כשלון הפקידים: הכלכלה מתנהלת היטב גם ללא מומחים שיהנדסו אותה

בשנים האחרונות ישנה עדנה למונח מתחום מדעי ההתנהגות המכונה "האי-רציונליות האנושית". יעידו על כך פרס הנובל שהוענק לפרופ' דניאל כהנמן שעסק רבות בחקר מגבלות השיפוט של המוח האנושי וכשליו, ורבי המכר בתחום כמו ספריהם של דן אריאלי או של ריצ'רד ת'יילר וקאס סונסטין – האחרון אף מונה לאחראי על משרד הרגולציות (OIRA) בזמן כהונתו הראשונה של הנשיא אובמה. כל אלה מלמדים על עניין הולך וגובר בהטיות האנושיות ובהשלכות שלהן על מדיניות.

השיח הרווח, הן בציבור הרחב והן בקרב חוקרים, מתמצה בטיעון כעין זה: הכלכלנים התומכים בשוק החופשי,מניחים כהנחת יסוד אדם "רציונלי, אנוכי, וטעמיו אינם משתנים", כהגדרתו של הכלכלן השווייצרי ברונו פְרַיי.

אלא שהסוכנים בתאוריות הכלכליות אינם מתארים בני אדם אמיתיים. בני האדם האמיתיים, בשונה מאותם רובוטים כלכליים שריצ'רד ת'יילר כינה econs, חווים כשלים רבים בהערכת המציאות וניסויים רבים ותצפיות איששו את העובדה שהם אינם תואמים לאנשים המתוארים בתאוריות הכלכליות השונות.

לאבחנה זו, אם לשאול את המומחים, יש השלכות משמעותיות. בשונה מאסכולת שיקגו בכלכלה שלפיה בני האדם הם סוכנים רציונליים, הרי שבעיני כלכלנים התנהגותיים כמו כהנמן, "לחופש יש מחיר, שאותו משלמים אנשים הבוחרים בחירות גרועות והחברה המרגישה מחויבות לסייע להם".

אחרים כמו את סונסטין ות'יילר דוגלים בגישת הפטרנליזם ליברטריאני, לפיה המדינה צריכה לדחוף אנשים להחלטה ה"נכונה" על ידי שינוי עדין של ברירות המחדל בהתאם לחכמתם של המומחים. וכפי שמטיף דן אריאלי, יש להגביר את הרגולציה בשוק הפיננסים בארה"ב כדי "להגן עלינו מעצמנו", להכריח אנשים לחסוך, וכן הלאה.

כשל הרגולציה: מבט למציאות

הצגת הדברים בצורה הזו נראית משכנעת למדי. אי אפשר ללכת אחרי תאוריות המניחות הנחות מופרכות על טבע האדם, ואם האדם אינו רציונלי אז הגיוני להגן עליו. ומי יגן על האדם? המדינה, והרגולטור שהיא ממנה. אך האם הרגולטור אינו אדם? האם הוא רציונלי?

ניתן לטעון שאכן לרגולטור יש יותר ידע וחכמה ולכן ההחלטות שלו תהיינה טובות ומבוססות יותר, אך וענה זו לא תמיד עומדת במבחן המציאות. כך קרה למשל פרשת Love Canal, שכונה בעיירה במדינת ניו-יורק שבשנת 1979 סבלה מזיהום בשל הצפות באתר הטמנת פסלות סמוך.

התושבים נבהלו מריחות הצחנה, פעילים מקומיים החלו לעורר מחאות, וכתבות מפחידות הופיעו מדי יום. מדענים שטענו שהבהלה מוגזמת הושתקו. בניסיון לשקם את האזור תושבים רבים קיבלו דיור חלופי על חשבון הממשלה, הושקעו מיליארדים בטיהור ונוסדה קרן תקציבית במסגרת חקיקה המחייבת ניקוי של אתרי פסולת רעילה – קרן יקרה במיוחד, שבעזרת התקציב שלה ניתן היה כנראה להציל חיים רבים יותר לו הופנה למסלולים אחרים.

