מבט לתוך ארה"ב: השמאל הקיצוני מתרחק מישראל, כל השאר מתקרבים

התמיכה בישראל בקרב המפלגה הדמוקרטית נמצאת בשפל של שנים, כאשר רק 33 אחוזים ממי שמגדירים את עצמם כ"ליברלים דמוקרטים" מביעים תמיכה בישראל. 40 אחוזים מתוכם סיפרו שהם חשים הזדהות עם הפלסטינים. כך עולה מן הסקר השנתי של מכון Pew הבודק את עמדות הציבור האמריקאי במגוון נושאים קבועים לאורך שנים. היתרון בכך, בסיוע סקרי-עומק נוספים, הוא שאפשר להשוות באמת את עמדת הציבור האמריקאי בנושאים שונים ולדעת כיצד השתנו העמדות לאורך זמן.

התמונה שהסקרים מציירים היא של חברה מפולגת. בכך אין חדש; הצורה והמגמות של הפילוג נותנים לנו תמונת מצב לגבי הדמוקרטיה האמריקאית,שאמנם לא ניתנת להעתקה במדויק לישראל, אך עדיין אפשר ללמוד ממנה גם לקחים שיהיו רלוונטים לגבי החברה הישראלית.

1. התפוררותו של המרכז הפוליטי

הנתון הראשון מראה על התפוררות המרכז. בהתחשב בכך שהמערכת הפוליטית בארה"ב היא דו-מפלגתית, המרכז פה הוא מרכז רעיוני ולא מפלגתי.  בעשר השנים שבין 1994 ל-2004 הפער בין דמוקרטים ורפובליקנים מוצהרים היה קטן בהרבה משהוא כיום. בממוצע, כשני-שליש מהרפובליקנים היו מימין לדמוקרט הממוצע, וכשני שליש מהדמוקרטים היו משמאל לרפובליקני הממוצע. הפער נשמר פחות או יותר יציב, אבל מאז התחיל לעלות בצורה דרסטית: נכון ל-2017, 95% מהרפובליקנים היו מימין לדמוקרט הממוצע, ו-97% מהדמוקרטים – משמאל לרפובליקני הממוצע.

הפער בין הממוצע הדמוקרטי לממוצע הרפובליקני גדול יותר ממה שהיה אי פעם, או במילים פשוטות: כבר כמעט אין 'סוגיות לא מפלגתיות'. אפילו סוגיית היחס לאיום הרוסי – שמ-1990 ועד 2013 הייתה סוגיה לא-מפלגתית בכלל בה הפער הגדול ביותר היה שלושה אחוזים בלבד בין דמוקרטים לרפובליקנים – הפכה לסוגיה מפלגתית, כנראה בגלל השיח הנרחב על קשרים עם רוסיה במהלך מערכת הבחירות האחרונה. נכון ל-2017, יותר רפובליקנים ויותר דמוקרטים מאמינים בכך מאשר בעבר – אך הפער הוא 18 אחוזים: 21 אחוזים מהרפובליקנים, 39% מהדמוקרטים.

כשמעמיקים לתוך הסקרים, רואים שההתפרקות החלה לפני עידן אובמה, אולם לכל הפחות תפסה תאוצה בזמנו, בפרט בשנים 2011-2010

אם יותר לי להמר, אני מניח שלפחות חלק מהמגמה קשורה למחלוקת העזה על תכנית ביטוח הבריאות של ממשל אובמה – ה'אובמהקייר', שנכנסה לתוקף ב-2010, אבל ברוב התחומים אפשר לראות שהפער הולך וגדל. למשל, ב-1994, 58% מהדמוקרטים ו-38% מהרפובליקנים סברו שהממשלה "צריכה לסייע יותר לנזקקים". הפער של כ-20%-25% נשאר דומה  עד 2010 – ואז התפצל לגמרי. ב-2017,  71% מהדמוקרטים ו-24% מהרפובליקנים הסכימו עם הטענה – פער של יותר מ-45%.

המגמה ברורה בצורה הבולטת ביותר בשאלה האם אפליה היא האחראית כיום למצב השחורים בארה"ב. ב-1994, 39% מהדמוקרטים ו-26% מהרפובליקנים סברו שכן, והשאר סברו שלא או לא ידעו. עד 2013 ירדו הגרפים בצורה די מקבילה, עד שבאותה שנה – לאחר בחירת אובמה – רק 28% מהדמוקרטים ו-9% מהרפובליקנים סברו כי אפליה אחראית למצב השחורים בארה"ב. אולם מאז, נוצר פער אדיר, רובו בתקופת כהונתו של אובמה.

