הניסיון של משרד הכלכלה "להנדס" את משק הזיתים באמצעות ועדות ומכסות נדון לכישלון. רק שחרור מלא של השוק יביא להוזלת מחירים אמיתית
האיש בצד השני של שיחת הטלפון היה נסער. "זה גזר דין מוות לענף", אמר לי. "ראית מה הם עשו? איזו חלוקה הזויה?"
"הם" אלה אנשי משרד הכלכלה והתעשייה, ומה ש"הם עשו" היא חלוקת מכסות יבוא בענף שמן הזית, כפי שפורסם לפני כמה ימים. כדי להבין מה אומרת ההחלטה, עד כמה היא אבסורדית ומדוע היא מהווה, לדברי הבכיר בענף שמן הזית, גזר דין מוות על הענף, יש להקדים משהו על מכסים ומכסות.
בשוק חופשי לחלוטין, מגדלי הזיתים בארץ היו צריכים להתחרות במגדלי הזיתים בעולם. אם גידול זית לשמן לא היה משתלם – משום שלמדינות אחרות יש יתרון יחסי באקלים או בסבסוד מים לחקלאות – כי אז השוק בארץ היה מצטמצם והחקלאים היו עוברים לגדל דברים אחרים, שבהם יש לישראל יתרון יחסי. הצרכנים היו מרוויחים שמן זית זול, והחקלאים היו מתפרנסים בכבוד מגידול דברים אחרים.
אבל השוק שלנו אינו חופשי. מגדלי הזיתים אינם רוצים להתחיל לחפש עבודה חדשה או לטרוח על טכנולוגיות חדשות, ובמקום להיענות לדרישות הצרכן הם מעדיפים להגביל את התחרות באמצעות המדינה שמטילה מכסים. מטרת המכסים היא הגבלת התחרות וייקור מלאכותי של המוצרים המיובאים. יש לציין שלרוב המכס הוא כה גבוה, עד שלא משתלם בכלל לייבא. אכן זוהי מטרתו: להרתיע יבואנים מלייבא מלכתחילה.
אבל כאן לא נגמר הסיפור. מול הלובי של החקלאים אצלנו יש לובי של חקלאים גם במדינות אחרות, שאינם מעוניינים שיגבילו את הייצוא שלהם לישראל. הם משתמשים בפוליטיקאים שלהם כדי להגביל יבוא מתחרה מישראל, ובמאזן האימה הזה מסכימים הפוליטיקאים משני הצדדים, בהסכמי סחר, להטיל פשרה בין הקבוצות.
כך נוצר מוסד ה"מכסות": ישראל פוטרת ממכס כמות מסוימת של שמן זית – מכסה שנתית של 900 טון שסוכמה עם ירדן, ומכסה שנתית של 300 טון שסוכמה עם האיחוד האירופי – וכך יש שוק של שמן זית ישראלי שנוספת אליו כמות מוגדרת ולא משתנה של שמן זית מחו"ל.
מכסים עם מכסות: חצי תה חצי קפה
אל המכסות האלה נוספו לאחרונה 1,700 טון נוספים של מכסות "וולונטריות". למה עושים את המכסות האלה? כי שרי הממשלה מבינים שפתיחת המשק ליבוא תוזיל מחירים ותעלה (בצדק) את הפופולריות שלהם עצמם. במילים אחרות: המכסות הנוספות מהוות ניסיון לאזן בין לובי החקלאים (החפץ בשמן זית יקר) ללובי של הציבור כולו (שלמרבה ההפתעה לא שש לשלם 40 שקלים לבקבוק שמן זית, כאשר באירופה הוא יכול לקנות בקבוק כזה בהרבה פחות).
נשמע טוב: לפחות יהיה לנו שמן זית קצת יותר זול. לא ככה?
