כשאת אומרת “כשל שוק”, למה את מתכוונת?

כשלים בשוק הם לא תקלה אלא חלק מהיות השוק זירה דינמית של פעולות כלכליות. לטובת כולנו עדיף שהממשלה תתערב כמה שפחות

הממשלה היא הבעיה, לא הפתרון. כחלון, ארדן ובנט בכנסת | פלאש90

השוק החופשי עובד, כך למדנו, משום שהוא דמוקרטיה של צרכנים שבה כל צרכן בכל בחירה שלו יכול לקבוע את גורלו של כל יזם וכל בעל הון, פשוט על ידי ההחלטה אם לקנות או להימנע מלקנות. כל פעולה כזו המבוססת על חוסר כפייה מגדילה את הרווחה של המעורבים בה, אחרת הם לא היו עושים אותה. זאת בניגוד לפעילות במסגרת פוליטית המבוססת על כפייה, שבה פעולה כלשהיא יכולה אולי להביא תועלת לצד אחד אבל נזק לצד אחר.

מובן שכל מערכת פוליטית-ממשלתית, גם דמוקרטית, מבוססת על כפייה, ולכן כשם שהגדרת השוק החופשי היא חוסר כפייה, הגדרת המערכת הפוליטית היא כפייה. בדמוקרטיה הכפייה היא באמצעות הצבעה והחלטה של הרוב על נציגיו המחוקקים, אבל גם בבסיסה עומדים כוחות כפייה שהמדינה שומרת לעצמה בלבד. אינך יכול להחליט שלא לשלם מסים או שלא להיענות לרגולציה כזו או אחרת, ואם תנסה לעשות כך תוענש על ידי האלימות הממוסדת והחוקית של רשויות האכיפה השונות.

אבל האם לא יכולים להיות מקרים שבהם מעורבות ממשלתית דווקא תעזור ותשפר את פעילות השוק? מה לגבי כשלי שוק, שבהם הממשלה חושבת שהיא יכולה לפעול לטובת האזרח באופן מוצלח יותר מאשר השוק החופשי?

מהו כשל שוק?

בשיח הפופולרי של ימינו המונח כשל שוק משמש בעיקר לתיאור “דברים שאני רוצה שיקרו ואינם קורים”. למשל, אם המחיר של משהו יקר מדי לטעמי – זה כשל שוק. אם המחיר של משהו זול מדי לטעמי – זה כשל שוק. אם חסר בסופר מוצר שאני אוהב – זה כשל שוק, וכן הלאה.

ברוב המקרים האלה ישנה כמובן סיבה טובה לכך שאני מרגיש שהמחירים יקרים מדי או זולים לטעמי. יכול להיות למשל שבאמת לא קיימת כמות מספיקה מהמוצר המבוקש, ולכן מחירו עולה, אך זהו לא כשל שוק אלא למעשה התנהגות קלאסית של השוק. אם אתה מפקח על מחיר של מוצר כלשהוא אינך פותר את הבעיה אלא יוצר מגוון בעיות אחרות כמו מחסור או עודף אשר עלולים להופיל לאפליה או להתנהגות אלימה.

וילפרדו פארטו | ויקיפדיה

המושג הכלכלי כשל שוק מתייחס למצב שנקרא ‘יעילות פָּארֵטוֹ’, על שם הכלכלן האיטלקי שפעל בתקופת מפנה המאה. שוק מסוים נחשב יעיל על פי פארֵטו אם לא ניתן לעשות בו פעולה כך שמצבו של אחד מהשחקנים בשוק ישתפר בלי לפגוע באחרים. אם לדוגמה יש לי מאה תפוחים ולחבר שלי יש מאה אגסים, ושנינו אוהבים לאכול סלט של תפוחים ואגסים יותר מכול, המצב אינו יעיל: אנחנו יכולים להחליף אחד עם השני חלק מהתפוחים בחלק מהאגסים וכך שנינו נהיה מאושרים יותר.

