כשבורות פוגשת דמגוגיה: השמאל וגרמניה הנאצית

הטקסט המקורי פורסם באתר 'זוית אחרת'.

בשבועות האחרונים אנחנו עדים למתקפה תקשורתית רחבת היקף כחלק מקמפיין מתוזמן להכשיל את החלטת ממשלת ישראל על העברת המסתננים הבלתי חוקיים למדינות באפריקה. אחת משיטות הפעולה הנפוצות של תומכי המסתננים היא השימוש הדמגוגי בהשוואות בין ממשלת ישראל לגרמניה הנאצית מצד אחד, והצגת המסתננים הבלתי חוקיים כבני דמותם של היהודים שנרדפו בשואה מצד שני.

המוטיב הנאצי כמובן אינו חדש והוא חביב על הוגי השמאל הקיצוני לדורותיהם, אך נדמה שכעת השימוש בו מגיע לשיא חדש ותוך הפצה בלתי פוסקת של תעמולה שפלה וכוזבת באצטלה מוסרית כביכול.

על ההשוואה בין גרמניה הפרה-נאצית לבין ישראל של היום כבר כתב ד"ר גדי טאוב ונראה שדי בדבריו להבהיר את עמדתי בעניין: "ההשוואה הנפוצה והולכת אצלנו בין ישראל לבין גרמניה של שנות ה-30 היא מופרכת כל-כך, עד שעצם הניסיון לענות עליה ברצינות נותן לה, לעניות דעתי, כבוד רב מכפי שמגיע לה…השאלה היותר רלוונטית היא מה מביא אנשים, חלקם רציניים, לאחוז בלהט כזה בהשוואה מופרכת כל-כך".

העובדה שעיתונאים, אקדמאים ואנשי רוח למיניהם מפגינים כזו בורות ושטחיות אינה צריכה להפתיע אף אחד; מלבד רמת השיח הפשטנית והרדודה בדיונים ציבוריים, ומלבד הכושר האינטלקטואלי המוגבל אליו מזמן התרגלנו בקרב אנשים אלו, זוהי הרי אחת הדרכים המהירות והמובטחות להגיע לכותרות העיתונים, וכן לקבל חסות זמנית ומעמד סלבריטאי מצד קבוצות מסוימות.

ובכל זאת, בחינה מעמיקה של הידרדרות גרמניה בשנות ה-30 טומנת בחובה גילויים מפתיעים ומעניינים – כאלו שסותרים את טיעוני התומכים במסתננים, מנפצים מיתוסים נפוצים, ובעיקר דווקא מספקים לנו לקחים חיוניים. היטלר והמפלגה הנאצית אכן ביצעו מתקפה משולבת ומתוחכמת נגד השיטה הדמוקרטית בגרמניה, ויהא זה פשע שלא ללמוד מתבוסתה של האחרונה ולהסיק מסקנות מתאימות.

ציר הזמן

את התקופה בגרמניה, שבין סוף מלחמת העולם הראשונה לבין עלייתו של היטלר ב-1933, נהוג לכנות תקופת "רפובליקת ויימאר". בשנים אלו הייתה גרמניה מעין דמוקרטיה מתפקדת, עם בחירות תקופתיות לנציגות בבית הנבחרים, חוקה מפורטת שהעניקה חירויות וזכויות כיאה לדמוקרטיה חדשה בעידן המודרני ועוד.

אדולף היטלר הצטרף למפלגה הנאצית ב-1920, מעט לאחר היווסדה. בבחירות של 1928 זכתה המפלגה הנאצית ב-2.6% מקולות הבוחרים. ב-1930, לאחר שנתיים בלבד, ב-18.3% מהקולות. ביולי 1932 זכו הנאצים ב-37% מהקולות, והפכו לראשונה למפלגה הגדולה ברייכסטאג (בית הנבחרים הגרמני). בנובמבר 1932 זכו הנאצים ב-33% מהקולות, אך נותרו המפלגה הגדולה ביותר;

אלו היו הבחירות החופשיות האחרונות בגרמניה עד לאחר מלחמת העולם השנייה. בינואר 1933 מונה היטלר לתפקיד הקנצלר, ראש הממשלה של גרמניה. במרץ 1933 זכו הנאצים ב-44% מהקולות, בבחירות שממילא כבר היה קשה לכנותן דמוקרטיות, אך הנאצים עדיין לא היוו רוב בפרלמנט. בבחירות של יולי 1933 כבר הייתה מפלגה אחת בלבד שלא הוצאה מחוץ לחוק – המפלגה הנאצית – ובשלב זה הדמוקרטיה הגרמנית כבר חוסלה בפועל.

