ארדואן וא-סיסי מחזירים את מדינותיהם מאה שנים לאחור

מאה שנים לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית היא שבה לחיים, כאשר טורקיה כובשת שוב חלקים מן העולם הערבי, והפעם זו סוריה. תחת התירוץ הקלוש של "מלחמה בטרור" פלשה טורקיה בשבועיים האחרונים אל בשטח סוריה, וכבשה רצועה לאורך הגבול המשותף בין שתי המדינות במטרה לקטוע את הרצף הטריטוריאלי של הכורדים.

טורקיה מתכוונת להאריך את רצועת הביטחון לכל אורך הגבול בן 818 הקילומטרים, ולהרחיבה עד 30 קילומטר לתוך שטח סוריה. אם יצליח הצבא הטורקי במשימתו, יהיה שטחה של רצועת הביטחון הזו יותר מעשרים וארבעה אלף קילומטרים מרובעים – גדולה יותר מכל מדינת ישראל – ועל פי התכנית היא אמורה להיות נקייה לחלוטין מתושבים.

את המהלך הטורקי ניתן להגדיר בשם אחד בלבד: טיהור אתני. מדובר בעשרות אלפי תושבי כפרים ועיירות המתגוררים בשטח זה במשך אלפי שנים, שייאלצו כעת להסתלק לכל עבר, רק כי ארדואן לא רוצה לראות ישות כורדית, עצמאית או לא עצמאית, מדרום לגבול הטורקי.

הגדרת הכורדים תושבי סוריה כטרוריסטים שצריך להגלותם ממקום מגוריהם ההיסטורי זהה לחלוטין לטענה המכלילה – שאף אחד לא מקבל – שכל הערבים או כל היהודים הם טרוריסטים הזכאים ליחס דומה. הגזענות של ארדואן עוברת כל גבול.

אך הפרט המפתיע בהתנהגות הטורקית היא שתיקת העולם. מועצת הביטחון לא התכנסה לדון בכיבוש החדש ואפילו לא הפיקה מילה אחת של גינוי. גם הרחובות לא עדים להפגנות – לא בעולם הערבי, לא באירופה ולא בצפון אמריקה. שקט מוחלט.

כאן המקום להזכיר גם כי בשנת 1974 כבשה טורקיה 37 אחוזים מהאי קפריסין והקימה בשטח זה מדינה שאף אחד בעולם – למעט כמובן טורקיה – לא מכיר באופן חוקי. בכל שפה קוראים לזה "כיבוש", אבל האם מישהו חושב להטיל על טורקיה חרם, סנקציות או משיכת השקעות בגלל התנהגותה כבר 44 שנים בקפריסין? ועכשיו מגיע כיבוש טורקי בשטח הכורדי של סוריה. האם עכשיו העולם יתעורר כדי לראות מה שטורקיה עושה? יפגין? יגנה? יחרים? יפעל?

אבל זו לא רק בעיית הכיבוש, שכן ההתנהגות הטורקית הבעייתית לא התחילה ב-1974. כל מי שמצפונו חי וער יודע וזוכר מה קרה לארמנים הנוצרים בטורקיה שחוו שני אירועי טבח המוניים, בסוף המאה התשע-עשרה ובמהלך מלחמת העולם הראשונה. מיליוני ארמנים ונוצרים אחרים הושמדו באכזריות על ידי הטורקים המוסלמים, ויתכן כי שתיקת העולם על רצח העם הזה הביאה את היטלר כמה שנים מאוחר יותר להבנה שהעולם לא ימשיך לשתוק בזמן שעמים שלמים מושמדים.

העולם הוא כמובן ציני ופועל מתוך אינטרסים, ובארצות הברית חוששים שאם ארדואן האימפולסיבי יתרגז, הוא עלול לסלק אותם מהבסיס האווירי באינגי'רליק, המהווה אבן יסוד לכל תכנית מבצעית במזרח התיכון ובמרכז אסיה כולל איראן. הנשיא הטורקי גם מחזיק מול אירופה את הקלף המנצח של חסימת מיליוני מהגרים נוספים המבקשים להגיע מהמזרח התיכון אל תוך היבשת.

השאלה העולה כעת היא מה יעשו הכורדים בסוריה מול האיומים שטורקיה מציבה מולם. האם יישבו בשקט וימתינו למותם או שישיבו מלחמה שערה ויתנגדו לצבא הטורקי. שאלה נוספת הקיימת ברקע היא מה יעשו מיליוני הכורדים בטורקיה עצמה לאור מה שעלול לקרות לאחיהם בסוריה, והאם יגבו מחיר מארדואן שמצידו יכול להכות בהם בחוזקה.