אחוז הרפובליקנים שענה בחיוב לשאלה עלה ל-14% ב-2017, ואילו אחוז הדמוקרטים שענה בחיוב עלה לסביבות 50% ב-2016, בטרם בחירת טראמפ, ו-64% ב-2017, לאחר בחירתו. ייאמר כי אין זהות בין שאלה זו לשאלה על 'יחסי הגזעים' בארה"ב, בה סברו בממוצע רוב הנשאלים בין 2000 ל-2014 כי הם 'טובים'.

אפילו בסוגיות שבהן הרפובליקנים הפכו להיות פחות שמרנים בשנים האחרונות, הפער הולך וגדל.  למשל, ב-2017 42% מהרפובליקנים או הנוטים לרפובליקנים הסכימו עם הטענה "מהגרים מחזקים את המדינה בזכות כישרונותיהם ועבודתם הקשה", מול 30% ב-1994. באותה שנה, רק 32% מהדמוקרטים או הנוטים לדמוקרטים הסכימו לטענה , ומאז בשתי המפלגות עלה השיעור לסביבות 40-50 אחוזים עד 2006. רוב הזמן רוב האמריקאים משתי המפלגות התנגדו למעשה, ועד 2006 הפער היה של אחוזים בודדים, כך שאפשר לומר שלא היה פער אמיתי בין רפובליקנים לדמוקרטים.

בין 2006 ל-2010 נוצר פער: שיעור הדמוקרטים המסכימים נשאר יציב, כחמישים אחוזים, ואילו הרפובליקנים ירדו חזרה משיא של 46% ב-2003 ל-29% ב-2010. מאז עלה שיעור הרפובליקנים המסכימים לטענה ל-42%, ואילו שיעור הדמוקרטים עלה לשמונים וארבעה אחוזים. בין 1999 ל-2010, הפער בשיאו היה עשרים אחוזים בין הדמוקרטים לרפובליקנים. כיום הוא 44%.

גם במקרה של שאלת קבלת הומוסקסואלים בידי החברה  אפשר לראות פער מתרחב, אם כי שם גרף הפערים הרבה יותר עוקב – כלומר, שני הצדדים נעים באותה מגמה, ושם הפער מוקדם יותר מימי אובמה.

ב-1994 תמכו בכך 54% מהדמוקרטים ו-38% מהרפובליקנים, פער של 16%; מאז הרפובליקנים עלו וירדו באחוזים בודדים עד ל-35% ב-2007, ואילו הדמוקרטים עלו בצורה עקבית ל-63% ב-2007 – פער של 28%; מאז 2007 עלה שיעור התומכים הרפובליקנים ל-54%, ואילו הדמוקרטים – ל-83%, פער של 29%.

בסוגיות מסוימות המפלגות פשוט החליפו עמדה בצורה כמעט מלאה. הרפובליקנים העדיפו ב-2004 להתערב בעניינים מחוץ לארה"ב, ואילו עד 2008 החשק כבר עבר להם; הדמוקרטים העדיפו עד 2014 להשאיר לעולם לטפל בבעיותיו הוא, ומאז החליטו שעדיף שארה"ב תתערב. באופן תמוה, גרף עמדות המפלגות נראה כמו תמונת מראה גם בכיוונים וגם בשיעורי התמיכה, ושיתכן שנגרמת מהתופעה בה המפלגה שבשלטון ברגע נתון נוטה 'להקצין' יותר.

באופן משעשע למדי, בסוגיה אחת הפער הולך ונסגר: ההסכמה כי ממשלה היא בדרך כלל בזבזנית ולא יעילה. לפני בחירת טראמפ 75% מהרפובליקנים הסכימו על כך, מול 40% מהדמוקרטים; אחרי בחירתו – 69% מהרפובליקנים, לעומת 45% מהרפובליקנים: הפער ירד מ-35% ל-24%. במילים אחרות: קצת יותר דמוקרטים כנראה מסכימים כי ממשלת טראמפ היא בזבזנית ולא יעילה, בעוד קצת יותר רפובליקנים הסכימו כי ממשלת אובמה היא בזבזנית ולא יעילה.