מנקודת מבט זו ודאי שהיטלר והנאצים עלו לשלטון, בין היתר, באמצעות בחירות דמוקרטיות. אלא שזהו רק חלק קטן מהתמונה, הנותן רושם כוזב.

ההפיכה הצבאית

לא ניתן לתאר את עליית הנאצים לשלטון מבלי לכלול את פלוגות הסער – הס"א – שהיו ידועים גם בכינוי "החולצות החומות" והיו מיליציה אלימה בשירות המפלגה הנאצית שליוותה את דרכה מהרגע הראשון. הס"א היו מעורבים בכל אחת מאבני הדרך של המפלגה הנאצית – הם פיזרו מפגשים של קבוצות יריבות, הכו והרגו אזרחים גרמניים ללא רסן, "פיקחו" על קלפיות בבחירות, וכיוצא בזה. הם היו ברובם מובטלים או פועלים, בורים אלימים ומתוסכלים, ומתוכם נוצר לימים ארגון האס-אס  הידוע לשמצה.

ב-1933, בשיא כוחה, החברוּת ב-ס"א הגיעה לשלושה מיליון גברים פעילים. הס"א היווה כוח צבאי לוחם עצום, שהטיל את חיתתו על הציבור הגרמני. ראוי להתעכב רגע על מספר כביר זה. באותה התקופה הצבא הגרמני הוגבל לסדר כוחות של עד מאה-אלף קצינים וחיילים בלבד – כלומר הס"א מנו בערך פי שלושים מגודל הצבא הגרמני. אנשי הס"א היוו כ-5% מכלל אוכלוסיית גרמניה, וכמובן שיעור גבוה בהרבה מתוך הגברים הבוגרים.

לס"א הייתה השפעה מכרעת על תהליך השתלטות המפלגה הנאצית על מוסדות השלטון, ועל דיכוי כל התנגדות מצד יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים. הייתה להם השפעה ישירה על אי-המוכנות ואי-היכולת להתנגד למפלגה הנאצית, והם בעיקר היוו גורם מפתח בהעברת הצווים שחיסלו סופית את הדמוקרטיה הגרמנית.

די בנתונים אלו בכדי לערער על התפיסה הפשטנית לפיה הנאצים עלו לשלטון באופן דמוקרטי. כאשר מכניסים לתמונה את הס"א, עליית הנאצים דומה הרבה יותר להפיכה צבאית דכאנית שניצלה את התהליך הדמוקרטי לצרכי מראית עין. עם כל הכבוד ל"אריות של הצל" – האם מישהו יכול לטעון שיש בישראל קבוצה דומיננטית אותה ניתן להשוות לס"א, או שנשקפת סכנה ממשית להתהוות קבוצה שכזו? עצם השאלה מעלה גיחוך.

לקח ראשון: מונופול על אלימות

בתזמון מרשים, ב-1920 טען הסוציולוג הגרמני, מקס ובר (Max Weber), כי המדינה היא "מונופול אפקטיבי על השימוש הלגיטימי באלימות". רעיון זה הפך לאחד מעקרונות היסוד בהגדרת המדינה. ככל שהריבון מאפשר שימוש באלימות על ידי קבוצות שלא מטעמו, הוא מאבד בפועל את ריבונותו והמדינה חדלה מלהתקיים – היא תתפרק או שיקום משטר חדש שיחליף את הריבון. כלל זה אינו ייחודי לדמוקרטיות, אך הוא חל עליהן בדיוק באותה המידה. בדמוקרטיה העם הוא הריבון, ונציגי העם מפעילים מונופול על השימוש באלימות; לא ניתן לסבול הפעלת אלימות על ידי גורמים שאינם מטעם הריבון, כלומר שאינם מטעם נציגי העם.

נראה, אפוא, שהדמוקרטיה הגרמנית נפלה, בין היתר, משום שלא הקפידה על עיקרון יסוד פשוט זה, שכלל אינו ייחודי לשיטה הדמוקרטית, אלא חל על כל מדינה באשר היא. על כן, הלקח הראשון מגרמניה של שנות ה-30 היא הקפדה על כלל "המונופול על האלימות".