בפועל, לפי טימור קוראן וקאס סונסטין שכתבו על הנושא, לא הוכח שום נזק בריאותי של ממש. לאב קאנאל הייתה "כמעט פסאודו אירוע", כהגדרתם. בהלה מיותרת שנבעה מהטיות אנושיות וגרמה בפועל לבזבוז משאבים ולנזק.

אך מה מוכיחים מכך קוראן וסונסטין? שגם מקבלי ההחלטות חשופים לכשלים שכאלה. לשיטתו של סונסטין צריך למצוא מנגנונים שיבודדו את המומחים מלחצים ציבוריים ויאפשרו להם לשקול באופן שקול וקר את הדברים.

נגיע להצעה שלו מיד, אך כאן כבר צריך להבחין בכך שמה שסונסטין מציע הוא דבר שאינו קיים בפועל, ואילו הרגולציה הקיימת יוצרת נזק רב יותר מאשר החלופה, שהיא פשוט אי-התערבות בשוק. לו היו המחוקקים נמנעים מהתערבות, מתוך אמירה עקרונית ששימוש בכוח המדינה (העברת כספי מסים מאדם א' לאדם ב') אינו ראוי ואינו נבון בדרך כלל, הבהלה הייתה נעצרת בחדשות בלבד, ונזק רב היה נמנע.

האם המומחים חפים מכשלים?

כנגד כך ניתן כמובן לטעון שהבעיה היא שחברי הקונגרס אינם מומחים, ולו היו ההחלטות ניתנות בידי מומחים אז התוצאות היו טובות יותר. אך האם מומחים נתונים לפחות כשלים מבני תמותה רגילים? המחקר והמציאות דווקא מלמדים אותנו שלא. דוגמה לכשל כזה שהציגו כהנמן וטברסקי, במה שנודע כ"בעיית המחלה האסיאתית".

הדילמה המתוארת בניסוי מציגה מדינה המתכוננת להתפרצות של מחלה אסיאתית חריגה, הצפויה להמית 600 איש. יש שתי תוכניות חלופיות להתמודד עם הבעיה: בתוכנית א' יינצלו 200 בני אדם; בתוכנית ב' יש הסתברות של שליש ש-600 בני אדם יינצלו והסתברות של שני שלישים שאיש לא יינצל.

רוב האנשים יעדיפו כמובן את תוכנית א' הוודאית יותר. אך אז מציגים להם אפשרות נוספת. בתוכנית א'1 ימותו 400 בני אדם. בתוכנית ב'1 יש הסתברות של שליש שאיש לא ימות והסתברות של שני שלישים שימותו 600 בני אדם. אין הבדל בין תוכנית א' לתוכנית א'1, ובין תוכנית ב' לתוכנית ב'1. ואף על פי כן, רוב האנשים בחרו בניסוח השני בהימור ולא בתוכנית הבטוחה.

תוצאות הניסוי מוכיחות כי בני תמותה רגילים חשופים לכשל הקשור לניסוח חיובי או שלילי, אך מה לגבי מומחים? כאשר טברסקי הוזמן להרצות בפני אנשי מקצוע בתחום בריאות הציבור וניצל את ההזדמנות לבחון אותם על בעיית המחלה האסיאתית, התברר שאותם מומחים – אלה שאנחנו מפקידים את הרגולציה בידם – נופלים בכשל הזה בדיוק כמונו, בני האנוש הרגילים.

אין זה מקרה ולא תוצאה חריגה. פעם אחר פעם הראו ניסויים ותצפיות שמומחים נופלים בכשלים בדיוק כמו אנשים שאינם מומחים. בספר "מתקפת פתע" מראה אפרים קם כיצד מומחי מודיעין כשלו באיתור מידע על מתקפה ממשמשת ובאה, כתוצאה מכשלי חשיבה קבוצתית וכשלים אחרים. גם לאחר פרסום הספר, וחרף כל המאמצים לשפר את שיטות קבלת ההחלטות, חוו המומחים פעם אחר פעם כישלונות, הן במישורים הצבאיים הן במישורים המדיניים והן בכל שדה החלטות אחר.