אם אין מגבלות סחר, אין פערי מידע ובאופן כללי הכול טוב מחשיבים זאת הכלכלנים כשוק יעיל. הרי אם אני יכול לשפר את מצבי בלי לפגוע באחר, כל מה שעליי לעשות הוא לסחור עם חבריי והדברים ישתפרו. לכן לדוגמה מגבלות על סחר בין מדינות כמו מכסים שונים יכולות לפגוע ביעילות השוק וברווחה הכללית של החברה.

החיים האמיתיים

כל זה טוב ויפה בתאוריה, אבל פעמים רבות המציאות אינה כה אידילית. נחזור לדוגמת התפוחים והאגסים אבל נניח שאני לא יודע כמה אגסים יש לחבר או איזה פירות יש לו בכלל. ייתכן גם שהוא לא אוהב סלט פירות, ולא יודע על תשוקתי לתפוחים. במצב שכזה יש כשל שוק: ניתן עקרונית לשפר את המצב של כולנו, או לפחות לשפר את המצב של אחד מאתנו, מבלי לפגוע במישהו. זה כשל שוק שנגרם בשל פערי מידע ומתקיים כשר לאנשים אין ידע מספיק לגבי מוצרים או שירותים מסוימים.

סוג אחר של כשל הוא ‘מוצר ציבורי’. קחו לדוגמה מגדלור. ברגע שהוא קיים, אנשים ייהנו ממנו והרווחה הכללית תגדל – פחות אוניות יהיו בסכנת עלייה על שרטון, פחות ימאים ילכו לאיבוד וכן הלאה.

הקמת המגדלור ואחזקתו עולה כסף, ולצורך כך יש לגבות תשלום מהנהנים ממנו. הבעיה היא שאין יכולת למנוע מאנשים ליהנות מן המגדלור גם אם לא שילמו וממילא הדבר מקטין את ההיתכנות של קיומו של מגדלור, כי אין מספיק אנשים שישלמו עליו מרצון. לפיכך לכאורה הקמה מנדטורית של מגדלור, על ידי גבייה בכוח של כסף מהאזרחים, תיצור רווחה גדולה יותר מאשר המצב של השוק החופשי.

מגדלור באנגליה | ויקיפדיה

כשל שוק אחר הוא מונופולים וקרטלים: יש מוכר אחד בשוק, או כמה מוכרים שעושים יד אחת וכך מעלים מלאכותית את המחיר. באופן תאורטי ניתן להכריח אותם להוריד את המחיר לרמה המשקפת מצב של תחרות; אפשר גם לנסות למנוע בכוח את קיומה של חברה אחת או של קרטל על ידי חוקים של הגבלים עסקיים. ויש עוד כשלים אחרים, כמו “הטרגדיה של נחלת הכלל” שמכלה במהירות כל משאב לו יש ביקוש גבוה וגישה חופשית, החצנות על צד שלישי ועוד.

כפי שהדגמנו, החיים האמיתיים רחוקים המודלים התאורטיים של תחרות משוכללת בשוק עם שחקנים רציונליים כאשר כל המידע ידוע לכולם. העולם מלא בכשלי שוק ולכן טוענים חסידי ההתערבות הממשלתית כי יש הכרח בממשלה שתדאג לתקן אותם. יש צורך ברשות להגבלים עסקיים, בסלילת כבישים ותשתיות אחרות מכספי המסים, במכון תקנים וברגולציה על המזון והבריאות, ועוד ועוד. נשמע הגיוני נכון? השוק לא מקצה את הכול לכולם באופן מושלם, אז יש מקום לממשלה להיכנס ולכן היא צריכה להיכנס.

הכשל של כשל השוק

אלא שיש כאן בעיה קטנה אחת: שום דבר בטיעון על כשל השוק אינו אומר שהתערבות הממשלה תהיה חיובית בסך הכול. כל מה שהטיעון אומר הוא שעקרונית תיתכן אפשרות תאורטית של פעילות ממשלתית שתעזור לפרטים בלי לפגוע באחרים. אבל האם זה גם מה שקורה בפועל?