בהזדמנות זו ניתן לשאול: האם ישראל אכן אוכפת את כלל המונופול? מחד, רובו המוחץ של הציבור הישראלי נהנה מביטחון אישי גבוה, ובאופן כללי אלימות בקנה מידה משמעותי נדירה מאוד, ונשים לרגע בצד את הסכסוך עם הפלסטינים, שבהקשר זה דומה למלחמה עם אויב חיצוני.

מאידך, ודאי שיש לישראל מקום רב לשיפור בעניין זה, כאשר ישנן קבוצות מובחנות – דוגמת חלקים במגזר הערבי או מהגרי העבודה בדרום תל-אביב – הזוכות להתעלמות עקבית מצד הממשל, ואשר נהנות ממרחב פעולה רב בהפעלת אלימות, הן בתוך הקבוצה פנימה והן כלפי רשויות החוק או כלפי מגזרים אחרים. אלא שהסיכוי לאיום זה על דמוקרטיה הישראלית, שבינתיים רחוק מלהיות חמור, ממילא אינו זוכה ליחס מצד אלו הנוהגים להזהיר מפני "גרמניה של שנות ה-30".

בסופו של יום גם היטלר בעצמו הבין כלל זה היטב. כמעט מיד לאחר השלמת עלייתו לשלטון, היטלר פירק את ארגון הס"א ב"ליל הסכינים הארוכות", כאשר תומכיו עצרו והוציאו להורג מאות ממנהיגי התנועה.

"צו שריפת הרייכסטאג"

בתוך ציר הזמן שהוצג לעיל התרחשו גם שתי נקודות מפנה קריטיות המשלימות את תמונת תבוסת הדמוקרטיה הגרמנית. המהלך הראשון מכונה "צו שריפת הרייכסטאג" – שביטל את רוב חירויות הפרט הבסיסיות של אזרחי גרמניה; והמהלך השני נקרא "חוק ההסמכה", שהעביר את סמכויות החקיקה מהרייכסטאג לממשלה, ובפועל להיטלר עצמו. שני מהלכים אלו היוו גזר דין מוות לדמוקרטיה הגרמנית וראוי להקדיש להם תשומת לב מיוחדת, שכן כל אחד מלמד לקח חיוני על עיקרו של המשטר הדמוקרטי.

שישה ימים בלבד לפני הבחירות בשנת 1933 פרצה שריפה בבניין הרייכסטאג בנסיבות מחשידות. היטלר והנאצים ניצלו הזדמנות זו – או שמא יצרו אותה – כדי להאשים את הקומוניסטים, והכריזו על מצב חירום מפני מתקפת טרור קומוניסטית כלל-ארצית. כבר באותו היום, ה-27 בפברואר, הקבינט הגרמני בראשות היטלר אישר צו מיוחד שהכריז על מצב חירום והעניק לממשלה סמכויות רבות, במטרה להתמודד, כביכול, עם מצב חירום זה והנשיא הינדנבורג חתם על הצו והפך אותו למחייב. בהיותו נשק יום הדין, מתקפה בלתי-אמצעית על היסודות החופשיים של הדמוקרטיה, הצו משמש מעין "חוקה הפוכה" – הוא מעניק לנו "מפת דרכים" ממנה ניתן להסיק מהו הלב הפועם של הדמוקרטיה ברגעי האמת.

הצו הוא קצר, בעל שישה סעיפים בלבד, שהעניקו לממשלה הפדרלית סמכויות שהיו שמורות לממשלות האזוריות, ובפועל חיסלו את השיטה הפדרטיבית שנהגה עד אז, לפיה כוח רב היה מבוזר ומחולק בין המדינות השונות שהרכיבו את גרמניה. כך למשל נכתב בסעיף 1:

"סעיפים 114, 115, 117, 118, 123, 124, ו-153 של חוקת הרייך הגרמני מושהים עד הודעה חדשה. על כן ניתן להגביל את זכויות החירות האישית [הבאס קורפוס], חופש הדעה והביטוי, לרבות חופש העיתונות, חופש ההתארגנות וההתאספות, ופרטיות התקשורת בדואר, בטלגרף ובטלפון. צווים לחיפושי בית, צווים להחרמת והגבלת קניין, גם הם מותרים מעבר למגבלות המשפטיות הקיימות".