גם בתחום הכלכלי, המדיניות שהתוו המומחים שהופקדו על הבנק המרכזי התגלתה פעמים רבות כהרת אסון, הן לפני המשבר הכלכלי של 1929 ואחריו, כפי שהראה מילטון פרידמן בעבודותיו, וגם לפני ובזמן המשבר הכלכלי של 2008. ויש לזכור שאנשי הבנק המרכזי הם הקרובים ביותר לאידיאל של סונסטין של מומחים מקצועיים הרחוקים כמה שיותר מן הפוליטיקאים, ואינם תלויים בהם.

גם פה בישראל ניתן לראות שוב ושוב כיצד המומחים והפקידים כושלים. הם כושלים בניהול הפנסיה שלנו, הם כושלים בהערכת סיכונים ובשקלול עלות/תועלת, הם כושלים בטיפול במונופולים, והם כושלים בטיפול בכל "כשל שוק" אחר.

המומחה הבלתי תלוי ו"המלך הפילוסוף"

אבל הבה נתנתק מן המציאות העגומה ונמריא לאולימפוס. נניח לרגע שאכן נצליח למצוא מומחים כאלה שאינם בני אדם רגילים ושאינם מועדים לטעויות. נניח שנצליח – אף שאין תקדים לכך – ליצור מערכות התערבות של מומחים שיקבלו החלטות לפי משוואות של "כמה שווים חיי אדם" ובשיקול דעת קר.

לפי סונסטין, כזכור, הכרח שהמומחים האלה יהיו מנותקים מרצון הציבור, משום שאחרת הם יהיו מושפעים מבהלות שווא ומשיקולי דעת מוטעים. אבל אז נשאלת השאלה: על סמך אילו שיקולים יפעלו אותם מומחים? לפני מי הם ייתנו דין וחשבון? אנחנו מתבקשים לתת בידי המומחים כלים אדירים – את היכולת לשלוט בכספים שנלקחו מן האזרחים בכפייה, ואת היכולת להפעיל אמצעי כפייה אחרים. כיצד נדע שהכלים האלה מופעלים בצורה טובה, אם לא נוכל לפקח על אותם מומחים?

הרעיון הזה אינו חדש. מדובר בעצם בנטישת הרעיון הדמוקרטי והחלפתו בשיטת ה"מלך הפילוסוף" של אפלטון הישן והטוב. לאורך כל ההיסטוריה אנשים מורמים מעם תמכו ברעיון שאנשים מורמים מעם (בדרך כלל הם בעצמם) ישלטו ויכווינו את פעולות בני האנוש. הבעיה אינה רק הקלקלה המוסרית שבשלטון של כפייה, אלא שההיסטוריה לימדה אותנו מה שגם השכל מלמד אותנו: אם למי ששולט אין לא הידע ולא המניע לפעול באופן מיטיב ומיטבי – ולעולם אין לו – הוא לא יעשה זאת.

במילים אחרות, האי-רציונליות והטעויות שהאדם מועד להן אינן יכולות להיות הבסיס לאידיאולוגיה מתערבת שבה קבוצה קטנה של אנשים ישלטו על חייהם של אנשים אחרים, גם אם מתוך רצון אידיאליסטי להיטיב. להפך: הן הבסיס להבנה שמעורבות כזו מועדת בהכרח לכישלון.

כשטעות אחת משפיעה על מיליוני אנשים לעשרות שנים

בני האדם עושים טעויות כל הזמן. הדבר הכרחי הן משום שהמוחות שלנו אינם מושלמים (ואינם יכולים להיות), והן משום שאנחנו פועלים תמיד על סמך מידע חסר, ושחיזוי העתיד טומן בחובו אי-ודאויות מובנות.

