חלק ניכר מהטענות הפרוגרסיביות נשענות על תפיסה רומנטית של חברות טרום-מודרניות, מספר פרסומים מצומצם, צנזורה עצמית והדהוד אקדמי ותקשורתי של אמירות חסרות בסיס
"הו, אדם, יהא אשר יהא האזור שבו אתה שוכן, יהיו אשר יהיו השקפותיך – האזן. הרי לך סיפור קורותיך, כפי שדימיתי לקוראו לא בספרי בני אנוש שבשקר יסודם, אלא בטבע שאינו משקר לעולם".
ז'אן-ז'אק רוסו, "על המקור והיסודות לאי-השוויון בין בני האדם"
בסימפוזיון 'האדם-הצייד', שהתקיים באוניברסיטת שיקגו בשנת 1966, הציג האנתרופולוג ריצ'רד ב. לִי מאמר ששִׁכתב באופן מהפכני את האופן שבו אנשי אקדמיה והציבור הרחב מבינים את החיים בחברות של ציידים-לקטים. לי העמיד בסימן שאלה את הרעיון שדרך החיים של הציידים-לקטים היא "מאבק מסוכן ומפרך לקיום", ובמקום זאת תיאר חברה הנהנית מחיי נוחות ושפע יחסיים. הוא חקר את בני שבט ה'קּהוּ' (Kung!) – הידועים גם בשמם 'בושמנים' – במדבר קלהארי באפריקה הדרומית, וציין כי נדרשות להם רק 12 עד 19 שעות בשבוע כדי לאסוף את כל המזון הדרוש להם.
לי מתח ביקורת על התפיסה שתוחלת החיים של הציידים-לקטים נמוכה, וטען כי חלקם של בני שישים ומעלה באוכלוסיית השבט "גדול יותר בהשוואה לשיעור הקשישים בחברות מתועשות". על בסיס עבודתו של לִי, וחומר נוסף שהוצג בסימפוזיון, טבע האנתרופולוג מרשל סאהלינס את המונח 'חברת השפע המקורית' לתיאור אורח חייהם של הציידים-לקטים.
לא לעתים קרובות נתקלים במחקר בן 50 שנה המשמש שוב ושוב כאסמכתא בפרסומי תקשורת המיינסטרים, אך כיום ניתן למצוא כמעט בכל מקום אזכורים למאמרו של ריצ'רד לי – בין היתר ב'גרדיאן', ב'ניו יורק טיימס', ב'לונדון רוויו אוף בוקס', ב'פייננשל טיימס' וב'סלון'. חלק גדול מתשומת-הלב הזו קשור לשני ספרים שראו לאחרונה אור, Against the Grain מאת ג'יימס סי. סקוט ו-Affluence without Abundance מאת ג'יימס סוזמן, ששניהם מושפעים מתפיסת השפע של חברת הלקטים-ציידים שתיארו לִי וסאהלינס. מאמר של ג'ון לנצ'סטר בגיליון ה-18 בספטמבר של ה'ניו יורקר' מצטט לעייפה מתוך שני הספרים הללו כדי לבנות "קייס נגד הציוויליזציה".
The case against civilization: https://t.co/SLS5VI6Fnf pic.twitter.com/gMMSrI3kWA
— The New Yorker (@NewYorker) September 15, 2017
ובכן, האם צודקים סאהלינס ולי, סקוט, סוזמן ולנצ'סטר? האם לציידים-לקטים אורח-חיים אופטימלי יותר, והאם הגזמנו מאוד ביתרונות הציוויליזציה?
כדי להשיב על כך, נחזור לבושמנים עצמם. כפי שריצ'רד לי הזכיר מאוחר יותר בספרו מ-1984, האומדן המקורי שלו בדבר שבוע עבודה בן 12 עד 19 שעות לא כלל עיבוד מזון, יצירת כלים או עיסוק בעבודות בית כלליות. כאשר פעילויות אלה נוספו לחשבון הכולל, הוא הסתכם ב-40 עד 44 שעות עבודה בשבוע.
לי טען שגם מספר זה מציג מציאות טובה יותר מאשר הצפון-אמריקני מקבל המשכורת הממוצע, שמשקיע יותר מ-40 שעות בשבוע מעבר לעבודתו בעבודות בית או קניות. גם עם הנתונים המעודכנים האלה אכן נראה כי חייהם של הלקטים-ציידים – או לפחות של הבושמנים – עתירי שעות פנאי יותר מאשר בחברות מתועשות.
יחד עם זאת, חשוב לציין שהתחשיב הזה לא לוקח בחשבון את הסכנות והקשיים הכרוכים בסוגי המשימות שהלקטים-ציידים מתמודדים איתם. רק כשמתבוננים בנתונים על שיעורי התמותה, וצוללים לתיאורים האתנוגרפיים השונים, מבינים עד כמה מופרכות הטענות על 'חברת השפע המקורית'.
אפשר לקרוא הרבה על עבודתו של ריצ'רד לי בעיתונות הפופולרית, אך רק מעט מאד על מבקריו. האנתרופולוגים הנרי הרפנדינג ולואן וונדסניידר כתבו כי "מחקריו של ריצ'רד לי מ-1968, 1969 ו-1979 על תזונת הבושמנים וצריכת הקלוריות שלהם יצרו אמונה מטעה בקרב אנתרופולוגים ואחרים, שהבושמנים נהנים כביכול מתזונה טובה ואין להם כמעט מצוקה תזונתית".
השניים מציינים כי "נראה ש-1964 הייתה שנה פורייה באופן בלתי רגיל מבחינת מזון בר הגדל פרא באוסטרליה", ומשווים בינה לבין מחקר המציג את תוצאות התנאים הקשים ששררו שם ב-1973: "אנשים גוועו ברעב, והתרחשו ירידות במשקל ומהומות חברתיות בקנה מידה נרחב". החוקרת ננסי האוול כתבה ב-1986: "הבושמנים רזים מאד ומתלוננים לעתים קרובות על רעב, בכל עונות השנה". ג'ורג' זילברבאוור קובע בספרו בנושא: "ללא ספק, הבושמנים נכנעים בשנים של בצורת קשה מאד", ומתאר כיצד 37 אנשים משבט בושמני אחר התייבשו למוות בבצורת ב-1939.