2. השמאל מקצין יותר מהימין

בשנים האחרונות טען השיח המקובל בתקשורת האמריקאית כי המפלגה הרפובליקנית הולכת ומקצינה יותר מאשר זו הדמוקרטית. למשך זמן מה המונח 'קיטוב אסימטרי' היה פופולרי למדי, אולם הוא איבד מזוהרו כאשר הסתבר פשוט שהדמוקרטים אכן הקצינו יותר, במיוחד בשנות אובמה.

אם הפער הממוצע בין רפובליקנים לדמוקרטים בכמה סוגיות נבחרות גדל מ-10 נקודות ב-1987 ל-17 נקודות ב-2004,  הרי שעד 2016 גדל ל-36 נקודות. לפי הגרפים של סקר פיו, בין 2014 ל-2017 הממוצע של הפער בין העמדות גדל מפני שהממוצע הדמוקרטי זז בחוזקה שמאלה, בעוד שהימין נותר ללא שינוי.

גם החלוקה הפנימית הראתה כי בסופו של דבר ישנה מגמה עקבית יותר במפלגה הדמוקרטית לכיוון הצד הליברלי של המפה, מאשר במפלגה הרפובליקנית לכיוון השמרני. בעוד שבקרב בעלי הדעה אחוז ה'דמוקרטים מתונים' ירד מ-29% ב-2000 ל-27% ב-2016, שיעור ה"ליברלים דמוקרטים" עלה בתקופה המקבילה מ-12% ל-21%.

בצד השמרני, שיעור ה'רפובליקנים מתונים' ירד מ-15% ל-14%, ושיעור ה'רפובליקנים השמרנים' עלה מ-22% ל-25%. גם כאן ישנו מתאם בנושא גיל, כאשר יש עליה בשיעור הליברלים בין הצעירים (ילידי 1980 והלאה) ועליה בשיעור השמרנים בין המבוגרים יותר, אולם החלוקה הפוליטית ברורה יותר: שתי הקבוצות היחידות שלא עלו כלל ב-2016 בשום קבוצת גיל לעומת שנת 2000 הם 'עצמאיים' (שיעורם הצטמצם בכל קבוצות הגיל), ו'דמוקרטים מתונים'. הקבוצה היחידה שאחוזה עלה בכל קבוצות הגיל היא 'ליברלים דמוקרטים'.

במילים אחרות: יותר עצמאים ודמוקרטים 'מתונים' הפכו ל'ליברלים דמוקרטים' מאשר עצמאים ורפובליקנים מתונים שהפכו ל'שמרנים רפובליקנים'. סקר ספציפי בין הדמוקרטים אכן אישר את התופעה אולם למרבה הצער לא נערך עדיין סקר מקביל בין הרפובליקנים. מה שאנו יודעים הוא שבחירת טראמפ גרמה לרפובליקנים רבים, במיוחד צעירים, לנטוש את המפלגה – כרבע מתומכי הרפובליקנים הצעירים ב-2015 נטשו את המפלגה עד מרץ 2017; הממוצע בשתי המפלגות היה כ-10% עוזבים בשנה, וקבוצת הנוטשים הבאה בשיעורה הייתה דמוקרטים בני 50-64, שמהם 14% נטשו.

בחלוקה הפנימית של המפלגות, אם ב-1994 רק 5 אחוזים מהדמוקרטים הגדירו עצמם כ'ליברלים באופן עקבי', השיעור עלה בהתמדה וב-2014 כבר 23% (עוד 25% ו-33% הגדירו את עצמם 'בעיקר ליברלים'). אצל הרפובליקנים, ב-1994 היו 13% 'שמרנים באופן עקבי', אחוז שירד ל-6% ב-2004; עוד 32% ו-25% בהתאמה היו 'בעיקר שמרנים'.

ב-2014 עלה שיעור ה'שמרנים באופן עקבי' ל-20%, וה'בעיקר שמרנים' ל-33%. בקצרה, הרפובליקנים נהיו, בחישוב הכולל, מעט יותר שמרנים אחרי שהיו זמן מה הרבה פחות שמרנים; ואילו הדמוקרטים הלכו ונהיו באופן עקבי יותר ליברלים. מבחינת כלל המפה האמריקאית – היא הלכה, קובע מכון Pew, מעט יותר שמאלה.