ובכן, לא ככה. הזעקות של אנשי ענף שמן הזית שציטטתי אינן באוויר. הבעיה עם מכסות היא שמישהו צריך לחלק אותן. אין פה תחרות חופשית אמיתית שבה כל אחד מוכר במחיר הטוב ביותר; יש כאן ועדה, שצריכה להשתמש בכוחות העל שאין לה כדי לחלק את שמן הזית למשווקים לפי קריטריונים שהיא קובעת. וזה כבר פתח לעיוותים בלתי נגמרים.
כפי שהסביר פרופ' עומר מואב, ניתן לאזן בין הצרכנים ליצרנים המקומיים על ידי יבוא מוגבל וחשיפה חלקית של השוק בשני דרכים: מכסות, או הורדה מתונה של המכס. הדרך הראשונה, אומר פרופ' מואב, היא הגרועה, והמשרד בחר דווקא בה.
"בשיטת המכסות המשרד צריך לנהל את השוק: להחליט מי יזכה במכסה ומה הקריטריון לזכייה", מסביר פרופ' מואב. "תחרות במכרז על המחיר הסופי לצרכן נשמעת לרבים כפתרון מצוין, אבל היא ממש לא. המשמעות היא (כמו שקרה עם הגבינות הקשות) כמות מוגבלת בשוק במחיר נמוך – חלק זוכים חלק לא. רק חסר הגרלה בסגנון 'מחיר למשתכן' (עם כל הבעיות שלה). ואם אין תחרות על המחיר לצרכן, אז היבואן עם המכסה פשוט נהנה מרווחיות מופרזת על חשבון הציבור".
מירוץ העכברים של משרד הכלכלה
ואכן, חלוקת מכסות שמן הזית היא דוגמה למופת לעיוותים הנגרמים כאשר "מומחים" מנסים להנדס את השוק. מה עשו חכמי משרד הכלכלה? הם הרי יודעים שחלוקת מכסות יכולה להשאיר את מרבית הרווח אצל היבואנים ואז הציבור לא יראה הוזלות, ואת זה כבוד השר לא ממש רוצה. אז הם ניסו להתחכם ולהערים על השוק בדרך הבאה:
בתחילת השנה הם חילקו לכלל השחקנים את המכסות באופן שווה יחסית: 25 טון לכל יבואן של שמן מבוקבק מהאיחוד האירופי, בלי קשר לשאלה עד כמה הוא זעיר (שמעתם על "א. אהרונוב סחר"?) או ענק (נתקלתם בשופרסל או ברמי לוי?), ו־20-30 טון ליבואנים של שמן זית מירדן, שמגיע ב"צוברים" בעיקר למסעדות ולמוסדות אחרים – גם כאן בלי להתחשב כמעט בגודל של השחקנים.
ואז המירוץ יוצא לדרך: כדי "לעודד את השחקנים בשוק הקמעונאי להוזיל מחירים לצרכן על מנת להיות אטרקטיביים לצרכן", בתוך שלושה חודשים צריכים השחקנים למכור כמה שיותר שמן זית. מי שינצח וימכור כמה שיותר, יזכה בפרס הגדול. בשוק המבוקבק יזכו שלושה שחקנים מתוך תשעה בכל שארית המכסות (250, 200 ו-150 למקום הראשון, השני והשלישי); ובשוק הצוברים יהיו ארבעה זוכים עיקריים (שיזכו ב-425, 375, 325 ו-275 טון) וכל השאר יקבלו פירורים (20-60 טון).
לכאורה דבר נפלא: הצלחנו לתעל את המכסות לטובת הצרכן ולגרום להוזלת מחירים.
משרד הקרטליזציה של ענף שמן הזית
אבל כל זה רק לכאורה. באותה מידה ניתן היה "להוזיל" כל שוק שהוא על ידי מתן מענק ממשלתי למי שיכבוש את שטח השוק הרב ביותר לאחר זמן קבוע כלשהו. כולנו מבינים שמשחק מעין זה הוא בלתי אפשרי: נכון, תהיה הוזלה זמנית כאשר כל המתחרים ינסו להשיג אחד את השני כדי לקבל את המענק; אבל זה יבוא גם על חשבון הציבור, שישלם את המענק, וגם על חשבון התחרותיות אחרי המועד הקבוע.