במאמר מ-1986 שכותרתו "הרומנטיקה האתנוגרפית והרעיון של הטבע האנושי", מלווין קונר ומרג'ורי שוסטק סיכמו את הסוגיה היטב: "נראה שהנתונים על תחלואה ותמותה, הגם שאינם רלוונטיים בהכרח לעושר, בהחלט הפכו את השימוש במונח 'שפע' לבלתי ראוי".
במחקרו המאוחר יותר, ריצ'רד לי הכיר בכך ש"מבחינה היסטורית, לבושמנים יש שיעור גבוה של תמותת תינוקות". במחקר על תולדות חיי הבושמנים, החוקרת ננסי האוול מצאה כי שיעור התינוקות שמתו בשנת חייהם הראשונה עמד על כעשרים אחוז (למרות שמדובר במספר גבוה, הוא עדיין נמוך יותר בהשוואה להערכות על שיעור התמותה בחברות אחרות של ציידים-לקטים, למשל אצל בני שבט קסיגורן-אגתה בפיליפינים, שם מדובר על 34 אחוז).
תוחלת החיים של הבושמנים היא 36 שנה. שוב, אף שמספר זה הוא רק מחצית מתוחלת החיים הממוצעת במדינות מודרניות, הוא עדיין גבוה יותר בהשוואה לחברות אחרות של ציידים-לקטים, כדוגמת שבט ה'היווי' (27 שנה) וה'אגתה' (21 שנה). תוחלת החיים בחברות של ציידים-לקטים ננסיים נמוכה אף יותר, ועומדת רק על 16 עד 24 שנה; אם כי ייתכן שיש לכך קשר לפיזיולוגיה של הננסים לא פחות מאשר לאורח החיים הציידי-לקטי שלהם.
הסיכון המוגבר למחלות זיהומיות שיש לקבוצות אוכלוסייה לא פעילות, גדולות ומרוכזות זוכה למקום מרכזי בדיון אודות הציידים הלקטים. תשומת לב מועטה יחסית ניתנת לתופעה שכיחה בקרב הציידים-לקטים: הסיכון ללקות ב'שלשול הנוסעים'. לאנשים הנמצאים בתנועה ואין להם מגורי קבע, כמו גם לתינוקות, קשישים ומי שבריאותם רופפת, יש מעט מאד הזדמנויות לפתח עמידוּת בפני חיידקים מקומיים מחוללי מחלות.
הדבר עשוי להסביר מדוע שיעור תמותת התינוקות והילדים בקרב ציידים-לקטים נוטה להיות גבוה כל כך. בכל קבוצות הציידים-לקטים, רק 57% זוכים להגיע לגיל 15. בקרב קבוצות אוכלוסייה לא-פעילות, שאנשיהן עוסקים בגננות ואיסוף מזון, וכן אצל ציידים-לקטים שאימצו מנהגים אחרים, יותר ילדים מגיעים לגיל הבגרות, 64% ו-67% בהתאמה.
ומה בנוגע לשוויון? במחקר מ-2004, מייקל גורבן אירגן כמות מרשימה של נתונים בין תרבותיים, וציין כי ציידים נוטים לשמור את הציד שלהם לעצמם ולבני משפחותיהם יותר מאשר לחלוק אותו עם הזולת. ישנה מידה רבה של שיתוף בחברות של ציידים-לקטים, אבל הטענות אודות דבר שוויון כללי הן מוגזמות ביותר. בכל מקום שבו הדבר נחקר, אפילו בנסיבות שבהן ציידים נותנים יותר בשר ציד שלהם מכפי שהם מקבלים בתמורה, ציידים טובים נהנים ממעמד גבוה ומתוגמלים באפשרויות רבות למצוא בנות זוג לרבייה.
כשלקחו בחשבון 'עושר גלום', כגון הצלחה בציד ומציאת בני זוג לרבייה, ו'עושר יחסי', כגון מספר האנשים שאפשר לקיים עמם יחסי סחר ושיתוף, אלדן סמית' ואחרים חישבו ומצאו כי בחברות של ציידים-לקטים ישנה רמה בינונית של אי-שוויון, במידה דומה לזו שבדנמרק. למרות שהאי-שוויון אצל הציידים-לקטים נמוך בהשוואה לרוב החברות החקלאיות ומדינות הלאום, זו אינה בדיוק רמת השוויוניות שרבים מצפים למצוא שם.
בתחום ההצלחה ברבייה, אי-השוויון בקרב ציידים-לקטים גדול אף יותר מאשר באוכלוסיות מודרניות מתועשות, ומציג את מה שמכונה "סטיית רבייה מוגדלת": לגברים יש שונות גדולה בהרבה בהצלחת הרבייה מאשר לנשים. בקרב בני שבט האַצֶ'ה בפרגוואי, שונות ההצלחה ברבייה של גברים גבוהה פי ארבעה מאשר נשים, וזהו יחס מהגבוהים ביותר שתועדו.
פירוש הדבר שישנם כמה גברים שמולידים ילדים רבים מנשים שונות, לצד מספר משמעותי של גברים שאינם מולידים כלל. הדבר בא לידי ביטוי בשכיחות הגבוהה של נישואים פוליגמיים ברוב החברות של ציידים-לקטים שעליהן יש מידע. בכל החברות האלה, גיל הנישואין הממוצע עומד על 13.8 שנה בלבד לנקבות ו-20.7 לזכרים. במקום שייאלצו להגן על מה שנחשב לנישואי ילדים בחברות המערביות בנות-זמננו, אנתרופולוגים מעדיפים לעתים קרובות להשמיט מידע זה כליל.