תוצאה דומה ניתן לראות מבדיקת דעותיהם של אמריקאים לפי השכלה גבוהה. ב-1994, ל-22% מבעלי תואר שני ומעלה היו השקפות 'בעיקר שמרניות', ול-8% – 'שמרניות באופן עקבי'. באותה שנה, היו שבעה אחוזים 'ליברלים באופן עקבי', ו-24% 'בעיקר ליברלים'. 38% היו 'מעורב'.

עשור לאחר מכן, מספר השמרנים ירד לשפל ( 11% ו-4% בהתאמה), מספר ה'מעורבים' ירד מעט ל-35%, ואילו אחוזי הליברלים גדלו מאוד – 19% ו-32%, בהתאמה. ב-2014 אחוז השמרנים עלה מעט חזרה (14% ו-10%, בהתאמה), אחוז ה'מעורבים' ירד מאוד ל-22%; אחוז ה'בעיקר ליברלים' ירד ל-23% – ואחוז ה'ליברלים באופן עקבי' עלה פלאות ל-31%.

מכך עולה כי לא רק שיש פחות בעלי השקפה 'מעורבת', אלא שהקבוצה שגדלה בצורה הבולטת ביותר (המגמות דומות אך פחות חריפות ככל שיש פחות השכלה פורמלית) היא זו שבקצה השמאלי של המפה. בעוד שמגמת צמצום האמצע והתרכזות לקצוות קיימת בכל שכבות ההשכלה, רק בקרב בוגרי קולג' ומעלה אלה שעוזבים את האמצע אינם זזים מעט שמאלה, כמו בקבוצות האחרות, אלא הרבה שמאלה – ואין מגמה מקבילה ימינה.

המגמה הזו משפיעה על היחס לישראל. הקבוצה היחידה, נכון ל-2016, שבה היחס כלפי ישראל הפך עוין יותר מאז 2000, הייתה "ליברלים דמוקרטים". אצלם, הצלילה בתמיכה בישראל החלה בתחילת שנות ה-2000: מ-48% ב-2001, לסביבות שלושים אחוזים ב-2003, ומאז יש עליות וירידות עד לשיעור של 39% ב-2014, ו-33% ב-2016. לעומת זאת, אצל 'דמוקרטים שמרנים\מתונים' אחוז התמיכה עלה מ-37% ב-2001, ל-53% ב-2016.

באופן מעניין, ניתן לראות שבקרב הליברלים והצעירים (החפיפה כמובן גדולה), הזדהות עם הפלסטינים הפכה להיות פופולרית הרבה יותר מאזור 2010-2011; אז עלתה מ-12% אצל 'דור המילניום' ל-27% ב-2016 (לפני כן עלתה מ-9% ב-2001 ל-20% ב-2009, וירדה בחדות ב-2011).

אצל שאר קבוצות הגיל לא ניכרה מגמה כזו. מגמה דומה ניכרה רק אצל הליברלים הדמוקרטים, שהתנדנדו בין 18 ל-25% הזדהות עם הפלסטינים בין 2001 ל-2014 – ואז טיפסו בחדות מ-21% ל-40%.

אצל שאר הקבוצות הפוליטיות, כולל דמוקרטים מתונים, לא ניכרה מגמה כזו. בבירור, הליברלים הדמוקרטים הפכו בשנים האחרונות את ההזדהות עם הפלסטינים לחלק מזהותם; אולם התמיכה בישראל ירדה עוד קודם. הסיבות לכך כנראה קשורות יותר בפוליטיקה אמריקאית מאשר במעשיה של ישראל.

3. הזהות היא פוליטית יותר משהפוליטיקה זהותית

כמעט בכל אחד מהסקרים שהובאו לעיל חוזר על עצמו נתון אחד לפיו הגורם המשפיע ביותר הוא אחד – השקפה פוליטית. בשנים האחרונות 'פוליטיקת זהויות' נחשבת למשפיעה במיוחד, אולם בפועל המתאם הטוב ביותר איננו הזהות, אלא ההשקפה הפוליטית. אם אתם פוגשים אדם ורוצים לדעת מה דעתו במגוון נושאים, ויש לכם רק שאלה אחת לשאול אותו – השאלה צריכה להיות "האם אתה שמרן או ליברל?".

את הנתון הזה ניתן לראות כשבודקים את פערי הדעה וההשקפות בנושאים שונים, כאשר הפערים הגדולים ביותר הם לפי מפלגה. יש אמנם מתאמים – למשל, רוב הגברים הלבנים והנשים הלבנות הצביעו טראמפ ב-2016; אחוזי ההצבעה לאובמה בקרב השחורים היו מעל 90% ב-2012, ויהודים (למעט אורתודוקסים) נוטים להצביע לדמוקרטים.