החירויות המנויות בצו הינן אלו הבסיסיות ביותר בכל משטר דמוקרטי, וחלקן היו קיימות – באנגליה למשל – אפילו עוד לפני הופעת השיטה הדמוקרטית. הצו בעצם אפשר לרשויות הגרמניות לעצור ולכלוא כל אדם ללא משפט וללא נימוק; למנוע פרסום של כל דעה, עובדה או ביטוי פומבי כל-שהוא; למנוע כל התאספות או התארגנות של קבוצת אזרחים; לחדור לפרטיות התקשורת בין אנשים; להיכנס לכל בית פרטי ללא רשות; ולהחרים ולתפוס כל רכוש פרטי. הנאצים אכן ניצלו סמכויות אלו ביעילות ובאכזריות, ותוך שבועיים הספיקו לעצור כעשרת-אלפים יריבים פוליטיים למיניהם.

באמצעות שלילת חירויות יסוד אלו, יכלו הנאצים למנוע כל התנגדות משמעותית, וכך סללו את דרכם להשתלטות מלאה על גרמניה. אילו היו שוללים כל זכות אחרת, אך משאירים חירויות אלו על כנן, לא היו יכולים להשלים את תבוסת הדמוקרטיה; ואילו היו שוללים חירויות יסוד אלו, אך מעניקים לאזרחים הגרמניים ביטחון, רווחה, בריאות, צדק, הוגנות וכל-טוב, לא היה בכך כדי לשנות את העובדה שללא זכויות יסוד אלו – אין הדמוקרטיה קיימת.

לקח שני: ליבה של הדמוקרטיה היא רשימה מצומצמת ומקודשת של חירויות יסוד

באופן אירוני, הצו מזכיר כתיבה של ראשוני הגות הליברליזם דוגמת ג'ון לוק או ג'ון סטיוארט מיל, כאשר מונים את החירויות והזכויות הטבעיות שכל חברה חופשית זקוקה להן. הרשימה המופיעה בצו די מצומצמת, ולא תמצאו בה את הזכות לחינוך חינם, הזכות לשימור זהות קהילתית, הזכות למימון תכני תרבות, זכויות ל"כבוד" בצורותיו והטיותיו השונות, הזכות לאורח חיים בריא, הזכות לרווחה אישית, הזכות לחיי משפחה, וכן הלאה. זאת משום שהזכויות הללו, חשובות או רצויות ככל שיהיו, אינן תנאי הכרחי לדמוקרטיה, והפגיעה בהן אינה מהווה פגיעה בדמוקרטיה כשלעצמה.

הלקח השני הוא אפוא שניתן ורצוי להתווכח על הזכויות והחירויות – יחד עם החובות והמגבלות – הרצויות בכל מדינה, אלא שמגוחך לטעון שכל פגיעה בזכות מהווה איום על האופי הדמוקרטי של המדינה, וקל וחומר שבלתי-מתקבל על הדעת להשוות פגיעה כזו ל"גרמניה של שנות ה-30".

היטלר והנאצים לימדו אותנו דווקא את הלקח ההפוך – לדמוקרטיה צורות וגרסאות רבות ומגוונות, אך את התנאים העיקריים לקיומה ניתן לסכם בצו קצר וקולע. אלו המחפשים "ניצני פאשיזם" בישראל ימצאו אותם בפגיעה בזכויות יסוד אלו – כגון ניסיון לחסל כלי תקשורת פרטיים או מגמות שמטרתן להכתיב לאזרחים כיצד לנהוג עם קניינם.

סעיף 48 וחוק ההסמכה

היטלר לא הסתפק בשלילת חירויות הפרט, ואת המהלך המכריע כיוון נגד השיטה הדמוקרטית עצמה. מלאכתו כבר נעשתה באופן חלקי – במשטר החוקתי בגרמניה כבר היה סדק, ולהיטלר נותר רק להרחיב סדק זה. מדובר בסעיף 48 לחוקת רפובליקת ויימאר, אשר לפיו ב"מצבי חירום" הממשלה יכולה הייתה להוציא צווים המגבילים זכויות וחירויות יסוד ללא חקיקה הולמת ברייכסטאג. אמנם לרייכסטאג הייתה אפשרות לבטל צווים אלו, אך במקביל הייתה לנשיא הזכות לפזר את הרייכסטאג ולהכריז על בחירות, תחת סעיף 25 לחוקה. כך, הסיכוי שהפרלמנט הגרמני יסתכן בבחירות ו"יתאבד" על-ידי ביטול צווי חירום היה קלוש מאוד.

