חמאס הוא האשם היחיד במצבה העגום של עזה

כאשר השתלטה "תנועת ההתנגדות האסלאמית" – השם המלא של חמאס – על רצועת עזה ביוני 2007 הביעו חלק מהפרשנים סברה (או בעצם תקווה) שעכשיו כאשר בפועל יש לחמאס מדינה, לא תהיה לארגון שום ברירה ועם הזמן הוא יתמתן, יפתח כלים מדיניים שיחליפו את המלחמה, ויאמץ את הדרך הפוליטית שתחליף את המאבק המזוין. כל אותם משקיפים ופרשנים היו לא יותר מאשר נביאי שקר, שכן ארגון טרור אסלאמי הנוטש את דרך הטרור נחשד כארגון שנטש גם את האסלאם.

בפועל מה שקרה הוא תהליך מוזר מאוד שיכול להתקיים רק בחברות אסלאמיות, והוא תהליך של השמדה עצמית בגלל תכונה מאוד מסוימת של ארגונים אסלאמיים. תהליך זה נובע מהתחושה הקולקטיבית השוררת בקרב הנהגתם לפיה מוטלת עליהם חובה דתית להיות צמודים לעקרונותיהם הפוליטיים, ואם הם לא יהיו נאמנים להם אזי הם יהיו קרבן לביקורת מפי אנשים שהתדמית שלהם היא יותר דתית, יותר אמונית ולכן גם יותר אמינה.

מצד שני, תנועת חמאס מנסה להופיע כארגון פוליטי, התמודדה בבחירות לרשות המחוקקת בשנת 2006 וזכתה במרבית מושביה, ועתה היא מתכוננת לבחירות לנשיאות כדי לזכות במשרת נשיא הרשות. הבעיה היא הסתירה בין היותה ארגון פוליטי השותף לחיים ברשות הפלסטינית ולכן חייב לאמץ דפוס פעולה פוליטי ובראשו הגמישות הפרגמטית ויכולת לדבר עם ישראל בעניינים עקרוניים, לבין תפיסת  האחים המוסלמים לפיה אסור לסור מהדרך המוכתבת על ידי אללה המרשה לנציגיו עלי אדמות לדבר עם הציונים רק על עניינים טכניים כמו העברת מזון, מים, דלק וחשמל.

על פי גישת חמאס, כלל לא נורא אם הציבור המוסלמי העזתי סובל, שכן זהו "בלאא'"- ניסיון שהיושב במרומים מציב בפנינו – ורק אם נעבור את המבחן נקבל בבוא היום ויזה לגן עדן. מכאן נובעת הנכונות של חמאס להקריב מאות ואף אלפי קרבנות בכל עימות צבאי, והצגתם בתקשורת הערבית והעולמית הופכת את מצב הניצחון הישראלי והתבוסה של חמאס לתבוסה ישראלית וניצחון חמאס. את מחיר "הניצחון" ההזוי של חמאס – הרוגים, פצועים, הרס תשתיות – משלם האיש ברחוב העזתי, והרחוב איננו עם חמאס בנקודה זו, כי הוא הרבה יותר פרגמטי מאלה שהשתלטו על חייו.

התפיסה הדתית מונעת מחמאס לעשות כל מעשה העלול להתפרש ככניעה ליהודים, כמו שחרור שבויים או חללים ישראלים הנמצאים בידי חמאס, ואפילו למסור מידע עליהם. כל מי שמעורב בעניין יודע היטב שחיילי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול אינם לצערנו הרב בין החיים, ובכל זאת ממשיכים דוברי חמאס לזרות חול בעיני הפלסטינים ולומר שלא ימסרו כל פרט על שני החללים הללו, אפילו לא תשובה על שאלת חייהם או מותם, כאילו שיש סיכוי לכך שהם עדיין בחיים.

גם מהבחינה הדתית אנשי חמאס תקועים בתוך פינה חשוכה ואפלה. לאורך 1400 שנים משחר תולדות האסלאם, היו שליטים מוסלמים שהתייחסו בכבוד לזרים, לא תקפו מדינות זרות חזקות מהם, ודאגו בדרך כלל לרווחה הכלכלית של הציבור החי תחת ידם. חמאס רחוקה מאופן התנהגות זה כרחוק מזרח ממערב, שכן תנועה זו, לא רק שאיננה מעוניינת בשיפור בריאותם, חינוכם ותנאי החיים של בני רצועת עזה, היא אפילו נוקטת צעדים רבים כדי ליצור בעזה תמונת סבל ומחסור כדי לסחוט כסף מהעולם.

איפה הכסף?

סוגיה נוספת שיכולה הייתה להרחיק את תושבי עזה מאפשרות העימות הבא עם ישראל, שיהיה כמובן על חשבון חייהם ולא על חשבון רווחת אנשי חמאס, היא הנכונות של חמאס לבוא לעסקת חילופי שבויים עם ישראל.