הפער הממוצע בעמדות השונות בכל נושא שהוא בין שחורים ולבנים, גברים ונשים וכן הלאה קטן בהרבה מהפער בין רפובליקנים לדמוקרטים ובמיוחד בין המגדירים עצמם 'שמרנים' למגדירים עצמם 'ליברלים'.

דוגמה בולטת ביותר הייתה לפני מספר חודשים, כאשר עלתה הדרישה להוריד את פסלים של מפקדים בצבא הדרום במלחמת האזרחים. הטיעונים כללו הרבה התייחסות לגזענות ופשיזם, אבל הקבוצה היחידה שבה היה רוב מוצק לדרישה להוריד את הפסלים לא היו שחורים, אלא "דמוקרטים חזקים" (57% בעד, 34% נגד), בעוד שהשחורים היו חלוקים יותר – 44% נגד, 40% בעד  (תומכי טראמפ מאוכזבים היו מעט יותר בעד הורדת הפסלים מאשר 'שחורים').

יש הרבה יותר סיכוי ש'ליברל' יהיה לבן מאשר שחור, ויותר סיכוי שהוא יהיה בעל משכורת גבוהה מהממוצע. הזהות עדיין מאוד משפיעה – אבל זו הזהות הנבחרת, לא דווקא המולדת שקובעת עד כמה היא תשפיע.

אפילו בנושא 'שחור' מובהק כמו תנועת Black Lives Matter, המשתנה המפלגתי ובמיוחד הפער שמרן\ליברל הצביע על הדעה טוב יותר מהמשתנה הגזעי, שלא לדבר על משתנים כגון השכלה או גיל. בעוד שבממוצע 82% מהשחורים תמכו במידה כלשהי בתנועה ו-14% התנגדו לה, בקרב הלבנים 52% תמכו ו-39% התנגדו.

לעומת זאת, 80% מהדמוקרטים תמכו ו-11% התנגדו, מול 65% מהרפובליקנים שהתנגדו ו-23% שתמכו, ויש קבוצה אחת שתמכה אפילו יותר מהשחורים: ליברלים דמוקרטים. בקרב הליברלים הדמוקרטים, 90% תמכו ורק 6% התנגדו (רפובליקנים שמרנים: 71% מתנגדים, 18 אחוזים תומכים). יותר מכך, אחוזי התמיכה הנלהבת היו גבוהים משמעותית אצל הליברלים (60%) מאשר אצל השחורים (46%).

בכל דרך בה ננתח את הנתונים, היה מתאם הרבה יותר טוב עם הדעה המפלגתית מאשר עם  גזע, מגדר או דת. תמונה דומה מתקיימת בנושא הפלות: בניגוד למה שהיה אפשר לחשוב, הקבוצה התומכת ביותר היא 'ליברלים', ולא 'נשים'; בניגוד למה שהיה אפשר לחשוב, הקבוצה המתנגדת ביותר היא 'שמרנים', לא 'אוונגליסטים'.

התופעה מתרחשת פעם אחר פעם אחר פעם: החלוקה שמרן\ליברל והשבר דמוקרט\רפובליקן מנבאים את העמדות טוב יותר מאשר לבן\שחור, גברים\נשים ואפילו נוצרים\יהודים או קתולים\פרוטסטנטים. כסף משפיע – אבל עמדות דמוקרטים עם כסף קרובות יותר לעמדות דמוקרטים עניים מלעמדות רפובליקנים עם כסף. הזהות הנבחרת משפיעה על העמדות יותר מאשר הזהות המולדת, גם אם אין לבטל את השפעת האחרונה.

4. על שבטים ופיצות

הנתונים לגבי ארה"ב אינם ניתנים להעתקה לארץ. מדובר במדינות שונות עם אוכלוסיות שונות ומערכת פוליטית שונה. עם זאת, אפשר כנראה ללמוד כמה לקחים מהמתרחש בארה"ב, שיהיו בעלי תועלת גם לגבי ישראל.

הראשון הוא שברגע שמוסד או עמדה מסוימת עולים על השולחן הפוליטי, כנראה שהם גם יישארו שם. באווירה פוליטית מקוטבת, כמעט ואין דבר שנשאר 'לא מפלגתי'. אין פירוש הדבר שאי אפשר להגיע להסכמות חוצות מפלגות ומחנות גם בימינו, אבל המשמעות היא שכבר כמעט ואין 'פרות קדושות'.