למעשה, כל הטיעון תמוה לגמרי. הרי אפשר גם לומר שעקרונית תיתכן אפשרות תאורטית גם לבטל את השוק לגמרי ושהממשלה תנהל את השוק בעצמה, תיזום ותחדש ותקדם את המשק. זה לא קורה אף פעם בפועל אבל לא משום שזה בלתי אפשרי, אלא משום שלממשלה אין תמריצים ויכולת לערוך חישובים כלכליים ולהוביל יוזמה וחדשנות.

הטיעון לטובת התערבות בגלל כשל שוק כושל משום שהוא מניח בשתיקה שעצם האפשרות לתיקון על ידי גוף ממשלתי אכן יוביל לתוצאה אליה התכוונו המתקנים. הבעיה היא שכל מה שאנחנו יודעים על התמריצים של ממשלות וארגונים ממשלתיים עומד בסתירה לכך.

כזכור, ליזם יש תמריץ להפיק מוצר שעלותו תהיה כמה שיותר פחותה ואיכותו תהיה כמה שיותר גבוהה. זאת משום שהוא פועל מתוך מניע הרווח, והדרך היחידה שבה הוא יוכל לשכנע את הצרכן לשלם לו כסף היא להציע מוצר שישביע את רצונו באיכות ובמחיר.

לשר או לפקיד ממשלתי אין אינטרס כזה, וגם לו היה – לא היה לו הידע המספיק. יש לו לעתים אינטרס לייצר מוצר שייראה טוב בעיני הציבור כמו כבישים מהירים ובתי חולים, אבל בכל הנוגע לעלויות או לחדשנות, אין לו אינטרס לחסוך בעלויות או ליצור מוצר חדשני שלא נראה עד כה. הוא יכול להציע מדיניות שתיראה כפותרת כשל שוק כמו חקיקה נגד חברות גדולות או רגולציות המיועדות לשמור על בטיחות, אבל הוא אינו לוקח בחשבון את העלויות של הצעדים הללו, ואת השאלה האם נקיטת הצעדים אכן תועיל בסך הכול לציבור או שמא תזיק לו.

ולמה תזיק? מסיבות רבות מספור: תקינה יכולה להוסיף תועלת קטנה של בטיחות, אבל להכביד מאוד על יבוא של מוצרים מקבילים ובטוחים לגמרי, ובכך לגרום בעצמה לכשל השוק של מונופוליזציה. הרצון לשמור על העסקים בטוחים משריפות למשל גורם למצב אבסורדי של מלחמה של ממש בעסקים קטנים שניצבים חסרי אונים אל מול הררי האישורים והתקנות העומדים בפניהם.

מלחמה במונופולים ובקרטלים יכולה לעתים לגרום דווקא להכבדה על הצרכן. לו הייתה נאסרת רכישת חברת waze בידי גוגל היו צרכני שתי החברות מקבלים שירותים פחות טובים מאשר השילוב של שתיהן. גם כפייה על מונופול למכור או להשכיר את שירותיו במחיר מפוקח אינה מזריקה לו את החשק לעשות זאת, והוא פשוט יתעל את כוחו בשוק שלו לכיוונים אחרים, כמו למשל למנוע תחזוקה  של התשתית אותה הוא מוכרח לתת למתחרים שלו.

מלחמה במונופולים עלולה להכביד על הצרכן | פלאש90

כאשר רגולטור מנסה להיאבק בזיהום הוא עלול ליצור בעיות רבות אחרות שיגרמו עקב פעולותיו. עידוד המיחזור, שכשלעצמו מזהם יותר ממה שהוא בא לפתור, הוא דוגמה טובה לכך. בחיי היומיום אנחנו מוכנים לספוג מעט זיהום ומעט סיכון כדי להשיג תועלת כלכלית, שיכולה לשפר  את איכות חיינו, אבל פקידים פשוט אינם עושים את החישוב הזה של עלות ותועלת ולא מייצגים העדפות של בני אדם אמיתיים ופעולותיהם בשוק.