יחיא סנוואר, המנהיג הנוכחי של חמאס ששוחרר בעסקת שליט, יודע שישראל לא תסכים לשחרר יותר מאלף רוצחים עבור חלקי גופות, אבל הוא מחויב לאסירים ולמשפחותיהם וקשה לו מאוד להגיע עם ישראל להסכם שייתן לפלסטינים פחות מההסכם שהוא עצמו שוחרר בו.

אתם מבינים? סנוואר עצמו שוחרר והשיג לעצמו את החירות, אבל לקדם שחרור של אסירים אחרים? זה כבר יותר מידי עבורו. וכאן מגייסת תנועת חמאס את כל הסיסמאות כדי להצדיק את עמדתה: "לא נוותר לישות הציונית על שום דבר", "לא ניתן לציונים שום מידע בחינם", "נמשיך במאבק לשחרור פלסטין מהים עד הנהר". אלו הם סיסמאות שאפילו האיש ברחוב העזתי חדל מלהאמין בהן וברצינות של מי שמשגר אותן לערוצי הלוויין או לאינטרנט.

אנשי חמאס מבליטים בכל דרך את "האסון ההומניטרי" בעזה, אבל הם שוכחים לספר לשומעיהם שמצב הרצועה נובע, בראש ובראשונה, מהתנהלות חמאס במהלך יותר מעשר השנים האחרונות, מאז שהם השתלטו על הרצועה.

הם קיבלו מיליארדי דולרים מקטאר ומארגונים בינלאומיים תמימים שאינם בודקים מה נעשה בכסף, ומה עשו ראשי חמאס עם הכסף? בנו בתי ספר? בתי חולים? מפעלים? תשתיות? לא ולא. חלק מהכסף מצא את דרכו לחשבונות הפרטיים והנסתרים של ראשי חמאס באחד ממקלטי המס ברחבי העולם, חלק שימש לרכש בתים ודירות עבור בכירי התנועה, אבל החלק הגדול הלך לתעשיית המנהרות, הטילים ושאר כלי המשחית באמצעותם מתכננת תנועת חמאס לשחרר את פלסטין. עד עכשיו היא הצליחה בעיקר לשחרר את תושבי רצועת עזה מכל אפשרות לנהל חיים נורמליים.

מכיוון שהעולם הערבי הפנה את גבו לחמאס, הגיעה התנועה למצב של פשיטת רגל כלכלית שגרם לה לחדש את הקשר החמים עם איראן. אנשי חמאס מקווים שאיראן תתמוך בהם בכסף, בנשק, בתחמושת ובטילים (שוברי השוויון מול ישראל). הם חידשו את הקשרים שהיו להם עם חיזבאללה ובכך הסתבכו עוד יותר כאשר לקחו דווקא את הצד השיעי במלחמת האזרחים בסוריה.

איראן מצידה איננה מסתירה את שמחת ראשיה למראה הקשר המתחדש עם חמאס. ראשי הרפובליקה האסלאמית רואים בתנועת חמאס זרוע ארוכה הנשלחת מראש התמנון בטהרן מתוך כוונה ליצור סביב ישראל רצועה של איומים המתבססת על חיזבאללה בצפון וחמאס בדרום. אך ספק אם עובדה זו תשפר את החיים ברצועה או תצליח לשכנע את המובטלים – שישים אחוזים ממפרנסי עזה – שהחמאס פועל לטובתם.

ולכל האמור לעיל נוסף הפיאסקו חדש-ישן של היחסים בין חמאס לאש"ף והרשות הפלסטינית והפיוס בין שני הצדדים שעלה על שרטון כבר ביום בו התנועה פרצה לאוויר העולם לפני שלושים שנה. התחרות, העוינות, השנאה והקנאה בין שני הארגונים והלשון האיומה שבה משתלח כל צד באחר, מבטאים לא רק מחלוקת פוליטית אלא מבליטים את ההבדלים בתרבות הקולקטיבית של תושבי יהודה ושומרון לבין זו של עזה.

אפילו הערבית המדוברת בעזה איננה הערבית המדוברת ביהודה ושומרון, והשפה – כך יודע כל מזרחן מתחיל – היא בבואה של התרבות. בעזה התרבות היא של בדואים, יושבי מדבר, ואילו הערבית המדוברת בפי ערבים המתגוררים בגדה היא לשון של כפריים ויושבי עיר.

המחלוקת בין אש"ף וחמאס היא על כל הקופה: על עמדות ההנהגה, על משרד האוצר (בית הגידול של המושחתים והשחיתויות), על המשטרה ועל העיקר: הכוח הצבאי. למרות המסמכים המשותפים שחתמו שני הצדדים אל מול המצלמות והנאומים חוצבי הלהבות בזכות הפיוס הקדוש, ועל אף הדרישה הציבורית לשיתוף פעולה למען השגת המטרה המשותפת שהיא הקמת מדינה פלסטינית על חורבותיה של מדינת ישראל, לא הצליחו שני הצדדים להתעלות מעל המחלוקות ולקיים את ההבטחות שעמדו בבסיס ההסכמות. הם ממשיכים להשליך זה על זה – לעיני כל הציבור – קיתונות של ביקורת, לעג ומיאוס.