כפי שניתן היה לראות גם בישראל בכמה פרשות בשנים האחרונות, אפילו צה"ל הפך בעיני חלקים מן הציבור היהודי לשדה קרב אידיאולוגי, ולא המוסד הממלכתי ביותר כפי שנתפס (עדיין?) בעיני רוב הציבור.

הלקח השני הוא שכאשר ישראל נערכת ליום שאחרי טראמפ ולהקצנת הדמוקרטים, היא צריכה להיות מודעת שהבעיה לא נולדה אתמול וגם לא תיפתר מחר. התרחקות חלק מהמפלגה הדמוקרטית מישראל לא תלויה רק, ואולי גם לא בעיקר, במדיניות ישראלית כזו או אחרת. אין פירוש הדבר שיש להתעלם לחלוטין מהמתרחש בארה"ב, אולם צריך להכיר בכך שחלק מהסיבות כנראה אינן קשורות לישראל ובכל מקרה מדובר במגמה ארוכת טווח.

אפשר אולי לקוות שחלק מהצעירים יחליפו את עמדותיהם כשיתבגרו וההיסטוריה אינה בהכרח חד-כיוונית, אבל לטוב ולרע נראה שלפחות אצל חלק מהדמוקרטים ישראל היא בהחלט עניין מפלגתי, וזאת בגלל סיבות שקשורות יותר למגמות במפלגה הדמוקרטית ופחות למדיניות מוגדרת של ישראל.

הלקח השלישי קשור לתיאוריה פופולרית לאחרונה בארצנו, "תיאוריית הפיצה", אותה הגתה העיתונאית המנוחה במבי שלג. התיאוריה אומרת בקיצור כי "הפיצה, כמו החברה הישראלית מורכבת ממגזרים. כמו בפיצה, כשאנו נמצאים במרכז של הפיצה, אנו קרובים לדומים לנו ממגזרים אחרים יותר מאשר לאלו שבמגזר שלנו, אך קרובים לשוליים".

כפי שניסח זאת אלישיב רייכנר, "במרכז הפיצה ישנה קבוצה חברתית גדולה שבין מרכיביה קיים דמיון גדול בפרמטרים מסוימים, למרות השונות הקיימת מבחינות אחרות. לקבוצה הזאת, האמינה במבי, יש כוח לחולל יחד שינויים חשובים בחברה". הקסם ב'תיאוריית הפיצה' גדול: קודם כל, היא דימוי גרפי מצויין, מובן ומיידי. שנית, התומכים בה כמעט תמיד רואים את עצמם במרכז, או "בשפיצים", ולא "בשוליים". והיא מספקת הבטחה: המרכז הוא גדול, והוא שיחולל "שינויים חשובים" בחברה.

במובן מסוים, ודאי שחלק מתיאוריית הפיצה נכון: אבל זהו המובן הטריוויאלי, שאומר שרוב בני האדם חיים את חייהם בלי להיות עסוקים כל הזמן באידיאולוגיות גדולות. למעט, כמובן, כאשר עולה על השולחן שינוי חברתי כלשהו. ובתוך 'תיאוריית הפיצה' מוטמעת גם הנחת יסוד ברורה: יש מרכז אחד, והשאר שוליים. ועל כן, כל מי שבמרכז חולק בעיקר דמיון גדול – והכל בעצם מסתובב סביבו.

אבל גם בלי צורך להניח שמושגי ה'שמרן' וה'ליברל' האמריקאים תואמים חלוקה ישראלית כלשהי, הרי שמהדוגמה האמריקאית אפשר ללמוד לפחות שבחברה מקוטבת יש כמה מרכזים. אולי כדאי להפוך את תיאוריית הפיצה לתיאוריית הבייגלה בה יש כמה עיגולים נפרדים, שמשיקים בנקודות מסוימות – ונפרדים לגמרי באחרות.

זה לא מרכז אחד, אלא כל עיגול ומקומו, במיוחד אם יש דמיון כלשהו בין תופעת ההתפצלות הפוליטית של החברה האמריקאית לבין התפצלות כור ההיתוך הישראלי לחברה רב-תרבותית. העובדה שיש שיתוף פעולה פוליטי בין אנשים עם דעות שונות בדברים בהם הם מסכימים ידועה מזה אי אלו אלפי שנים בעולם כ'פוליטיקה'; אין בה חידוש גדול.