גם בכל הנוגע למוצרים ציבוריים, ספק אם מעורבות הממשלה יוצרת מצב מתוקן יותר. דווקא מגדלורים, שמובאים תמיד כדוגמה הקלאסית למוצר ציבורי, הופעלו בבריטניה באופן היסטורי באופן פרטי, וגבו אגרה על השירות שלהם, וכך גם מסילות הרכבת בארצות הברית שהונחו על ידי יזמים פרטיים. לעומת זאת, כאשר הממשלה משקיעה בתשתיות היא עושה זאת לרוב בראוותנות ובבזבזנות, ויוצרת בעצמה את הכשל בשוק. רק לאחרונה נחשף כי חפירת הרכבת התחתית במנהטן עלתה כ-3.5 מיליארד דולר לכל מייל של מסילה, כאשר מאות עובדים מיותרים הועסקו בשכר גבוה ותרמו לפרויקט מעט מאוד.

“מוצר ציבורי” אחר שנוהגים להזכיר בהקשרים אלה הוא הצבא, בתי המשפט והשמירה על החוק והסדר. אך נראה שנכון יותר להתייחס אליהם לא כמוצר במסגרת השוק אלא כאל מה שמאפשר את עצם קיומו של שוק החופשי מכפייה.

ההתערבות לרוב מזיקה

הכשל בטיעון כשל השוק ברור. אי אפשר להצביע על כך שיש מקום שהתערבות יכולה לעזור בו, ולהניח בשתיקה שהיא אכן תעזור בו. ומכיוון שהאינטרסים, והידע, של פוליטיקאים ופקידים בהחלט אינם עולים בקנה אחד עם ההנחה שאותה התערבות תעזור, יש לפקפק מאוד בכל פעם שאנחנו שומעים את האמירה “יש לפנינו כשל שוק, ולפיכך על הרגולטור להתערב”. לא רק משום שבדרך כלל אין מדובר בכשל שוק אלא פשוט בתופעה שאינה מוצאת חן בעינינו אישית, אלא גם כי הניסיון מלמד שהתערבות הפוליטיקאי והרגולטור לא רק שלא תועיל אלא במקרים רבים תזיק.

אנחנו אחרי יותר ממאה שנה של ניסיון לטיפול בכשלי שוק שונים, המאפשר לבדוק האם הפעילות הממשלתית הוכיחה את עצמה. בחיבור של הכלכלן קליפורד וינסטון, “כשל שוק וכשל ממשלה“, הוא סוקר את כל הספרות הכלכלית שחקרה את מעורבות הממשלה בכשלי שוק ומגיע למסקנה העגומה שאין כל עדות לתועלת של המעורבות הממשלתית, אף כי יש עדויות לרוב לנזק שהיא גרמה.

ועם זאת, דווקא יש פתרון לכשלי שוק והוא טמון לא בהתערבות ממשלתית אלא ביזמות פרטית. כפי שמתאר פרופ’ ישראל קירז’נר בתורת היזמות שפיתח, היזמים מזהים כשלי שוק בהם ישנה אפשרות לרווח ולשם הם נכנסים.

אם למשל יזם מזהה פער מידע כלשהוא, הוא נכנס אליו וגובה תשלום על המידע. אם יזם מזהה שוק מונופוליסטי שבו המחירים גבוהים, הוא יודע שזה המקום שבו הוא יוכל להרוויח (במקרה  שהממשלה לא עוצרת בעדו מלהיכנס לשוק). כשלי שוק הם לפיכך לא סרח עודף ותקלה בשוק – הם חלק מהמהות שלו כזירה דינמית של פעולות בלתי פוסקות.

ליזם, בניגוד לממשלה, יש מניע רווח. לכן היזם, בניגוד לממשלה, חייב למלא את רצונם של הלקוחות ולשקלל את שיקולי העלות והתועלת של כל אחד מהם. בתיקונם של כשלי שוק ליזמים יש רקורד מוצלח ועשיר בהרבה מאשר ההיסטוריה העגומה של הניסיון הממשלתי להתערב בשוק, אשר לרוב יוצאת את האפקט ההפוך.