לצערנו ראינו כבר במקרה של משאל העם בחבל הכורדי בעיראק שסולידריות רבה אינה שוררת בקרב הכורדים המפולגים והמסוכסכים שלעתים אף נלחמים זה בזה. ייתכן מאוד שארדואן מזהה את הפלגנות בקרב הכורדים והוא מרשה לעצמו לפעול באורח כל כך ברוטאלי נגדם בסוריה מתוך הנחה שהכורדים בטורקיה לא ייצאו מגדרם כדי לסייע לאחיהם.

אלא שכאן נכנס נתון חדש: מתנדבים ממדינות רבות ברחבי העולם מגיעים לסייע לכורדים. הגיוס שלהם מתנהל ברשת, באופן דומה לגיוס המתנדבים לדאעש, והם מגיעים לסוריה במשעולי ההרים מכורדיסטן העיראקית. חלקם אימצו שמות כורדים ולמדו את השפה הכורדית, ואם תופעה זו תתרחב ויפלו חללים בקרב המתנדבים הזרים, הטורקים עלולים למצוא את עצמם בתוך קלחת בינלאומית.

דמוקרטיה מצרית

בסוף חודש מארס הקרוב יערכו בחירות לנשיאות מצרים, ארבע שנים לאחר שעבד אל-פתאח א-סיסי ניצח בבחירות האחרונות. מול הנשיא הנוכחי יתחרו הפעם מספר מועמדים בהם אנשי צבא לשעבר, אנשי עסקים ואפילו חוקרת בכירה מאוניברסיטת סואץ.

הבעיה היא שכל מי שהודיע על התמודדות על כס הנשיאות מצא את עצמו מוטרד על ידי המשטרה, נעצר או מושמץ בפומבי, כך שכיום לא רואים שום מתמודד רציני מול א-סיסי. הרמטכ"ל לשעבר סמי ענאן הודיע לפני שבוע על פרישתו מהמרוץ בשל "תחרות לא שווה", ובמרחב הציבורי המצרי נשמעים גם קולות רבים הקוראים לעם להחרים את הבחירות שתוצאתן נקבעה מראש.

פרשנים טוענים – וכנראה בצדק – שמצב החירויות הפוליטיות וזכויות הפרט במצרים כיום גרוע יותר מהמצב ששרר בימי הנשיא מובארק, בעוד כוחם של המשטרה והצבא גדל בארבע השנים של שלטון א-סיסי. הסיבה הברורה והגלויה לכך היא המלחמה בטרור בשטח המדינה, שהיא ארוכה, קשה וסיזיפית, וסופה לא נראה באופק.

בנוסף לנזקים הישירים של הרוגים ופצועים רבים בפיגועי הטרור, גם תעשיית התיירות המצרית נפגעה באופן קשה ותיירים זרים חוששים להגיע למדינה במצב הביטחוני הנוכחי. גם השחיתות המנהלית והשלטונית הנרחבת במצרים מוסיפה לוחשת הייאוש ההולכת וגוברת של רבים מהאזרחים.

בנוסף לטרור, מצרים מתמודדת עם איום גדול הרבה יותר, והוא הסכנה של ירידה משמעותית בכמות מי הנילוס הזורמת למצרים, עקב הקמת "סכר התקומה" בשטח אתיופיה, סמוך לגבול עם דרום סודאן. מצרים מסתמכת על מי הנהר לשתייה, להשקיה ולתעשייה, והיא זקוקה ליותר ויותר מים במקביל לגידול באוכלוסייה המגיעה כיום לתשעים מיליון נפש. עד היום נכשלו מאמצי א-סיסי לשכנע את אתיופיה לחדול מהקמת הסכר, ואיום הבצורת נותר בעינו.

במצב הנוכחי, שבו כמעט ודאי שא-סיסי ייבחר שוב, ייתכן שדווקא המשכיות בשלטון עדיפה. אינני תומך בדיקטטורה ואינני מצדד ברמיסת זכויות אדם ושלילת חרויות פוליטיות, אבל האלטרנטיבה לא-סיסי היא כנראה שקיעה מהירה יותר של מצרים בסבך הבעיות הקיימות כיום.