על פי האנתרופולוגים דאגלס פרי וג'נבייב סויאק, "נתונים על ציידים-לקטים נוודים מצביעים על נטייה אנושית לשוויון, כולל שוויון בין המינים, באתוס ובפעולה", אבל הנתונים הקיימים אפילו אינם קרובים לתמוך בטענה. להפך: ב-1978 מצא רוברט טונקינסון, כי בקרב הציידים-לקטים בני שבט המארדוּ באוסטרליה, "הגברים במעמד גבוה יותר, כוח רב יותר, מעמד טקסי גבוה יותר וזכויות מרובות יותר משל נשים. זו חברה שבה האינטרסים הגבריים בדרך כלל גוברים כאשר יש ויכוח על זכויות, והוא הדין גם בזירה המרכזית והחשובה של חיים דתיים".
בוונצואלה, בקרב בני שבט ההיווי, ובפרגוואי אצל ההאצ'ים, תינוקות וילדים הם קורבנות להזנחה, רצח תינוקות ורצח ילדים במספרים לא פרופורציונליים. נטישה ואפילו רצח של תינוקות ממין נקבה שכיחים למדי בחברות של לקטים-ציידים המצויים במצב מלחמה, או המסתמכים במידה רבה על זכרים היוצאים לציד לצורך קיומם. ב-1931 ראיין קנוד רסמוסן אסקימואים בני שבט הנטסילי, שהיו תלויים כמעט לחלוטין בציד ובדיג של גברים, ותִּעֵד הרג של 38 ילדות ב-96 לידות (כמעט 40 אחוז).
מאלף גם להשוות בין מספר מקרי הרצח בחברות ציידים-לקטים לזה שבמדינות הלאום בימינו. במאמר שהתפרסם ב-2013 תחת הכותרת "משוחרי שלום למחרחרי מלחמה", מספק האנתרופולוג רוברט קלי נתונים על מקרי רצח ב-15 חברות של ציידים-לקטים.
ב-11 מתוך 15 חברות אלה, שיעור מקרי הרצח גבוה יותר מזה שנרשם באומה המודרנית האלימה ביותר, וב-14 מהן מספר מקרי הרצח באופן יחסי לאוכלוסייה גדול יותר מזה שנרשם בארה"ב בשנת 2016. היוצא מן הכלל היחיד הוא בני שבט הבָּטֶק שבמלזיה: לבטקים יש היסטוריה ארוכה של תקיפות אלימות ושעבוד מצד קבוצות שכנות, והם פיתחו טקטיקת הישרדות של בריחה והימנעות מקונפליקט.
אך אפילו הם מספרים על מלחמות בעבר שבהן היו השאמאנים שלהם יורים בקני נשיפה באויביהם. מעניין שאיוון טייסי ודיאנה ריבולי ציינו ש"הבָּטֶקים מרבים להעלות זיכרונות על רופאים, אנשי מנהלה ורופאים בריטיים שבאו לבקרם במסוקים כדי לספק תרופות וציוד אחר", עובדה הסותרת את הרעיון שציידים-לקטים אינם רוצים או אינם זקוקים למאומה ממה שיש למדינות הלאום להציע. בין השנים 1920-1955 שיעור מקרי הרצח בקרב בני שבט הקהו עמד על 42 על כל מאה אלף תושבים (פי שמונה מהנתון שנרשם בארה"ב ב-2016), אך קלי מציין כי "הרציחות פסקו לאחר 1955 בשל נוכחותו של כוח שיטור חיצוני".
אסור להפוך את האמת לקורבן הרומנטיקה
רבים מהמאמרים שהתפרסמו לאחרונה באמצעי התקשורת הפופולריים על חברות של ציידים-לקטים כשלו בתיאור לא מדויק. התמונה המתקבלת מקריאת מאמרים בעיתונים כגון ה'ניו יורקר' ו'הגרדיאן', או של אנתרופולוגים כדאגלס פרי וג'יימס סוזמן, שונה לעתים קרובות ממה שמגלה בחינה רצינית של הרשומות האתנוגרפיות.
ההסתמכות המוגזמת על מאמר אחד ויחיד שראה אור לפני חמישים שנה תרמה לכמה תפיסות מוטעות ביותר בדבר ה'שפע' לכאורה ממנו נהנים הציידים-לקטים, והחופש היחסי שיש להם מפני תופעות של מחסור ומחלות. הנטייה בדיונים אלה היא לזלזל ביתרונות הרפואה, המוסדות והתשתיות המודרניות – וגם במחירים המוחשיים מאד של היעדר גישה אליהם. אך למרות מה שכמה אנשים היו רוצים להאמין, אורח החיים של הציידים-לקטים אינו מהווה פתרון לבעיות החברתיות הקיימות במדינות הלאום המודרניות.
אם כן, מה מסביר את הפופולריות של המושג 'חברת השפע המקורית'? מדוע אנשים המשתייכים לחברות שבהן תוחלת החיים ארוכה יותר, ויש בהן פחות אלימות ותמותת תינוקות ויותר שוויון והצלחה בפוריות, עושים רומנטיזציה לאורח-חיים רצוף קשיים שלא התנסו בו מעולם?
באוכלוסיות עשירות ומתועשות, שבבסיסן עומדים הצרכנות והמעמד התעסוקתי, הרעיון שיש אנשים החיים ללא תאוות בצע, בשוויון ובהרמוניה טבעיים, מציע סגנון חיים חלופי. אם לצטט את האנתרופולוג דיוויד קפלן, "התֵּזה של 'חברת השפע המקורית' מהווה פרשנות על החברה שלנו לא פחות משהיא מתארת את חייהם של הציידים-לקטים. יתכן שזה סוד כוח המשיכה המתמשך שלה".
ניתן לחשוב שאם תאוות בצע, מעמדות ואי-שוויון הן תופעות מודרניות במיוחד, אולי הן אינן חלק מהטבע האנושי, ובעזרת אקטיביזם מהסוג הנכון ואנשים שחושבים קדימה, ניתן לפתור בעיות כאלה בקלות באמצעות שינוי תרבותי.