ואם תאמרו: מי אמר שאכן יבוא יזם ויפתור את כשל השוק? זכרו שהשאלה הגדולה יותר היא: מי אמר שהממשלה אכן תפתור את כשל השוק ולא תגרום לנזק גדול יותר? לממשלות יש רקורד הרבה יותר בעייתי בנושא, והדבר ברור לגמרי לאור מערכת התמריצים העומדת בבסיס פעולתה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

14 תגובות למאמר

  1. 1. לפי אותו ההיגיון שלך בדיוק, האינטרס של הממשלה הוא לשפר את חיי האזרחים באופן הכוללני והאופטימלי ולכן אם היא לא תצליח לעשות זאת כמו שצריך (ובמקרה הזה, לפתור לכשלי שוק) תחליף אותה ממשלה אחרת שתעשה כן. ולכן אפשר לסמוך עליה שתעשה זאת כמו שצריך, ואם לממשלות יש “רקורד בעייתי בנושא” למה ליצרנים

    2. בעולם התוכנה עלות הייצור הראשוני יכולה להיות עצומה אך עלות העתקת המוצר היא אפסית, בנוסף, בעולם של ניתוח מידע, ככל שיש לי יותר מידע יש לי יותר יכולת להשתמש בו כדי לייעל את המערכת שלי.
    ולכן, איך נוודא שחברה כמו גוגל או פייסבוק תעמוד בפני תחרות אמיתית? גם החדשניות שבחברות יתקשו להתמודד עם נקודת פתיחה כל כך חזקה כמו של 2 חברות אלה.
    ובהעדר תחרות אמיתית, איך נבטיח מהן חדשנות?

    1. 1 – האינטרס של הממשלה הוא להישאר בשלטון, ולפקידים (שקובעים המון דברים בשלטון) יש אינטרס לקבל עוד שכר ולעשות דברים, במה שבבירור לא קשור בלהישאר לשלטון. עד כמה שזה נראה מוזר, להישאר בשלטון זה ממש לא אותו הדבר כמו לעשות את הדבר הנכון. כדי להישאר בשלטון נותנים מתנות לטווח קצר ליותר מ50% מהאוכלוסייה על חשבון השאר, בבזבזנות בלי סוף ועושים דברים שנראים טובים כדי שבעוד 4 שנים תיבחר לעשות את אותו הדבר וכן הלאה עד שתפרוש מפוליטיקה. דברים כמו משברים יוצרים אפילו זמן מצויין לעשות את כל מה שנכתב למעלה, כי יש כסת”ח בשם קיינסיאניזם ללמה לבזבז יותר ולהחליט על רגיולציות מטופשות שרק נראות כעובדות (כלומר, עוד קולות) פותר משברים כלכליים. כל קשר בין להישאר לשלטון בין לעזור לעם הוא מקרי בהחלט.

      2 – יש מתחרים לגוגל, לדוגמא bing וduckduckgo. יש גם מתחרים לפייסבוק, בדמות טוויטר וסנאפצ’ט, או שפשוט אפשר לעבור לתוכנות צ’אט חופשיות למיניהן, שקיימות בהמוניהן. הטיעון שלך די קורס כי מתחרים כבר קיימים לכל חברה ובמקרה שהיא תפשל הם יעלו.

    2. האירוע המכונן בשאלת היות המשק הישראלי משק חופשי או בעל יסודות קומוניסטיות מתרחש בשקט וכמעט בהחבה בימים אלה בבית המשפט העליון. בית המשפט העליון החליט כי בסמכותו להתערב במחירים שגובה דלק קידוחים מחברת חשמל במסגרת ההסכם שנחתם בין חברת חשמל לדלק קידוחים. התערבות כזו על ידי פקידים או שופטים וזהו מהותית היינו הך, תוליך לחיסולה של דלק קידוחים, וממילא להלאמת לויתן. עוד קטע של יוזמה ותעשיה פרטית יחוסל. המדרון התחיל על ידי שטייניץ והליכוד בהפרת ההסכמים עם מחפשי הגז. אם עושים הסכם חדש זה פתוח לבקורת של כללים ותעמולה עם יסודות של כלכלה מרוכזת ממשלתית. החיסול מתרחש מול העינים ואין פוצה פה.