זה מה שקורה בשוק שמן הזית, אבל באופן מעוות בהרבה. כזכור, גם יבואנים גדולים וגם יבואנים קטנים זכו במכסות. היבואנים הקטנים, שיודעים שהסיכוי שלהם לזכות במכסות קטן, יכולים לוותר מראש: לגבות מחיר גבוה יחסית וליהנות מהמכסה שניתנה להם בלי שהצרכן ייהנה. היבואנים הגדולים, לעומת זאת, יכולים אולי להתחרות זה בזה באכזריות ולהוריד מחירים כדי לתפוס נתח שוק גדול יותר – אבל מה קורה לאחר המועד, באפריל 2018? פתאום יישארו בשוק רק 3-4 שחקנים שמותר להם לשווק שמן זית זול. כל השאר ייעלמו מהמפה. בדיוק כך: משרד הכלכלה יוצר במו ידיו קרטליזציה בשוק שמן הזית ודחיקת המתחרים הקטנים – וכל זה בשם הדאגה לצרכן!
וזה לא סוף הצרות: שיטת ה"תחרות" והחלוקה למכסות פעמיים בשנה, בכל שנה, גורמת לחוסר ודאות רב אצל היבואנים. הם לא יודעים כמה מכסות ייתנו להם ומתי, והדבר משבש לגמרי את כל היכולת שלהם להיערך לטווח הרחוק. חוסר היכולת הזו להיערך לעתיד, שהיא חיונית עבור עסקים, לא פוגע רק בעסקים: כל דבר מתגלגל לצרכן, שהוא נפגע העיקרי מכך שהעסקים אינם יכולים להתנהל ביעילות ותלויים בקפריזות של ועדת פקידים, שדיוניה אינם שקופים ומסקנותיה הן נעלם שאין לדעת אותו.
ענף שמן הזית, אם נטה אוזן לגורמים בענף, נמצא במשבר הולך ומחריף עקב חלוקת המכסות של משרד הכלכלה מבית מדרשו של כחלון. אם שר הכלכלה אלי כהן אכן היה רוצה לדאוג לצרכן, היה עליו לבטל את המכסים ולפחות להפחית אותם, וכך לאפשר תחרות חופשית ובריאה. חלוקת המכסות, כמו ההגרלות בנדל"ן, היא סימפטום לאי-היכולת של מנהיגי מפלגת כולנו לבצע מהלכים אמיתיים המועילים למשק. במקום זאת הם מחלקים מתנות לעסקים באופן שרירותי, בצורה הפוגעת בשוק ובצרכנים כולם.
אם לא הייתם קורעים אותנו מההתחלה, זה לא היה עולה בכלל על הפרק. חמדנים.
זו תגובה נפלאה – החמדנים יכולים להיות החקלאים או גם האזרחים שממשלתם קורעת את החקלאים בבירוקרטיה.
כרגיל, אתה מפשט עד גיחוך בעיה כלכלית מורכבת למימד יחיד בלבד – המחיר של השמן.
כרגע, עצי הזית הישראלים לא מניבים מספיק בשביל הביקוש הישראלי לשמן זית איכותי, אולם ניטעו מטעים חדשים שיניבו יותר בשנים הקרובות, אם לא יחסלו אותם בגלל היבוא הזול.