במציאות, משחר האנושות אנשים מכל העולם התמודדו עם מאבקים דומים: כיצד להשיג די מזון, לנווט בין קשרים חברתיים, להתמודד עם טפילים ומחלות ולגדל את ילדיהם. זה רעיון נחמד להאמין כי מתישהו בעבר, או עדיין היום בחלק מרוחק יותר של העולם, הייתה או עדיין קיימת חברה שהצליחה לפתור את כל הבעיות. חברה שכל אנשיה בריאים ומאושרים ונהנים משוויון, וקשיי החיים המודרניים לא נגעו בהם.
גם אם אלימות, אי-שוויון, אפליה ובעיות חברתיות אחרות הן אוניברסליות ומהוות חלק מהטבע האנושי, אין פירוש הדבר שלא ניתן להפחית את שכיחותן. זה אפשרי, ומגמות עכשוויות מצביעות על כך בבירור.
אם מתכחשים להיקף הבעיה, ומעמידים פנים שסוגיות חברתיות אלה ייחודיות לעולם המודרני או המערבי, או שהן תוצר של חקלאות או קפיטליזם, זה לא עוזר לרפא את התחלואים החברתיים שלנו בהווה. במקום זאת אנו נותרים מבולבלים יותר ביחס לגורמי בעיות אלה, וכתוצאה מכך, עם פחות כלים כדי למצוא להם פתרון.
אנו מודים למגזין Quillette על הרשות לפרסם את המאמר בעברית. תרגום: שאול לילוב
גם הספר הפלצני של יובל-נוח הררי "קיצור תולדות האנושות" זה פרופגנדה מאוד דומה – במעטה סאכאריני וכתיבה פופוליסטית, המרצע יוצא מהשק ו"החיטה בייתה את האדם", ה"לקטים" חיו חיי שלווה אידיליים וכו' ובסוף – "החיות מנוצלות, בשר הוא רצח" – הזבל השמאלני הבסיסי.
ודרך אגב, מי שחושב שחיי לקטים היו חיים טובים ונעימים מעולם לא בילה לילה ביער אירופי או צפון אמריקאי, ולעולם לא חלה במלריה אפריקאית.
ה"מחקרים" הללו הם "WISHFUL ANALYSIS", פרופגנדה של השמאל האנטי אנושי (ANTI_HUMAN). שימו לב גם שכל דבר שהאדם כמהה לו, במיוחד דברים נעימים כמו בשר, סוכר, מלח, מכוניות, רפואה מודרנית, טיסות לחופשה, חיי עיר וכו' תמיד השמאל מוצא למה זה מזיק לבריאות או סביבה וכו'. אינסטינקטיבית, כל מה שטוב לבני האדם מביא את הםעיף לשמאלני המצוי.
אשר, מסכים מאד איתך.
הספר של יובל-נח הררי נראה דבילי במיוחד. פשוט עיצבנו אותי כל התאוריות חסרות הבסיס שהכותב מעלה. אבל קראתי שברק אובמה אמר שזה ספר טוב וזה שווה המון כסף לכל שמאלן מצוי. שם בכיס הקטן את ספר האגדה של ביאליק.
אשר, שים לב שהמאמר מראה שחיים כציידים-לקטים פחות בריאים ושיווינייים מחיים בחברה *תעשיתיית מתקדמת*. ההשואה ההוגנת היא כמובן לחברה חקלאית קדומה, כמו במצרים ושומר העתיקות; שזו היתה החלופה ההיסטורית. אני בהחלט אעדיף לנדוד ביער צפון-אמריקאי, עם אוהל שהכנתי מעור ביזון על מזחלת, מאשר לעבוד בפרך בשדות אצל פרעה או שליט אשורי.
אני חושב שאתה חוטא לדבריו של יובל נח הררי, לפחות בהתבסס על הרצאותיו באינטרנט.
הכלכלה בחברות של ציידים-לקטים הייתה מאוד מקומית וזאת בניגוד מוחלט לגלובליזציה המודרנית.
"חוסר השיוויון" מתבטא גם בזה שאדם בבנגלדש גוחן 60 שעות בשבוע מעל מכונת תפירה בשביל לספק מכנסיים לאדם בישראל שעובד במשרד ממוזג (מצב שעשוי להיות משתלם לשני הצדדים).
שעות עבודה ארוכות בתנאי מחייה ירודים תוך ביצוע עבודה שלא תואמת את הפיזיולוגיה של האדם (ישיבה רצופה בגב קמור) מובילים לסבל שעשוי לגבור על כל הבעיות בחברת הציידים-לקטים.
הבנגלדשי היה כמובן שמח לשרוד באופן יותר נוח. לחוסר מזלו, הוא איבד את כישורי השרידה בטבע והוא מסתמך על הציביליזציה שתספק לו אוכל (מכאן שה-"חיטה בייתה את האדם").
במהלך התקופה הארוכה שעברה בין המהפכה החקלאית ועד ימינו, חוטבי העצים ושואבי המים למיניהם יכלו לצפות לעבודה שוברת גב ולעיתים קרובות חיי דוחק. האצולה הייתה זו שנהנתה מרוב השפע.
זה מה שהוא משווה לחיי הציידים-לקטים.
כביקורת בונה, לדעתי אין טעם להתנסח באופן מפלג ("זבל שמאלני בסיסי" ו-"שמאלני מצוי").
אתה צובע קבוצה שלמה לפי סטריאוטיפ מאוד מוגבל. נוסף על כך, אתה פוסל רעיונות על סמך השיוך הפוליטי שלהם.
למשל, אתה יכול לטעון בצדק שהאדם הביא פרות ותרנגולות לשגשוג אבולוציוני (אין סכנה שייכחדו). את הפרה או התרנגולת הפרטנית כנראה לא תשכנע שזה לטובתן.