בצד הנגדי של המשוואה התרבותית-פוליטית נמצאים ארגונים סלפים, דמויי אל-קאעידה ודאעש, שיש להם נציגות פעילה ברצועת עזה למרות שמרבית פעיליהם עברו מרצועת עזה לסיני. חמאס מוצאת את עצמה במלחמת חורמה מול ארגונים אלה, העושים לה בדיוק את מה שהיא עשתה לאש"ף: ג'יהאד בשם האסלאם תוך האשמת חמאס בנטישת דרך הג'יהאד האמיתית ואימוץ תואר הנלעג "משמר הגבול" של ישראל. עד היום חיסלה חמאס עשרות פעילי התנועות הסלפיות, כולל יותר משלושים איש שנקצרו באש מקלעים ברחוב ברפיח, אחרי שהוברחו מתוך מסגד אִבּן תימייה באמצעות רימוני גז.

מצב מלחמה תמידי

חמאס – תנועה מבית מדרשם של "האחים המוסלמים" – אמורה הייתה ליצור אלטרנטיבה רעיונית לאומית-דתית לחלום הלאומיות החילונית שהובילו מספר ארגונים ערביים. אותם חילונים ערבים נכשלו בניסיון להציב מודל למדינה דמוקרטית ומודרנית, השומרת על אזרחיה, דואגת לרווחתם ולתעסוקתם. מדינה שאזרחיה מזדהים איתה ולא עם מסגרות שבטיות, אתניות, דתיות ועדתיות, המהוות מוקדי הזדהות מסורתיים במזרח התיכון.

התנועות הלאומיות הערביות שקעו לתוך ביצת הדיקטטורה ואין אף אחת מהן שהצליחה להקים ולקיים מדינת לאום דמוקרטית דוגמת ישראל. התנועה הציונית הצליחה בדיוק באותו מקום שבו נכשלו התנועות הערביות, ותנועת חמאס אמורה הייתה להציב אלטרנטיבה רעיונית דתית שתחת דגלה יתאחדו כל הקבוצות השבטיות והדתיות המתגוררות ב"פלסטין": מוסלמים, נוצרים, צ'רקסים ואחמדים.

התנועה הדתית נכשלה גם היא בשל העובדה שאין ביכולתה לנטוש את עקרונותיה הדתיים ובראשם עיקרון הג'יהאד, ולהתחבר עם אש"ף המוכן ליצור את המדינה הפלסטינית לצד ישראל כדי לחסל אותה בהמשך הדרך. חמאס איננה רואה דרך לקבל את ישראל אפילו באורח זמני, ולכן היא חייבת להיות עמה במצב מלחמה תמידי.

אדגיש: לא מלחמה אלא מצב מלחמה. מלחמה כוללת תהרוס את עזה על ראשם של ראשי חמאס, ואילו מצב המלחמה מעניק חותם הכשר למצב העגום שאליו הגיעה תנועת חמאס יחד עם הרצועה.

המצב בעזה הוא עוד הוכחה – למי שעדיין צריך אותה – לעובדה שאין ביכולת תנועה אסלאמית להקים ולקיים מדינה מודרנית שוחרת שלום עם שכניה אשר מקבלת בסובלנות אידיאולוגיות שונות משלה.

הפילוג בין אש"ף וחמאס הוא פילוג תרבותי בעל ביטוי פוליטי. אין דרך שתיצור אחדות או פיוס אמיתי, עמוק ומתמיד בין הקבוצות, ולכן כל מי שבונה על "מדינה פלסטינית" אחת מאוחדת עליו לעדכן את צפיותיו למציאות המזרח תיכונית המרה.

אש"ף נכשל בגלל שהאידיאולוגיה הלאומית החילונית, שיכולה לתפקד היטב באירופה, נכשלת במזרח התיכון בכל מדינה שניסתה לבסס עליה את קיומה – עיראק, סוריה, לוב, תימן או סודאן. תנועת חמאס לעומת זאת, נכשלה בגלל שאין ביכולת האסלאם המקורי והאמתי לקיים מדינה מודרנית בסטנדרטים של דמוקרטיה אירופאית המבוססת על חוקה אנושית. כך למשל טורקיה, אשר ככל שהיא חוזרת אל האסלאם מאז שנות התשעים כך היא מתרחקת ממודל הדמוקרטיה החוקתית המקובל במערב.

המסקנה מכל האמור לעיל ברורה לחלוטין: אין בסיס, לא חילוני ולא דתי, להקמת מדינה פלסטינית. לכן הפתרון היחיד הוא הבסיס הטבעי של חברות המזרח התיכון: השבט. רק אמירויות בערי יהודה ושומרון המתבססות על המשפחות המקומיות – דוגמת אמירויות המפרץ – יכולות לתפקד באופן לגיטימי באזור המזרח התיכון.