    3. תגובה ל’שטויות’-
      הרעיון של מתנות לטווח קצר, ולעשות דברים שנראים טובים, נכון בפוליטיקה, אבל נכון גם בשוק חופשי.
      גם חברות של מזון מהיר, מכינות אוכל טעים ומשביע לטווח קצר, שהלקוחות ירצו לקנות, ופחות אכפת להן ההשפעה הבריאותית לטווח ארוך, כיוון שגם כאן החשיבה של חלק גדול מהלקוחות איננה ארוכת טווח.
      גם בשוק החופשי מושקע מאמץ אדיר בכך שהמוצרים יראו טובים, ולפעמים זו ממש הטעיה של הצרכנים.

    4. תגובה ל’מישהו’ –

      אכן, אבל בשוק החופשי לפחות אתה יכול לבחור עבור עצמך. אם יותר מ50% מהמדינה בוחרים לאכול מזון מהיר אני לא צריך להיות כפוי לאכילת מזון לא בריא. לעומת זאת, אם יותר מ50% מהאנשים ש60% מהמדינה הלכה לקלפי והצביעה להם כדי שיעשו מה שבא להם למשך 4 שנים החליטו שמזון מהיר הוא עכשיו חובה, עלי לאכול מזון מהיר ולא איענש. זה ההבדל המהותי בין השוק החופשי לממשלה, שהופך אותו לעדיף בהרבה גם בזירה הזאת.

  2. מאמר יפה רק הערה אחת בקשר לסיום:
    יש להוסיף שגם אם נניח שליזם יש אותו הסיכוי לטעות כמו הממשלה(וכפי שהוכח במאמר זה ממש לא נכון) הנזק שהוא יכול לגרום הוא קטן יותר כי
    א.אין לו אמצעי כפייה ולכן קל יותר לברוח מטווח הפגיעה, רק צריך להפסיק לקנות את שירותיו.
    ב.לממשלה יש תמריץ להיראות טובים(כדי להיבחר שוב) ולכן עדיף לה לטאטא את טעויותיה מתחת לשטיח במקום להודות בקיומן.
    וג.במערכת של מדינה ישנם תהליכים מורכבים וארוכים בדרך לשינוי חוק/מדיניות ומערכת משפט שמקובעת על תפיסה של חיוב מוחלט לחוק גם אם הוא מזיק ונוגד את המוסר כל זמן שהוןא לא שונה. כך שגם אם יטש רצון לשנות-זה יקח זמן רב לביצוע.

  3. אני חושב שהענין קצת מורכב יותר:
    “כשלי השוק” הם לרוב תלויי זמן. כשצריך להניע תהליך מהר ובאופן אגרסיבי, אין מנוס, ברוב המקרים המתערבות גסה של הממשלה. במלחמת העולם השניה, למשל, היה צורך דחוף מאד בבריטניה , ובמידה מסוימת גם בארה”ב, בפיתוח צבאי מהיר ונרחב. הממשלה נכנסה במלוא עוצמתה לענין וזירזה תהליכים שאם היו צריכים להמתין ליזמות פרטית היו לוקחים, סביר להניח, זמן רב יותר.
    כשיש זמן ואין לחץ אפשר לתת לשוק הפרטי הרגיל, על האזונים שבו, לפעול בנחת ולדאוג שהיד הנעלמה של אדם סמית תעשה סדר.
    מעבר לזה, כפי שצוין במאמר, הממשלה צריכה לדאוג למסגרת הכללית: חוק וסדר, בטחון אישי וכו’. לעניות דעתי גם מגדלור (כדוגמא), שהובא במאמר כמשהו שאמור להתקיים על בסיס השוק הפרטי, הוא ענין מובהק שהממשלה צריכה לדאוג לו כחלק מהמסגרת שמאפשרת שוק חופשי, כמו גם דרכים, מסילות רכבת, נמלים וכדומה.

  4. מאמר יפה אך מכיוון שסקרת את הנושא לעומק אעיר על חוסר מרכזי. אתה מניח שהחוקים שעל פיהם היזמים מתנהלים הם אקסוגניים, אבל מה עם המקרה הנפוץ שהחברות הגדולות פועלות ומצליחות לשנות את חוקי המשק לטובתן. מקרים כאלו ואחרים קוראים לרגולציה מידתית שתשמר את מגרש המשחקים פתוח לכל השחקנים לטובת רווחת הכלל.