אין אפשרות ריאלית שכל האנושות תפסיק לאכול בשר החל מהיום או השנה הקרובה או העשור הקרוב.
עבור אנשים רבים, אין אלטרנטיבה לאכילת בשר. אין להם חלופות ברות השגה.
מצד שני, בהנחה שלך, אישית, יש חלופות (זמינות, בעלות כלכלית שאתה מסוגל לעמוד בה, ובריאות ומזינות כמו בשר), האם אתה לא רואה שום בעיה מוסרית בכך שמשהו מת בשביל שלך יהיה "נעים" לכמה דקות?
לנתנייתי –
אבל מעריצי חברות הציידים-לקטים דווקא כן משווים אותן לחברה המודרנית. ובהשוואות שהם מבצעים, החברה המודרנית יוצאת תמיד כשידה על התחתונה, גם אם זה לא ממש תואם לעובדות.
באשר אלי, אני הייתי מוותר בשמחה על חיים כבושמן ועל חיים כעבד מצרי גם יחד; למען האמת, גם חיים כמלך של עיר-מדינה במסופוטמיה, ואפילו חיים כפרעה של כל מצריים אינם קוסמים לי במיוחד. מוטב לי להיות בן מעמד הביניים, ולמעשה גם בן המעמד הנמוך בארץ מערבית מודרנית, מאשר בנה של כל חברה אחרת, בכל תקופה אחרת ובכל מעמד שהוא. ואני בטוח שגם אוהדי ומעריצי החברות הקדומות למיניהן, מסכימים איתי בעמקי לבם, גם אם הם לעולם לא יודו בכך בגלוי.
אם אני לא טועה, נח הררי טען שהיה תמותת תינוקות גבוהה, והתוחלת החיים כן נמוכה בגלל זה. אבל – וזה אבל חשוב, מי שהצליח להגיע לגיל 10-20 יכול להגיע די בקלות לגיל 60-70 שזה מכובד. אבל הסטטיסטיקה לא תראה את זה כי הממוצע הוא 36 וכו', בגלל התמותת תינוקות.
נח הררי בוודאי לא חושב שאם כולם יחזרו להיות ציידים-לקטים הכול יהיה יותר טוב. רק טיפשים חושבים ככה, ונח הררי הוא הרבה דברים, אבל לא טיפש.
ל'אע' –
א. גם כיום, תוחלת החיים בארצות המפותחות היא שמונים וקצת, אבל למעשה מי שלא מת ממחלות ינקות וילדות, יכול לעבור בקלות את גיל תשעים – ורבים אכן עוברים אותו. וגם בני מאה ויותר הם הרבה פחות נדירים כיום מאשר בעבר. כלומר הצורך לשקלל את ממוצע תוחלת החיים בהתחשב בתמותת תינוקות וילדים חל גם כיום, גם אם במידה פחותה מבעבר. על כל פנים, רק מתי-מעט ברי מזל בחברות הקדומות באמת הגיעו ל"זקנה מופלגת" של שישים פלוס. אחוז המתים מן הלידה ועד לגיל 10-15 בחברות הללו היה פשוט בלתי נתפש במושגים של היום.
ב. נוח הררי הוא בהחלט לא טיפש. הוא פשוט שרלטן אינטלקטואלי מבריק, שמשוכנע שכל שאר האנשים בעולם הם טיפשים. ובהתחשב בכמות הקוראים של ספריו, שהפכו למעריצים פעורי עיניים ואומרי אמן, יכול להיות שהוא צודק, לפחות בכל מה שנוגע למעריצים האלה.
הספר של הררי רע,שטחי וברמה נמוכה.
אבל אורח החיים המודרני יעלם בקרוב למרות,או בגלל שהוא נוח ונעים.
אנחנו לא אמורים לחיות ככה,מה לעשות.
נוחות היא לא אידיאולוגיה.
אי אפשר שיחיו 7 מליארד על פלנטה שמתאימה
ל 100 מליון.אי אפשר שכל החיות,הצמחים
וכל דבר אחר יושמדו לטובת בני אדם.
אי אפשר שכמות משאבים כזו תשמש חיה כלשהי.הרס מוחלט של הקרקע,האוויר,הים….
יש שרשרת מזון בטבע ואנחנו לא בראשה.
שבירת השרשרת יכולה להגמר רק בקריסה.
שמאלנות או לא,יש לטבע את סדר העדיפויות
שלו והוא לא כולל את האנושות – המין המיותר
על הפלנטה.
אנחנו כמו מחלה שתקפה את הפלנטה.
ואם הפלנטה לא תמצא תרופה,היא פשוט תמות
ואיתה כל החיים עליה.
אם חס וחלילה הפתוגן האנושי ימצא פלנטה
חדשה,זה לא יקח הרבה לפני שגם היא תוכחד.
@אאא (תגובה מס-7 לתגובה שלי לעיל) – קודם כל – במקום המונח העברי הנפלא "כדור הארץ", מתיוון שכמוך אומר "פלנטה". לא נאה לך להשתמש במונח עברי.
ואם אתה מדבר על "פטוגנים", דבר בשם עצמך!
השטויות המאלטוסיאניות שלך מופרכות פעם אחר פעם – ראה ארליך ושות…
אתה לא נשמע לי אדם רע ביסודך, אבל אתה פתי נאיבי שנשבה (בגלל אינטיליגנציה לא גבוהה במיוחד כנראה) ע"י אידיאולוגיה מרושעת ואנטי-אנושית – השמאלנות. למה "אנטי-אנושית"? שאל את עצמך, האם אתה רוצה (א) יותר, (ב) זהה; או (ג) פחות אנשים על פני כדור הארץ? אם תשובתך (ג), אז אתה אנטי אנושי, לפי הגדרה!
ואם אינך צבוע – הרי שאתה חייב להמית את עצמך (אני מקווה שלא תעשה זאת לאומללים הקרובים אליך) – אחרת למה אתה כ"כ היסטרי שיש יותר מדי "פטוגנים" אנושיים? אה, פטוגן קטן שלי?
