יש מה לעשות נגד הסנקציות

ב-11 במאי 2026, שרי החוץ של מדינות האיחוד האירופי נועדו בבריסל והצהירו על הטלת סנקציות נגד בכירים וגופים מובילים בתנועת ההתיישבות. בהחלטתם יצרו השרים השוואה מופרכת ומבישה בינם לבין מרצחי החמאס, שגם נגדם הופנו עיצומים דומים. אף שהאיחוד האירופי טרם פרסם רשמית את השמות של מושאי הסנקציות, לפי דיווחים הן יוטלו נגד תנועת רגבים, תנועת נחלה וחברת אמנה, והעומדים בראשיהן. זוהי כבר הסלמה מסוכנת לעומת סנקציות קודמות שהוטלו נגד יחידים שנחשדו באלימות נגד פלסטינים ביהודה ושומרון. רגבים, נחלה ואמנה בוודאי לא מעורבים במעשי אלימות וכל חטאם הוא בבניית קהילות יהודיות ביהודה ושומרון.

ביוני 2025, מספר מדינות ובהן בריטניה, קנדה ונורבגיה, הטילו סנקציות על השרים סמוטריץ' ובן-גביר. האיחוד האירופי נמצא תחת לחץ פנימי כבד להטיל סנקציות על שרי הימין גם הוא. זוהי כבר הכרזת מלחמה על המחנה הלאומי הישראלי. בנוסף, יש חשש מוצדק לחלוטין שממשל דמוקרטי עתידי בארה"ב יחדש ויחמיר את הסנקציות שהיו תחת ממשל ביידן. כעת על המדינה לפעול בזירות המשפטיות, החקיקתיות והדיפלומטיות בנחישות ובמהירות לפני שהסחף יתגבר.

עתירות, עתירות, עתירות

ברמה הפשוטה, על מושאי הסנקציות לעתור נגדן בבית המשפט של האיחוד האירופי ובהקדם האפשרי. עד כה, אף ישראלי שנפגע מעיצומים אירופיים לא פעל במישור העתירות. כפי שסקרה לאחרונה עו"ד שרה שיאלום במאמר מקיף, אל מול הסנקציות של האיחוד האירופי, עומד לרשותנו ארגז כלים משפטי של המערכת השיפוטית של האיחוד עצמו. המסלול המרכזי הוא תביעת ביטול(Action for Annulment) . לפי סעיף 263 לאמנה על תפקוד האיחוד האירופי (TFEU), כל אדם או ישות שנפגעו מהחלטה יכולים, תוך חודשיים מפרסומה, לעתור לבית הדין הכללי של האיחוד בבקשה לבטל את הכללתם ברשימת הסנקציות. חשוב להבין: הסמכות של שופטי האיחוד לדון במקרים אלו, גם כשמדובר במדיניות חוץ וביטחון, מוחלטת ומבוססת היטב, כפי שנקבע בפסיקתRosneft  התקדימית.

הבשורה המשמעותית ביותר עבור הישראלים הנכללים ברשימות אלו טמונה בסטנדרט הראייתי שהציב בית הדין האירופי בפסק הדין Kadi II. בית הדין קבע כי חובת ההוכחה מוטלת על רשויות האיחוד ולא על הפרט. השופטים אינם יכולים להסתפק בטענות כלליות או ב"מראית עין" של נימוקים; עליהם לוודא כי לכל האשמה יש בסיס עובדתי מוצק וספציפי. במקרה של תושבי יהודה ושומרון הנרדפים תחת "משטר זכויות האדם" של האיחוד ללא כל הליך שיפוטי מקדים במדינתם, בית הדין יידרש לבחון בקפידה את איכות המקורות של שירות החוץ האירופי. טענות המבוססות על דיווחי ארגונים פוליטיים ללא הצלבת מידע או קרבה בזמן לאירועים, לא יוכלו לעמוד במבחן הדין האירופי המחמיר.

לצד תביעת הביטול, המערכת האירופית מציעה שלושה נתיבים משלימים: בחינה מנהלית מחדש – הגשת בקשה מנומקת ישירות למועצת האיחוד להסרה מהרשימה; פנייה לבית הדין האירופי דרך בתי משפט לאומיים (סעיף 267) – אדם שחשבונותיו הוקפאו על ידי בנק מקומי באירופה יכול לערער על חוקיות הסנקציה בבית משפט מדינתי, ובכך לאלץ הפנייה של הסוגיה לבית הדין לצדק של האיחוד; תביעת נזיקין – פסק דין Bank Refah קבע כי אדם שהכללתו ברשימה בוטלה בשל אי-חוקיות, זכאי לתבוע פיצויים על הנזקים הכלכליים והתדמיתיים שנגרמו לו.

המודל המבצעי: "חומת אש פיננסית"

המפתח לנצח את הסנקציות הוא לאיין את הפגיעה שלהם במושאי הסנקציה. באירוניה גמורה, האיחוד האירופי עצמו יכולה ללמד אותנו כיצד לעקוף סנקציות בינלאומיות. באוגוסט 2018, ארה"ב פרשה מהסכם הגרעין עם איראן וחידשה את הסנקציות נגדה. בתגובה, האיחוד האירופי אימץ את תקנה 2271/96 ("תקנת החסימה"). התקנה אוסרת על חברות אירופאיות לציית באופן ישיר או עקיף לחוקים האמריקאיים המפורטים בה. לפי סעיף 2 לתקנה, כל חברה אירופאית מחויבת לעדכן את הנציבות האירופאית כיצד החוקים החסומים משפיעים על העסקים שלה. חברה שנפגעה מציות לסנקציות האמריקאיות יכולה לתבוע בבית משפט אירופי את הגורם המזיק. המשמעות היא להפוך ציות לסנקציות אמריקאיות לבלתי כדאי מבחינה כלכלית.

