ויקטור דיוויס הנסון הוא היסטוריון צבאי. המאמר פורסם ב’נשיונל רוויו’. מאנגלית: שאול לילוב