דווקא כאיש ימין כלכלית ופוליטית וכמי שקרא מס' פעמים את קיצור תולדות האנשות. אני אצא מעט לטובת יובל נח הררי. יש בספרו חורים ואני חולק על חלק מדבריו אך בגדול זהו ספר שכתוב היטב, רץ על העיניים ונגיש וידידותי לקורא מה שלא ברור בכל ספר היסטורי . יובל נח הררי אמר מפורשות שבעבר מקרי הרצח היו לעין שיעור בהרבה לעומת כיום, אפילו אם נכליל את מלחמת העולם הראשונה והשנייה בהשוואה אחוזית למקרי הרצח בימי הלקטים ואף לאחר מכן. הוא הזכיר ממצאים מימי הלקטים בהם הוכח בכמות אחוזית שרבים לא סייו את חייהם מזקנה אלא באלימות. לא זיהיתי אצל יובל רומנטיזציה של תקופת הלקטים. הוא בהחלט סבר שחייהם עדיפים לעומת תקופת החקלאות אך ומכאן ולתת להם תעדוף בכל תחום הדרך ארוכה. יובל הזכיר לדוגמא באחד הפרקים כיצד בתקופות אפילו מאוחרות יותר גוועו מרעב בעוד בישראל לדוגמא בשנת בצורת הביאו חיטה מספרד ( הכל מהזיכרון אל תתפסו אותי במילה). שורה תחתונה: יובל נותן הרבה ריספקט למודרניזציה ולא מהלל ומשבח תקופות קדומות גם לא את ימי הלקטים.. לדעתי אפילו נהפוך הוא. הוא הראה את חיסרון הלקטים באמונות שלהם, במזון שלהם ובאלימות שלהם בהשוואה לימינו אנו
ראיה דיי צרה אני חייב לומר.
ההשוואה נעשתה אל מול לקטים ציידים שחיו לפני עשרות אלפי שנים.
השאלה הנשאלת היא אילו לא הפכנו לחברה חקלאית לפני עשר אלף שנים כיצד היינו נראים היום כציווילזציה שבסיסה לקטים ציידים.
אשר פט – אתה אדם נבזי ומגעיל. לפחות הדעות שלך הן כאלה. בגדול עדיף שתסתום, זה יעשה רק טוב לסביבתך. לסיכום דעתי עליך: איכס.
כשלאדם לא טוב הוא בורח.לעבר.לילדות.לספורת.לסרט.לטבע.לאדמה.לדת.נהיה טבעוני.צמחוני.דתי.טהרני.שמאלני.מתאסלם.מתנצר.חוזר בשאלה/תשובה.הופך להומלס.חי בקארוון.חי באוהל.מפגין.מחבק עצים.יוצא מהארון.מהגר.נהיה נזיר בהודו/טיבט.הופכים לאכלנים.רודפי נשין.רודפי כסף.רודפי בילויים.טסים בלי הרף.מתמכרים לקניות.בני אדם כשהם ריקים מבפנים.הם חייבים חלופה מחבקת.ולכן הם יבחרו באחת האופציות.
לפעמים אני שואל את עצמי למה אני צריך לעבוד בשביל בעל הבית.ואני מציע פתרונות לאמיצים.
אתה יכול לגור באוהל בחורשה.בקארוון נייד( טנדר).בקארוון נגרר.באוטוקארוון מושקע ואיכותי.
לגור אצל ההורים.לגור בדרום הרחוק בשכירות פחותה או בצפון או יוש הבקעה ים המלח רמת הגולן.ערבה.אילת.וכל מקום נידח.לחזור בתשובה ולגור בישיבה.לגור ברחוב ולקבל סיוע בדירה.ואף דירה בפריפריה.או בבית מחסה.או לפלוש לבתים ערבים נטושים.ולבתים נטושים ללא בעלין.או לגור במחסן גם לרכוש עדיף יותר.או בחנות וגם לרכוש עדיף כי זה הכי זול במרכז.או לקנות דירה זולה בפריפריה.בכל אחד מהמצבים זה סוג של פשרה.
אולי להגר לחול גם אופציה.
בל נשכח
שכל החוקרים הנ"ל כמו כל אחד באקדמיה חי על פירסום מאמרים. זה המוצר שלהם. הרבה פרסומים שווה קידום ומשכורת גבוהה ועוד מענקי מחקר וכינוסים בכל מיני מקומות אקזוטיים בעולם. לא משנה מה כותבים העיקר לפרסם. אחר כך בא ציטוט המאמרים המפורסמים וכך נוצרות אגדות. לכן לא צריך להתרגש מכל שטות שכותבים. ברור לכל שאם היו שואלים אותי אפילו לפני חמישים שנים אם הייתי רוצה לגור בתל אביב או לגור עם שבט באפריקה לא היתה לי בעיה להשיב שאני רוצה לגור בתל אביב ואם אני רוצה אוכל אני הולך למכולת ולא רץ אחרי כל מיני חיות.
בנוסף הרבה מהפירסומים על חיים במקומות נדחים לא ניתנים לביקורת קלה כי מי ילך לשם לבדוק? אחד שרוצה פירסומת מקבל מענק ללכת לגור אצל שבט בחור נידח למשך שנה ולכתוב את ההתרשמות שלו מכל מה שהוא רואה. אני מניח שהחוקר אינו מבין את השפה של אותו שבט שבעצם כל הזמן שואל את החוקר ומבקש לדעת איך אפשר לעבור למדינה אחרת לחיים טובים יותר.
בכל אופן צריך להזהר מכל מיני שטויות של אנשי האקדמיה המנותקים מכל מציאות.
בקיצור : "הרוצה לשקר, ירחיק עדותו"
כל חיה נודדת להיכן שיש יותר אוכל.
תמיד אדם יחפש נוחות.
אבל זה האינטרס של האינדיבידואל והוא לא שונה מהרצון של ילד לאכול צ'יפס,גלידה ופיצה כל היום.