    1. להפך, זו דוגמה מצוינת לבעיה במעורבות ממשלתית. מכיוון שהציבור טולרנטי למעורבות כזו, הוא מאפשר לחברות גדולות להעביר רגולציה שלכאורה תעזור לציבור אך בפועל תחזק את אחיזתן במשק ותמנע תחרות פוטנציאלית.

    2. לשלומי: מי זה “הכלל” שאת רווחתו אתה מבקש ?

      האם הכלל הוא 100% בדיוק של האוכלוסיה ?
      אם כן, אזי הרגולציה כלל לא נחוצה, שהרי 100% של האנשים מקבלים בדיוק את מה שהם רוצים.
      אם ה”כלל” קטן מ-100%, אזי יש רוב ומיעוט.

      מן הסתם תגדיר “כלל” את הרוב (בוודאי לא את המיעוט), נכון ?

      מדוע המיעוט צריך להקריב עצמו לטובת הרוב ?
      מדוע רווחתו של פלוני, כצרכן (=הרוב), קודמת לרווחתו של אלמוני, כיצרן (המיעוט) ?

      כמובן גם הרוב (=”הכלל”) לא צריך להקריב עצמו לטובת המיעוט. בתגובה שלך – הרגולציה שמובילות החברות הגדולות לטובת עצמן.

      לכן כל רגולציה היא פסולה.
      זו שמטעם הרוב, המיוצג לכאורה ע”י המדינה – מקריבה את המיעוט. למשל, חוק השכירות ההוגנת.
      וזו שמטעם המיעוט, המיוצג, הפלא ופלא, גם כן ע”י המדינה – מקריבה את הרוב. למשל, המועצות החקלאיות.

  5. BIZPORTAL: על רוקפלר.

    “ב-1865 רכש רוקפלר את חלקו של קלארק בחברה וכמו כן ביצע רכישה של נתח גדול במזקקה נוספת. באותה שנה הקים שותפות נוספת בשם Andrew & Rockefeller שהפכה במהרה לחברת הזיקוק הגדולה בקליבלנד. כעבור שנתיים השוטפות קנתה חברת זיקוק קטנה שהקים אחיו של רוקפלר וכך ב-1870 הקימה השוטפות את חברת Standard Oil האגדית. כבר בתחילת דרכה הייתה זו החברה הגדולה ביותר באוהיו ושלטה בכ-10% מסך תעשיית זיקוק הנפט בארצות הברית.

    Standard Oil המשיכה להתרחב ולרכוש דומיננטיות בשוק זיקוק הנפט. החברה בצעה רכישות נוספות בתחום, בעיקר של מתחרים, וחברות קטנות שלא יכלו להתמודד בשוק התחרותי. החברה החלה להתפשט ברחבי העולם, תוך תחרות עזה עם רוסיה, שבה התגלו בבאקו בשנת 1885 מרבצי נפט עשירים ואיכותיים בהרבה מאלו שהיו מצויים בארצות הברית.

    בהדרגתיות השתלטה Standard Oil על ייצור הנפט בארה”ב. מפיקי נפט ממורמרים, וחברות קטנות העלו טענות כנגד החברה ובאווירת ה-“אנטי-טראסט” ששררה בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 והעשור הראשון של המאה ה-20 בארה”ב, הורה בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1911 על פירוק החברה ל-37 חברות משנה.

    רוקפלר עצמו פרש מעסקי הנפט עוד בשנת 1895 אם כי נשא את התואר נשיא החברה עד 1911. לאחר שפרש מהתעשייה עוד השקיע במספר תחומים מגוונים ביניהן תעשיית הפלדה והבנקאות. בשנת 1901 הונו האישי נאמד על כ-900 מיליון דולר. בהתחשב בגודל כלכלת ארה”ב באותה תקופה ובאינפלציה, סכום זה שווה ערך לכ-200 מיליארד דולר, ששם אותו בראש רשימת המיליארדרים, אפילו היום וללא שום תחרות.