עץ הזית בישראל הוא גידול בעל – שאינו דורש השקייה, ותנובתו נמוכה יחסית ומשתנה משנה לשנה, יתרונותיו שניתן לנוטעו על אדמות בור, ומי שנסע על כבישי השומרון, רואה את הנטיעות הפוליטיות של כרמי זיתים חדשים של הערבים כדי לתפוש חזקה על קרקעות הטרשים. כמעט ולא ניתן לגדל שם יבול כלכלי אחר ללא השקיה. כל עוד הערבים היו אלו שגידלו את עיקר עצי הזית, וגם צרכו את עיקר שמן הזית, אז משרד החקלאות לא התענין במיוחד.
תעשיית הזית תומכת בבתי הבד בהם נסחט השמן, ובפסולת הזית שהופכת לפחמים להסקה, כך שחיסול הזיתים הישראליים, ישאיר אדמות טרשים חשופות, ויסגור בתי בד ישראליים, ויעלה את מחיר עצי ההסקה.
ישנו זיוף גדול של שמני זית ישראליים ומיובאים (כלומר שמנים זולים כסויה לעיתים נמכרים כאילו הם שמן זית) – וגם זיוף הוא חלק מכלכלה חופשית.
הכותב מתמקד במחיר לצרכן בלבד, ושילכו לעזאזל החקלאים, ומעילי בתי הבד, יצרני הזכוכית, וצרכני עצי ההסקה.
הכותב הוא קפיטליסט (ברוך הבא לאתר מדה).
והוא מציע בפירוש מה יכולים וצריכים לעשות החקלאים וחבריהם, במקרה שאינם יכולים להתחרות במפעלים יעילים יותר – לעבור לייצר דברים שבהם יש להם יתרון יחסי.
לאבנר – המחבר שולח את החקלאים לעזאזל באימרה "החקלאים היו מתפרנסים בכבוד מגידול דברים אחרים".
איזה דברים אחרים? זה לא ענינו של המחבר. אם יסגרו בתי בד ויעלו מחירי העצים להסקה – גם זה לא ענינו של המחבר.
מדובר באדמות בור שאי אפשר לגדל עליהם דברים אחרים בעלי ערך כלכלי. אפשר לנסות כל מיני גידולים אקזוטיים כפי שעושים בנגב (עצי ארגאן), אולם ההצלחה לא מובטחת, ומישהו יצטרך לשלם אם הנסיון יכשל.
אם הציבור יצטרך לפרנס כמה אלפי מובטלים במיסיו – זה יעלה לו הרבה יותר מתוספת המחיר השנתית לשמן זית.
הבעיה שהמחבר מתעלם ממנה היא שבכלכלה ישנה תמיכה הדדית בן ענפים שונים, ותמיכה זו חזקה במיוחד במדינות הגדולות. ישראל היא עדין מדינה קטנה, ולכן פגיעה בענף כלכלי אחד שאינו ריווחי עשויה להביא לפגיעה בענף כלכלי אחר שכן ריווחי.
דן היקר,
לשיטתך אנחנו צריכים גם להטיל מכסות יבוא למקפיאים ולרכבים על מנת לא לפגוע בפרנסתם של מוכרי הקרח והעגלונים.
אולי מכסות על יבוא נעליים שלא לפגוע בפרנסתם של הסנדלרים?
אתה מבין שזה בדיוק מה שאתה אומר?
לגבי תפיסת שטח או ניצולו – זה כבר נושא אחר.
אמרת ש"הכותב מתמקד במחיר לצרכן בלבד, ושילכו לעזאזל החקלאים".
ה"צרכן" – הוא 7.999 מיליון אזרחי ישראל. והחקלאים הם כמה אלפים, לכל היותר עשרות אלפים. מי יותר חשוב?
דן, התגובה שלך היא קלאסית ללובי חקלאי. מן הגורן ומן היקב (והפעם גם מבית הבד) מביאים כל טיעון שיכול להועיל ללובי: לאומנות נגד הכובש הערבי, איכות הסביבה כנגד אדמות הטרשים ההרסניות, חרדת צרכנים כנגד השמן המיובא המזויף והרעיל.