כדי שהאנושות תשרוד,צריכים לקרות שני דברים :
מ7 מליארד צריכים להשאר פחות ממאה מליון.
והם יצטרכו לחיות ברמת חיים נמוכה שלא דומה
לאורח החיים המודרני.
ואם זה לא יקרה ? אז לא ישאר בן אדם אחד
כי הפלנטה שלנו תראה כמו יתר הפלנטות
במערכת.
כשיש על הכלב 50 פשפשים,הכלב יתגרד כמו משוגע.אם יהיו מליון פשפשים,הכלב ימות
בתוך שבוע.
הפשפש לא גורם לכלב פרומיל מהנזק
שהאנושות גורמת.
מעניין
גם כיום, המאמר של לי על הבושמנים מצוי ברבים מספרי הלימוד הבסיסיים לאנתרופולוגיה. זכור לי שכאשר למדתי לתואר ראשון, כמה סטודנטים איתם שוחחתי,שקראו את המאמר ומאמרים דומים לו, גילו התלהבות עצומה למה שכינו "חיי טבע אותנטיים, בלי כל הזבל הזעיר בורגני." כשהערתי שמי שחי חיי טבע מושלמים כאלו לא זוכה לחיות הרבה, הם התרגזו וצעקו ש – "מי בכלל רוצה לחיות אחרי גיל 35?" בתגובה, רק אמרתי שלמעשה תוחלת החיים הממוצעת במרבית החברות ה"נפלאות" הללו היא רק 25 שנה. נו, זה כבר השתיק אותם. אחד מהם החוויר, שני הפליט קללה, ואז כל חבורת החכמים הזו הסתלקה לה. איש מהם לא דיבר איתי שוב לעולם על הנושא הזה. מעניין מדוע.
השמאל מתנהג כמו ילד חנון שלא מוצא את עצמו והוא חסר כח ואומץ להתמודד בשכונה עם הבריונים.ואז הוא בונה לו מחנה על עץ גבוה ומתבודד.או מוצא מערה מתחבא בה.אבל השכונה והבריונים ממשיכים להתקיים.והוא ממשיך לברוח.במערה יש נחשים ועקרבים.ועל העץ עטלפים ונמלים.ואז הוא חייב לברוח ממקום המפלט.
אז אותם שמאלנים שלא רוצים לעבוד ולהזיע בורחים לעבר של השבטים בלי דירה ומשכנתא ומכונית וטיסות ומסעדה חיים מהיד לפה ומפנטזים על עולם נעים קסום והזוי כמובן.
וזה מזכיר לי את הפנטזיה של אוסלו ושלום עולמי.ואז קיבלנו פיגועים בכל הארץ.רקטות בכל הארץ.והמציאות נשארה אותו דבר אבל יותר גרוע.ארסנל של רבבות טילים בסוריה.לבנון.עזה.שממתין לשיגור ביום פקודה.
הבעיה העיקרית בחברה של לקטים-נוודים היא העונתיות
בניגוד לחברות החקלאיות – הציידים-לקטים הנוודים לא מסוגלים לשמור מזון (ומים) לתקופות מחסור ארוכות, וודאי שלא לסחוב זאת למסעותיהם. כלומר, פעם בעשור, כאשר התצטברו מספר שנים רזות עוקבות, הרעב היה מכה בהם חללים רבים. הד לזה רואים בסיפורי המיקרא, כאשר גם אברהם, וגם יעקב ובניו הנוודים נאלצו לגלות למצרים בתקופות בצורת. אם נוסיף לכך אלימות כתוצאה מתחרות בן שבטים, ומים מזוהמים ותמותת ילדים מתנאי החיים הקשים, הם לא ליקקו דבש.
לחקלאים לעומת זאת היו עונות שנה בהם יכלו לנוח מעבודתם. החקלאים סבלו ממגפות קטלניות פעם בדור, שהתפשטו בגלל תנאי הצפיפות.
יפה מאוד. היטבת לתאר את הפסיכולוגיה של האוטופיה המסתיימת כרגיל בהרס ואנרכיה.
לכל אלה החולמים לחיות בחברה של לקטים ציידים אני ממליץ לקרוא את ספרו המצויין של ג'ראד דיימונד "העולם עד אתמול".
אלימות, רעב, מחלות זיהומיות, תמותת תינוקות, רצח מכוון של זקנים ועוד הם מנת חלקם של החיים בחברות אלו, ביחוד בחברות החיות בסביבה עם משאבים מועטים.
ג'ראד דיימונד כן ממליץ ללמוד מחברות אלו בנושאים ספציפיים כגון תזונה, היבטים מסוימים בגידול ילדים, יישוב סכסוכים וכיו"ב, אך באופן כללי מסקנתו ברורה – הרומנטיזציה של חברות אלו היא מוטעית מאוד ועלינו להודות על החיים המודרניים שהם מנת חלקנו.
גם לג'ארד יש אג'נדה והספר שלו מקדם אותה.
האקדמיה,התקשורת והמערכת המשפטית
במה שהיה פעם מערב לא מתפקדות.
הן קיימות כדי לקדם נרטיב פוליטי,לשמר עריצות מחרידה של מיעוט אקדמאי וכדי לייצר
את הדור הבא של כוהני הדת הליברלית ( שרובם המכריע הם צאצאי כוהני הדת של הדור הנוכחי).קראתי את 3 ספריו שתורגמו.הוא מאד
מעניין מבחינת המידע שהוא מביא והנושא
שהוא עוסק אבל הוא בבסיסו ספר תעמולה
הבנתי שהוא כתב אחד חדש,אגב.