אך כאשר אדם עושה טעות בחייו הפרטיים, פעמים רבות הוא נוכח בטעות (אם היא לא קטלנית) ומזדרז לתקן אותה. לעומת זאת בשדה הפוליטי, גם בדמוקרטיה, הקשר בין הטעות לבין התוצאה המזיקה אינו נגלה לעין למשך זמן רב.

אם אדם הצביע לפוליטיקאי שגרם לנזק, פעמים רבות קשה לראות שהבחירה היא זו שגרמה לנזק, בשל המשתנים הרבים ובשל הזמן העובר בין ההחלטה לבין התוצאות השליליות. וכך טעויות בשדה הפוליטיקה מתקנות את עצמן לא כעבור יום או חודש או שנה אלא רק כעבור שנים רבות, כאשר הנזק גלוי ובולט לעין.

טעות של אדם פרטי שונה מטעות של רגולטור גם במידת ההיקף שלה: כשאדם פרטי טועה, הטעות נשארת אצלו ובסביבתו הקרובה. כשרגולטור או פקיד או פוליטיקאי טועה, הטעות מקיפה מאות אלפי ומיליוני אנשים. העברת שדה הטעויות מן האדם הפרטי אל מנגנון המדינה נועדה בהכרח להגדלת עוצמת הטעויות, לא לצמצומן.

תומאס סואל בספרו "עימות בין השקפות" מעמיד זו מול זו את ההשקפה "הלא-גדורה" שלפיה האדם מסוגל לכול וגם בעל יצר טוב מטבעו, ועל כן הוא יכול לתכנן את העולם ולהנדס את הכלכלה כרצונו, לבין ההשקפה ה"גדורה" הטוענת שהאדם פגום מטבעו ושיצר לבו רע מנעוריו, ולכן אין הוא יכול לעצב את החברה כרצונו.

המחקרים על האי-רציונליות מחזקים ביתר שׂאת את ההשקפה האחרונה, ולכן צריכים להוביל אותנו למסקנה המתבקשת, שמעורבות בשוק של "המדינה" בידי פוליטיקאים ופקידים שבידם כוחות כפייה מזיקה, ולא עוזרת.

במילים אחרות, ההתנגדות למעורבות המדינה בשוק החופשי אינה נובעת ממודלים מדומיינים של תחרות משוכללת בין פרטים רציונליים במערכת בלי פערי מידע. היא נובעת מהבנה שטבע האדם מוגבל ושלכן יכולתו לשלוט במערכת המורכבת להדהים של היחסים בין מיליארדי הפרטים שנקראת "השוק", אינה קיימת למעשה.

כשלי המחשבה של המומחים לכשלי מחשבה

מדוע אם כן כל כך הרבה מומחים קוראים לרגולציה המתערבת בשוק – כלומר ביחסים מרצון בין בני אדם – על אף שהמציאות והניתוח ההגיוני מראה שהיא תיצור נזק ולא תועלת? יש לכך כנראה כמה גורמים.

האחד הוא הנטייה להתעלם מן המציאות הפשוטה של דרך הפעולה של פקידים ופוליטיקאים וחשיבה על הרגולטור בתור מין מלאך גואל ולא בן אדם מן השורה. גורם שני הוא אולי החשיבה המחמיאה העצמית של מומחים על עצמם, העלולים לראות את עצמם כמתת האל לאנושות.

וייתכן שגם שמץ של אינטרס עצמי יש כאן, שהרי אם יקבלו את קריאתם של מומחים להגברת רגולציה, מישהו יצטרך להיות בעמדת הרגולטור – ומי זה יכול להיות אם לא אותם מומחים עצמם, או חבריהם, דוגמת סונסטין בממשל אובמה?

המומחים, אם כן, נופלים בכשלי אי-רציונליות בכך שהם ממליצים על התערבות של רגולטור כדרך לגאולת השוק. ואין להאשים אותם; אחרי הכל גם הם, כמוני וכמוך, פשוט בני אדם.