    לזכותו ייאמר: לימד את כולם מהו קפיטליזם. הקים מפעלי פילנטרופיה ענקיים על שמו. הצליח להגשים את החלום האמריקני ולעמוד בראש רשימת רמות העושר הגדולה בהיסטוריה.

    לרעתו יצויין: כונה גם בציניות “המחוקק הגדול”, משום שעל כל מה שעשה בימיו, חוקק חוק שאסר אותו אחר כך. מייצור מונופולים, כולל מאבקים לא הוגנים במתחרים בשוק, ועד לתשלומי מס מינימליים. ”

    אז אין צורך להתערב בכשלי שוק, כי אין ערובה לכך שהממשלה תעשה זאת במיטביות? כי אין ערובה שזה לטובת האזרחים? בארצות הברית לא חושבים כך.

    1. רוקפלר מעולם לא הגיע ל80% מהשוק, שלא לדבר על 100%, והוא היה ב60% בזמן הקריסה. מחיר הנפט צנח כמו מטורף בתקופתו, בגלל זה שהדרך שבה הוא הגיע לאחוז כל כך גבוה בשוק היה בגלל מציאת כמה שיותר דרכים להרוויח מנפט, מה שהקריס את מחירו. אין מונופול, אין העלאת מחירים, אין נעליים. אם רוקפלר הוא הדוגמא ל”כשל שוק” אז צריך לפרק את המדינה.

    2. ציינת את רעתו – שהוא דחף ל*חוקים* שיאסרו תחרות.

      הבעיה אם כן אינה אצלו, אלא אצל המחוקקים שמתערבים בשוק והציבור שמאפשר זאת.

  6. *** שוק – יש יישות כזו ? ***

    יוסי נכשל במבחן בחשבון. מכבי חיפה נכשלה במשחקה האחרון בליגה. צה”ל נכשל בימים הראשונים של מלחמת יום כיפור. בכל אחת מדוגמאות אלה היה ‘כישלון’, והיה מי שנכשל.

    אם טוענים שיש ‘כשל שוק’, מיהו שנכשל ?

    התשובה המתבקשת היא “השוק”. היא הרי נמצאת, במובלע, בכותרת הטענה ‘כשל ש-ו-ק’.

    לכאורה ברור. רק ש… האם קיימת יישות ‘שוק’ ?

    יוסי, מכבי חיפה וצה”ל הם יישויות. חלקן אורגניות (יוסי), חלקן משפטיות (מכבי חיפה וצה”ל). יש להן רצונות ומטרות. ומכאן ה’כישלון’ שבאי השגתן.

    האם ‘שוק’ היא גוף אורגני ? משפטי ? מישהו יצר אותו ? הוא בבעלות מישהו, או הבעלים של משהו ? יש לו זכויות משפטיות ? יש לו תכונות פיזיקליות (משקל,נפח, מטען חשמלי) ? יש לו תפקודים קוגניטיביים (חשיבה, מודעות, רגש, וכו’) ? היש ל’שוק’ רצון ? מטרה ?

    אז מהו ‘שוק’ ?

    ‘שוק’ הוא תמונה מצרפית הקיימת אך ורק בעיני המתבונן. ב’שוק’ נעשות פעולות רבות, שעיקריהן: ייצור, מכירה וקניה – של מוצרים ושרותים שונים. יכול המתבונן “לראות” את אוסף פעולות אפית הלחם במאפיות, מכירתו בחנויות המכולת, וקנייתו ע”י הצרכנים השונים – ולכנות זאת “שוק הלחם”.
    למעשה, גם זה לא. אפילו המתבונן חד העין ביותר לא מסוגל “לראות” את מלוא השוק, כי כל פעולות “השוק” נעשות במקומות שונים ובזמנים שונים.

    מכאן ש’שוק’ איננו יישות אמיתית. ‘שוק’ הוא יישות מדומה (וירטואלית).

    אם ‘שוק’ איננו יישות אמיתית, כיצד יתכן שה’שוק’ יכשל ? אם ‘שוק’ הוא יישות מדומה, כיצד אפשרי שיהיו חוק הגבלים עסקיים, ורשות שאוכפת אותו, שנלחמים ב’כשלי שוק’ ?