אפילו נניח שהטיעונים נכונים, אין שום קשר בינם ובין המכס. את הכובש הערבי מביס הצבא ולא המכס, אם אדמות הטרשים הן בעיה ניתן לגדל שם גידולים בעלי כדאיות כלכלית, ואת השמן המזויף נפתור על ידי פירוק עוד קבוצת לחץ – מכון התקנים – ונשתמש בתקן אירופאי לשמן זית.
בסופו של דבר, כנראה שאני (וכמוני כל אזרח שצורך שמן זית מדי פעם) שילמתי ללוביסטים האלה כמה אלפי שקלים בתמורה לשום כלום. הגיע הזמן לשינוי!
דן
הנתונים שאתה נוקב בהם פשוט לא נכונים:
במגזר היהודי כמעט כל עצי הזית מושקים, ואינם גידול בעל כלל!
אמנם עדין יש יותר שטחי בעל של זיתים משטחי שלחין, אבל זה הולך ומשתנה, ובכל מקרה רוב שמן הזית מגיע מהמטעים המושקים.
ראה למשל כאן:
http://www.perot.org.il/Alon/201208/12.pdf
מעולה. כרגיל.
כחלון הוא הנזק הגדול ביותר לממשלה. גם בגלל עמדותיו בקשר לאקטיביזם השיפוטי.
נקווה שהוא יעלם בבחירות הבאות.
לדן,
אתה צודק בכך שמה שיעשו החקלאים זה לא עניינו של המחבר. אתה טוען שעל אדמות הבור אי אפשר לגדל שום דבר בעל ערך כלכלי. לא בטוח. לפני מאה וחמישים שנה זה היה הטיעון לגבי ארץ ישראל כולה.
אבל גם אם אתה צודק – זה עדיין לא עניינו של המחבר. חקלאי שיש ברשותו אדמות בור ש"אי אפשר לגדל עליהן שום דבר בעל ערך כלכלי", יכול להקים חוות סוסים, משטחי ספורט אתגרי למירוצי ג'יפים, להשכיר את האדמה או למכור אותה לצורך בניית מבני מסחר או מגורים, או כיד הדימיון והיוזמה הטובים בעיניו.
לא יעלם.הליכוד הוא מפלגת שמאל שמתחזה לימין
לפני הבחירות.הם חייבים עלה תאנה שמאלני שאותו
יוכלו להאשים בכך שהם מיישמים את האג'נדה של
מרצ כבר 40 שנה.
פעם זה לפיד ופעם זה כחלון…
יש עוד שיקולים מלבד "מחיר זול לצרכנים".
מתי מחירים זולים הפך להיות שיקול עליון ?
גם במצרים ובסין יש מחירים זולים.
שמן זית העומד בסטנדרט איכות בינלאומי (שגם השמן הישראלי מחוייב אליו) אינו זול ווביטול מכסי המגן לא יוזיל אותו.
מכס המגן בארץ שווה לגובה הסבסוד לייצור השמן המגיע ממדינות דרום אירופה כך שאין כאן העדפה של שמן ישראלי כמי השוואה של תנאי סחר
הבעיה היא האיכות. לשמן זית ישראלי מחנות אין לא טעם ולא ריח. זיתים שוכבים על הקרקע הרבה זמן בין מסיק והפקת שמן. וגם אם לתת יבוא למה מאירופה ולא מארצות הברית
שמן זית ויין ישראלים צרכים להיות מזנים ישראלים ומקומיים,כדי ליצור מיתוג ובידול מול יבוא מח"ול.בנוסף-ק"קל צריכה לנטוע עצי ארגן בנגב(השמן היקר בעולם).צריך לגדל באופן מסחרי את כמהת הנגב(פטרית כמהין מהטבע הישראלי).סרדין הכינרת צריך לגדל באופן מסחרי(דג עמיד,בעל ערך תזונתי)
נטו מתנחל