שני הסעיפים הללו יחד היוו עקיפה של עיקרון יסוד בשיטה הדמוקרטית – עיקרון הפרדת הרשויות, לפיו הרשות המחוקקת קובעת את המדיניות העיקרית במדינה (חוקים), ואילו הרשות המבצעת מוציאה חוקים אלו לפועל תחת פיקוח המחוקק, והיא אינה קובעת נורמות "ראשיות" באופן עצמאי; כך, העם הוא הריבון, והסמכות העליונה נותרת בידי הרשות המחוקקת שהינה הנציגה הישירה של העם. ממשלות רפובליקת ויימאר עשו שימוש תכוף בסעיף 48, כך שהיטלר רק המשיך מסורת חוקתית בעייתית מראשיתה. סעיף זהגם  היה הבסיס המשפטי של צו שריפת הרייכסטאג.

מיד לאחר שתקף את חירויות הפרט, סימן היטלר כמטרה את עמוד השדרה של הדמוקרטיה – הפרדת הרשויות. בבחירות, שהתקיימו בתחילת מרץ 1933, המפלגה הנאצית זכתה במספר רב של קולות, אך עדיין לא היוותה רוב ברייכסטאג. ב-24 במרץ העביר הרייכסטאג תיקון לחוקת גרמניה, שזכה לכינוי "חוק ההסמכה" – לפיו סמכויות החקיקה הראשית הועברו באופן רשמי מידי הפרלמנט לידי הממשלה.

כך, הקבינט בראשות היטלר הפך לרשות המחוקקת לכל דבר, והרייכסטאג חדל מלהיות רלוונטי. החוק עצמו עבר תחת פיקוחם האדוק של בריוני הס"א, שהקיפו את הרייכסטאג ושוטטו בתוכו, והיה ברור מה יעלה בגורלו של מי שיצביע נגד החוק. כדי להבטיח את מעבר החוק, הנאצים עצרו ואסרו עשרות חברי רייכסטאג, קומוניסטים ואחרים, ומנעו מהם מלהגיע בכלל לאולם המליאה. ספק רב מאוד אם מהלך כזה יכול היה להצליח ללא תרומתם של הס"א ושל צו שריפת הרייכסטאג.

חוק ההסמכה היה המהלך האחרון בחיסול הדמוקרטיה בגרמניה, אך גם המשמעותי והקיצוני ביותר. עד אותו הרגע השלד הדמוקרטי בגרמניה נותר על כנו – היו מפלגות ונציגים ברייכסטאג, אשר נבחרו על ידי העם, ואשר הייתה להם הסמכות, התיאורטית למדי, לחוקק חוקים ולהצר את צעדי הממשלה הנאצית. אך מרגע שעבר החוק, הרייכסטאג הפך להיות ארגון חסר כוח וחסר משמעות. תוך זמן קצר שאר המפלגות הוצאו אל מחוץ לחוק, מלבד המפלגה הנאצית, וכך השלימה את המעבר לדיקטטורה תחת מרותם של היטלר והמפלגה הנאצית.

לקח שלישי: עמוד השדרה של הדמוקרטיה הוא הפרדת הרשויות

בישראל נהוג להבחין בין דמוקרטיה "מהותית" לבין דמוקרטיה "פורמלית", כאשר האחרונה היא שלל ההיבטים הטכניים והמבניים של השיטה הדמוקרטית – הפרדת רשויות, הכרעת הרוב, ביזור כוח, ייצוג שווה, בחירות קבועות סודיות וחופשיות, ושאר "כללי משחק" דמוקרטיים. הבחנה זו היא מופרכת ופשטנית, ולדיון זה ראוי שיהיה מקום במאמרים נפרדים. אולם לענייננו, תבוסתה של הדמוקרטיה הגרמנית מהווה שיעור אכזרי ומפכח אודות חשיבותה של "המסגרת" הדמוקרטית.