מסכים . אי אפשר לדון בנושא ציידים לקטים ללא התייחסות לספרו המופתי של ג'ראד דיימונד (ש"זכה " כמובן לביקורת חמוצה בעיתון הארץ ) . בעולם עד אתמול- מתואר כי לכל חברת ציידם לקטים, כשמתאפשר לה מאמצת את אורך החיים החקלאי . והחקלאים מאמצים את הציביליזציה התעשייתית . אלא שבדרך כולם חווים אבדנים נפשיים שכדאי מאד לכל אדם פוסט תעשייתי מודרני להכיר אותם . החל מאמהות והיחס לתינוקות ועד מערכת משפט וענישה מרכזית והשלכותיה . יחד עם זאת ישנם יתרונות לצייד לקט שהיו ואינם עוד: כגון השליטה במספר רב של שפות בגיל צעיר . משחקי ילדים הבנויים על שיתוף ולא תחרות .מעניין הוא תיאורם של ילדים מחברות מודרניות שגדלו בחברת ציידים לקטים וחזרו לארצות מוצאם, אשר חווים דיכאון לנוכח תרבות הילדים בחברות מודרניות . אני מוצא את הספר הזה כאחד הטובים שנכתבו אי פעם על נפש האדם ומוצאו .
החיים המודרניים נוחים,אבל לא ימשכו עוד זמן רב.
זה לא אורח חיים בר קיום.לא אקולוגית,לא כלכלית
ולא משום בחינה אחרת.
תוחלת חיים נמוכה,זו הדרך היחידה שהמערכת יכולה
לעבוד.גם מחסור הוא הבסיס לחיים.
אורח החיים המודרני נוח אבל יעלם עוד במאה הנוכחית.
הפסימיות שלך לא מקורית כלל וכלל (גם הכלכלן מלתוס חשב לפני מאתיים שנה שהמשאבים העולמיים יגמרו).
מה שעושה את ההבדל הוא כוח ההמצאה האנושי שנמצא בשיאו, 90% מהמדענים שחיו אי פעם פעילים היום.
מאז שפותחה האנרגיה הגרעינית, אין יותר בעיה של מחסור באנרגיה, ולכן אין בעיה ביצור מזון בחממות ללא הגבלה, ואין שום בעיה להפיק משאבים אחרים.
יש חידושים ברפואה, ירידה גדולה בתמותה ממחלות לב, ובקרוב תגליות שיאריכו משמעותית את תוחלת החיים.
השכלת הנשים דחיית גיל הנישואין, והמשברים במסגרת המשפחתית גורמת לירידה בלידות, ובקרוב לקיטון האוכלוסיה שכבר החלה אפילו בחברות מסורתיות כדוגמת יפן ואיראן. יש תחזיות מסוימות שבעוד חמישים שנה יהיו פחות אנשים בעולם כתוצאה מהקיטון הטיבעי במספר הלידות. בסין הנשים הפסיקו ללדת גם לאחר שבוטלה מדיניות הילד היחיד.
אני חוזה עולם שבו אנשים שממעטים ללדת מסיבות אנוכיות חיים מאות בשנים
החיים של ציידים לקטים היו קשים,אכזרים,קצרים
מלאי כאבים,מחסור ושכול.
ואעפכ ככה אנחנו נחזור לחיות.
למה ?
כי זה אורח החיים היחיד שהוא בר קיום לאורך זמן.
התמזל מזלנו לחיות בתקופה של חיים נעימים ונוחים.
החגיגה לא תמשך עוד הרבה זמן.
והנבואה, למי היא ניתנה…?
א.
א..
א…
ועוד נקודה חשובה, כמעט מובנת מאליה (ולכן מאוד מוזר שלא הוזכרה על ידי אותם מבקרים את התיאוריות המוזרות של האנתרופולוגים החולמים בהקיץ) – עובדה היא שפעם כולנו היינו ציידים לקטים, והיום אנחנו כבר לא. כלומר, התפתחנו מעבר לשלב זה אל עבר מציאות קיומית מוצלחת יותר. ואני מרגיש בנוח לגמרי לומר זאת, משום שעל אף יתרונות כאלה ואחרים (מעטים וזניחים!) שאולי ניתן להצביע עליהם בחיי הציידים-לקטים ביחס לחברה המודרנית, הרי שהכף נוטה בצורה כה קיצונית לטובת החברה המודרנית, עד שכמעט מגוחך לדון בהשוואה ולתת לה יותר מקום ממה שראוי לה.
כאן יגיע השמאל האינטלקטואלי (בעיני עצמו) וידבר שוב על המבנים החברתיים הכופים עלינו חיים מודרניים מנוכרים וכולי וכולי, בבל"ת מרקסיסטי עד השמיים. ועדיין, המציאות תמשיך להעיד שאנחנו כבר לא ציידים ולא לקטים, אלא שוכני ערים ובניינים. ולא לנצח נהיה שוכני ערים ובניינים; המציאות היא דינאמית וממשיכה להתפתח ולהשתנות. כל נסיון להיות יותר חכם מהמציאות דינו להכשל. וכל נסיון לכפות פנטזיה אוטופית על החברה, דינו להסתיים בשיעבוד ובמוות. המאה ה-20 הוכיחה זאת מעבר לכל ספק.
קראתי את הספר של נח הררי:
מה שטוב לא חדש: זהו ספר כתוב טוב, מעניין, ומאלף. אבל בז'אנר של "ההיסטוריה – משחר הימים ועד היום" נח הררי הוא דג רקק. רבים וטובים ממנו כתבו על אותם נושאים, בצורה מקיפה יותר ומעניינת יותר.
מה שחדש לא טוב: הררי מתבלט בז'אנר בעיקר בדגשים ובדימויים שלו. לדוגמא, הכחדת הממותות היא עניין מרכזי, ותאגידים כלכליים הם בעיניו דמיוניים ואפילו דתיים. החדש אצל הררי נובע מההשקפה הרדיקלית שלו.
עצוב שספר נחות הפך לרב מכר. עצוב שנשיא ארצות הברית הקודם הוא בור כמו הנוכחי.
מה שמוכיח כי גם אז גברים התעללו בנשים וילדות!!!
הרוע הוא בטבע הגברי השולט ובטיפשותם של מרבית הגברים.