על ישראל לחוקק חוק חסימה שיאסור על בנקים ישראלים לשתף פעולה עם סנקציות מנהליות זרות שלא אושררו על ידי גורם שיפוטי ישראלי. שילוב של חוק חסימה יחד עם "קרן שיפוי מדינתית"  שתגבה את הבנקים במקרה של קנסות זרים, ינטרל את התמריץ הכלכלי של הבנקים לשתף פעולה עם צווים זרים וייצור מאזן הרתעה משפטי מול רשויות האיחוד.

כדי להתמודד עם הסכנה שחוק כזה ידרבן בנקים בינלאומיים להעדיף שלא לעבוד עם בנקים ישראלים, על ישראל לאמץ אסטרטגיה של "נתיב בנקאות מפוצל". המנגנון מבוסס על הפרדה פיזית ודיגיטלית מוחלטת בין הפעילות המקומית של אזרחי ישראל לבין תשתית הסליקה הבינלאומית (SWIFT). במסגרת זו, יוקמו "חשבונות מגן ריבוניים" אשר ינהלו את תנועת הכספים של מושאי הסנקציות אך ורק בתוך גבולות המערכת הבנקאית הישראלית ובמטבע שקל חדש. בשיטה זו, הבנק המסחרי אינו חשוף לסיכון של "זיהום" המערכת המוניטרית העולמית, שכן הכספים אינם חוצים את גבולות ישראל ואינם עוברים דרך בנקים קורספונדנטים בניו יורק או בפרנקפורט.

ברמה הטכנית, המערכת תתבסס על מסלקת "זהב"(RTGS)  של בנק ישראל כגורם מתווך. במקום שהבנקים הפרטיים יבצעו סליקה ישירה זה מול זה עבור לקוחות "מסומנים", בנק ישראל ישמש כ"צד נגדד" ויסגור את העסקאות בתוך ספר מאזנים פנימי וחסוי. כך תבנה ישראל "אינטרנט פיננסי" מקומי, בדומה למודלים שהקימו מעצמות אחרות כמו רוסיה (SPFS) וסין (CIPS), המבטיח שזכויות הקניין של אזרחינו לא יהיו נתונות לגחמות של פקידים בבריסל. זהו מודל דומה ל-INSTEX שהקימו גרמניה, צרפת ובריטניה ב־2019, "מנגנון עוקף" שנועד לאפשר לחברות אירופיות לסחור עם איראן מבלי להשתמש במערכת הבנקאית האמריקאית ולחמוק מהסנקציות של ארה"ב. אם האיחוד האירופי מצא לנכון לייצר נתיב סליקה עוקף עבור משטר האייתוללות, אין כל מניעה משפטית או מוסרית שישראל תקים מנגנון דומה עבור אזרחיה שלה.

גביית מחיר מדיני מהאיחוד האירופי

על האיחוד האירופי להפנים שהקו העוין שלה נגד ישראל ידון אותה לחוסר רלוונטיות מוחלטת. על הכנסת לחוקק חוק שיטיל מגבלות כגון שלילת הטבות מס או מיסוי כבד על תרומות אירופאיות לעמותות פוליטיות בישראל. האיחוד האירופי מממן בנייה ערבית סיטונאית בלתי-חוקית ביהודה ושומרון, ויש להניח שבשל הדרישה של רגבים לאכוף את החוק הישראלי היא מצאה את עצמה מושא לסנקציות. התגובה הראויה היא יציאה של המנהל האזרחי לפעולת הריסה רחבה של בניינים לא-מאושרים שנבנו במימון האיחוד האירופי והקפאה מיידית של כל בנייה.

מדינות זרות לא היו מודעות לפעילויות של מושאי הסנקציות לולא היו מלשינים מבית. על הכנסת לתקן חוק חרם שיאסור קריאה להטיל עיצומים על אזרחי ישראל ולאפשר תביעות נזיקיות ממי שנפגע מקריאות אלו.

לבסוף, האבסורד בהמשך פעילותן של הקונסוליות האירופאית לרשות הפלסטינית בלב בירתה של ישראל זועק לשמיים. כשמונה מדינות מפעילות קונסוליות כלליות בירושלים שלא מכירות בריבונות הישראלית בירושלים ומייצגות את המדינות שלהן לרשות הפלסטינית. כך למשל ספרד, שהזעיקה את שגרירה חזרה מישראל, בעוד שהקונסול-הכללי הספרדי יושב בירושלים ופועל מול גורמי "מדינת פלסטין" ברמאללה. הקונסוליות האלו הם שריד של התקופה הקולוניאלית ומנוגדות לחלוטין למשפט הבינלאומי הדורש שכל נציגות דיפלומטית תבקש רשות לפעול מהמדינה המארחת. המדינות האירופאיות מסרבות לבקש רשות מישראל פן יתפרש הדבר כהכרה במעמדה של ירושלים. לפני שנה, הממשלה הבטיחה תגובה ציונית הולמת להכרה הבריטית והצרפתית במדינה פלסטינית אך שום דבר לא קרה. יש לסגור את הקונסוליות הבלתי-חוקיות לאלתר ולאותת לאירופאים בקול ברור שמדינת ישראל מפסיקה לשתוק מול הזלזול בריבונות שלה.