בגרמניה של שנות ה-30, האיום הגדול ביותר, וזה שהביא למפלתה של הדמוקרטיה, היה חולשתה ה"פורמלית". עיקרון הפרדת הרשויות היה פגום מיסודו, בכך שלנשיא (הרשות המבצעת) היה הכוח לעקוף את הרשות המחוקקת. היטלר ניצל זאת כדי לכרסם ביסודות דמוקרטיים אחרים, ולאחר מכן השמיד כל זכר של הפרדת רשויות.

עיקרון הפרדת הרשויות אינו פרט "טכני", מקרי או שולי של השיטה הדמוקרטית – הוא עיקר השיטה. הפרדת רשויות מוצלחת מבטיחה מספר מרכיבי יסוד בדמוקרטיה: חלוקת כוח בין גופים שונים, כך שאין מנגנון שלטון הצובר כמות כוח שמאיימת על הדמוקרטיה; יצירת מערך תמריצים ואיזונים, כך שלכל רשות תפקיד אחר, אך המטרות והתוצאות הן ביצוע רצון העם, שהוא הריבון, והטבה עם אזרחי המדינה; ובעיקר, עליונות הרשות המחוקקת כנציגה העיקרית והישירה של אזרחי המדינה.

בישראל של ימינו אכן ניתן "לזהות תהליכים" מדאיגים בהקשר זה. הכנסת כרשות מחוקקת עוברת החלשה הדרגתית ומאבדת מכוחה ומסמכותה, תוך פגיעה בעיקרון הפרדת הרשויות. הרשות המבצעת אימצה לעצמה כוח חקיקתי רב,באמצעות היועץ המשפטי לממשלה (וזרועות הייעוץ המשפטי), שבכוחו למנוע חקיקה לפי שיקול דעתו, לפתוח בחקירות שרירותיות נגד נציגי ציבור ועוד.

בד בבד, דיני העבודה וכללי מינוי העובדים במדינה מעניקים כוח עצום בידי הפקידות שביכולתה לסתור באופן ישיר את החוק ואת רצון הבוחר. הרשות השופטת אף אימצה לעצמה סמכויות פרשנות מרחיקות לכת וזכות לביטול חקיקה בדיעבד, תוך שהרשות עצמה אינה נתונה לביקורת ציבורית, והקשר בין רצון האזרחים למינוי שופטים הוא מקרי או לא קיים כלל.

הפרדת רשויות אינה מסתכמת בחלוקת סמכויות. אחד המאפיינים של סעיף 48 ושל צו שריפת הרייכסטאג היה העמימות שבהם: שניהם לא היו מפורטים וברורים, ואפשרו גמישות ויצירתיות רבה בכל הנוגע לפרשנות ולביצוע. היטלר ניצל זאת לטובת מהלכים, שספק רב אם עלו בקנה אחד עם רוחם של יוצרי החוקה הגרמנית. עמימות של כל חוק היא פגיעה בהפרדת הרשויות משום שהיא מעבירה, בפועל, את החקיקה לידי הממשלה (המבצעת את החוק), ובעיקר לידי השופטים המפרשים את החוק. השופט, המעניק תוכן ממשי לחוק עמום, יוצר חוק יש-מאין ומאמץ לעצמו את כוח החקיקה.

בישראל, חוק עמום אחד בעל משפטים בודדים, שעבר באישון-ליל וברוב זעום של 32 חברי-כנסת, נוצל על ידי בית המשפט העליון בכדי לכונן סדר חוקתי-משפטי חדש באופן ששינה (וממשיך לשנות) את פני החברה, המשפט, הפוליטיקה ושלל תחומים אחרים בישראל. קבוצה קטנה, החסינה מרצונות הציבור, מכתיבה מדיניות למדינה כולה, תוך רמיסת עיקרון הפרדת הרשויות וניתוק הקשר בין העם לבין יכולת עיצוב הכללים החלים עליו. אין לכך אח ורע בעולם הדמוקרטי-מערבי.