ההנחה שבעצם קיימת קבוצת הלא-קבוצות, שהיא המרכז של כולם, ובה המקום לשיתוף פעולה, היא דווקא חידוש גדול. אך היא מתעלמת מכך שבהחלט מדובר בקבוצה מוגדרת: אם תרצו, גם המגזר הליברלי הריהו מגזר עם התנהגויות מגזריות משלו.

לפני שנים טען ג'קי לוי שאם ניקח סולם שבו דרגה 1 היא הרב רביץ ודרגה 10 היא שולמית אלוני, הרי שמפגשי דתיים-חילוניים הם המקום בו 5.5 מדבר עם 4.5. הטיעון שלו הוא הפוך בדיוק מהפיצה: אם אתם חושבים שאתם במרכז, ייתכן שבעצם אתם בכלל נמצאים סמוך לגבול הקבוצה שלכם, ולא האחרים. אתם לא המרכז: אתם אולי באמצע הסולם, או לשיטתנו בתוך עיגול מוגדר, שיש לו נקודות משיקות עם עיגולים אחרים והעדר השקה עם עיגולים אחרים.

הסוציאליסט הדתי והליברטריאן הדתי נמצאים לא בקצות פיצה שיש לה מרכז, אלא נמצאים בשני קצותיו של 'העיגול הדתי'. אחד מהם משיק ל'עיגול הסוציאליסטי', והשני ל'עיגול הליברטריאני'. בזמנם הפנוי הם גם יכולים להיות חלק מעיגול פלוני ועיגול פלמוני אחר, כטוב ליבכם בשרטוט, ועל השאלה מה חשוב להם יותר במקרה התנגשות בין מעגלים הם יצטרכו לענות.

השאלה מי מהם נמצא במרכז ומי בשוליים היא כנראה פחות שאלה של תיאור מציאות אובייקטיבי ויותר שאלה של מי שרוצה לראות עצמו במרכז ואת האחרים בשוליים, ומחליט גם מהו המרכז האידיאולוגי שלו ומה לא.

הסקרים אותם פירטנו כאן מאפשרים גם לראות, במידת מה, את המגבלות באמונה שבישראל 'יותר מדי' מפלגות, בניגוד לגושים הגדולים האמריקאים. אנו נוהגים להתלונן על המפלגות הקטנות המובילות לקיצוניות, אבל המבט לארה"ב מלמד שגם בלי מפלגות קטנות אפשר להתפצל אל הקצוות הפוליטיים. יתרה מזו, כשיש רק שתי מפלגות – אזי לא בהכרח תהיה קואליציה שתחייב את השותפים בה להתפשר, אלא גם ייתכן מצב שבו דווקא הקצוות ימשכו את כלל המפלגה; ולמי שאמור להיות 'באמצע', לא תהיה אלטרנטיבה.

אותם קצוות לפעמים רק רוצים לשרוף את המועדון, ולא משנה להם בידי מי הגפרור, כמו המקרה בו בין 6 ל-12 אחוזים ממצביעיו של ברני סאנדרס בפריימריז הדמוקרטיים הצביעו עבור טראמפ. מעט מדי מפלגות עלולות גם להוביל להזדהות פחותה עם המערכת הפוליטית, ולכך שכאשר כן מנסים ליצור 'אוהל גדול', התוצאה היא טשטוש עד כדי חוסר משמעות – ותגובת נגד חריפה של 'אנטי-פוליטיקה', כפי שנראתה בבחירות האחרונות בארה"ב.

כך שהמבט לארה"ב מראה לא רק את המפה הפוליטית האמריקאית ואת העובדה שלפעמים מאחורי פוליטיקת זהויות מסתתרת פשוט פוליטיקה, ולא רק את הקשיים העתידיים שישראל עלולה להתמודד איתם;

הסקרים מלמדים אותנו גם את העובדה שהשואפים לתקן את המערכת הפוליטית (ומי לא שואף?) צריכים לזכור שבמדינה דמוקרטית לפעמים המערכת הפוליטית אכן מייצגת את המגמות בחברה. כל ניסיון לתיקון  שלא יתמודד עם כך שהבעיות אינן רק במערכת אלא גם בחברה שיצרה אותה, עלול להביא לכישלון או לתוצאות שונות מאוד מן הצפוי.