עיקרון יסוד נוסף הינו הגבלת כוח המדינה ואיזונו באופן כללי. גרמניה הייתה מחולקת למדינות קטנות, אשר פעלו בעצמאות רבה, וכך הגבילו את כוחו של הממשל הפדרלי המרכזי בברלין – שיטה אשר התיישבה היטב עם עיקרון צמצום ריכוז הכוח בידי המדינה. היטלר ביטל מגבלה זו באמצעות צו שריפת הרייכסטאג, כאשר ניכס לממשלה המרכזית סמכויות שהיו שמורות לממשלות המקומיות. בישראל, הממשלה היא בין הריכוזיות ביותר בעולם המפותח, וכמעט שאין סמכויות משמעותיות למחוזות גיאוגרפיים ולרשויות מקומיות. כך, למדינה כוח עצום על כל אזרח בישראל, ונשללת מאזרחי ישראל היכולת להשפיע על הנעשה בחייהם באופן מקומי וממוקד.

מרכיב "פורמלי" נוסף הוא היציבות השלטונית. שיטת הבחירות והמערכת הפוליטית בגרמניה הביאו לריבוי מפלגות, וריבוי המפלגות ברייכסטאג הוביל לקשיים בגיבוש קואליציה ולחוסר יציבות שלטונית רבה. ישנה תמימות דעים בין חוקרי תקופה זו לפיה אותו חוסר-יציבות, והממשלות המתחלפות באופן תכוף ללא יכולת לקבוע ולבצע מדיניות, פגע רבות באמון הציבור כלפי מוסדות השלטון וכלפי השיטה הדמוקרטית בכלל. הקורא הישראלי אולי יזדהה עם תיאור זה. על כל ישראלי המודאג מדמיון לגרמניה של שנות ה-30 להקדיש מחשבה למערכת הפוליטית בישראל, המעודדת חוסר-יציבות ותחלופה תכופה של ממשלות.

אנחנו וגרמניה של שנות ה-30

הדמוקרטיה הגרמנית של רפובליקת ויימאר התקיימה ושרדה 14 שנים בלבד. כל האנשים שהצביעו עבור היטלר והנאצים לא נולדו בדמוקרטיה ובקושי חוו בחייהם חברה חופשית, וטעות נפוצה היא להסיק מכך עד כמה הדמוקרטיה שברירית וניתנת לתבוסה קלה ומהירה. ההיסטוריה מלמדת את ההיפך – גרמניה היא דוגמא חריגה, בה אפילו היטלר נזקק לצעדים קיצוניים כדי לכונן משטר דיקטטורי. רק מתקפה ישירה ואלימה על יסודות הדמוקרטיה האלמנטאריים ביותר הביאה להתמוטטותה.

לאור הדיון במאמר זה, מומלץ להזכיר ל"מזהי התהליכים" למיניהם כיצד ישראל אכן יכולה להידמות לגרמניה של שנות ה-30. לא כל ביטוי של לאומיות יהודית הוא איום על הדמוקרטיה; וכך גם לא כל רצון של ממשלה לחלק (ולשלול) תקציבים באופן המשקף את העדפות ציבור הבוחרים; לא כל ביקורת פומבית כלפי מנגנוני כוח קיימים; ולא כל ניסיון של הרשות המבצעת למנות בעלי תפקידים שיוציאו לפועל מדיניות שנקבעת על ידה.

לפחות במסגרת הלקחים מגרמניה של שנות ה-30, האיומים האמיתיים הינם אוזלת יד כלפי כנופיות אלימות ומפרות חוק כגון המסתננים, ובעיקר כשלים מבניים חמורים בהיבט ה"פורמלי" של המשטר בישראל, החותרים תחת הפרדת הרשויות ותחת עיקרון הכרעת הרוב. נכון להיום, נדמה שלפחות בתחום זכויות וחירויות היסוד אין סכנה מיידית או בולטת של הידרדרות ושל פגיעה בדמוקרטיה.

ישראל היא דמוקרטיה חזקה, איתנה, משגשגת – כך גם לפי מדדים בינלאומיים, המעידים אף על מגמת שיפור קבועה. אלו המנצלים כל הזדמנות על מנת להציג דמיון בין ישראל לבין גרמניה של שנות ה-30 הם אחד משניים: או שהם בורים, ובורותם מובילה לפרנויה והיסטריה לא-רציונלית, הגורמת להם לראות "שדים בכל צל"; או שטענתם נובעת ממניע פוליטי של מנגנוני כוח והשפעה, במטרה להצר ולהגביל את מרחב הפעולה הלגיטימי של מקבלי ההחלטות ושל יריביהם.