היוזמה הפרטית מטיסה את חקר החלל לגבהים חדשים

בשנת 2012, כאשר מעבורת החלל דיסקברי טסה מעל העיר וושינגטון בדרכה לצאת לגמלאות במוזיאון הלאומי לתעופה וחלל, שאל אחד הכתבים את האסטרונאוטית אנה פישר אם יש לה עצה לתת לילד שרוצה לטוס לכוכבים. בטח, ענתה פישר – שילמד רוסית.

אני מקווה שהנער הזה צפה בשיגור הטיל 'פאלקון כבד' של חברת ספייס-אקס לפני שבועיים, מפני שאולי הוא לא יצטרך ללמוד רוסית למרות הכל. עשרים ושבעה מנועים יצרו כוח דחף של למעלה מ־2500 טונות – שלדברי ספייס-אקס, הם שווי ערך לכשמונה עשרה מטוסי בואינג 747 – והניעו מטען של 70 טונות אל מסלול הקפה נמוך של כדור הארץ. רגעי השיגור היו מרהיבים: קשת של להבות ואדים הגיעו לשמים. אבל אפילו זו לא היתה התמונה המדהימה של היום.

בחרו מה בעיניכם היא התמונה המרשימה יותר: טילי ההאצה של פאלקון כבד מתנתקים ממנו ואז נוחתים בשלום על הקרקע אחרי השיגור; או העובדה שבטיסת הבכורה שלו, שלח הטיל אל הקוסמוס מכונית 'טסלה' חשמלית באדום בוהק נהוגה בידי בובה בשם 'סטארמן', כשהיעד הוא כוכב מאדים ומעבר לו, אל חגורת האסטרואידים.

ובכל זאת, בחירת סוג המטען היא יותר מהברקה שיווקית. התמונות של סטארמן במכונית עם גג נפתח מעל כדור הארץ אינן רק עתידניות ונוצצות: הן מעוררות השראה. הן מייצגות באופן מושלם את החלום האנושי בן מאות שנים לטוס, להתנתק מכוח המשיכה בעזרת המדע וכושר ההמצאה ולגלות עולמות חדשים.

זה בדיוק החלום שעמד בסכנה בשל החלטתו של הנשיא אובמה ב־2010 לבטל את השיבה לירח. לא זו בלבד שאמריקה ויתרה על המירוץ לחלל לטובת רוסיה ולסין – המדיניות הזאת הנמיכה את רף השאיפות שלנו ושיבשה את חלומותינו. אפשרויות כמו להציב אמריקנים על כוכב הלכת מאדים נסגרו לחלוטין.

הרובוטים המגששים של נאס"א שהגיעו למאדים, לצדק, לשבתאי ולחגורת האסטרואידים, הם רבי תושייה ותעוזה וסיפרו לנו רבות על מערכת השמש אבל הם לא מרגשים במיוחד. הם מהווים חומר קריאה מעניין במגזינים וכתבי עת מדעיים, אבל אינם מאיצים את הדופק או מלהיבים את הדמיון. זאת יכול לעשות רק חזון העתיד האנושי בחלל.

וזה מה שמייסד ספייס־אקס וטסלה, אלון מאסק, נותן לנו. למאסק יש כעת חזונות בסיטונות. חלק מהם, כמו מערכת הסעת ההמונים 'הייפרלופ', גורמים להרמת גבות. אחרים, כמו למשל שימוש נרחב במכוניות חשמליות, מתקבלים על הדעת עבור מי שיכול להרשות לעצמו את התענוג. אבל חקר החלל זה עניין אחר. ראשית כל, אנו יודעים כיצד להגיע לחלל. זה עניין של כסף, הנדסה וכוח רצון. החלל אינו רק מוצר של מותרות, יש לו פוטנציאל להעשיר ולעורר את הגאווה אצל כולנו.

אפשר היה לפטור את מאסק בספטמבר האחרון כתמהוני, כאשר הודיע ​​כי 'פאלקון כבד' מהווה צעד לקראת שילוב בין רקטות האצה לחללית אשר לפי התוכנית תטיס בני אדם למאדים בשנת 2024. אבל אחרי הצלחת השיגור של 'פאלקון כבד', לא ניתן עוד להתעלם ממאסק. בזכות השיגור המוצלח, העתיד המצפה לנו בחלל נראה לא רק סביר – אלא גם בלתי נמנע.

אינני חְנוּן־החלל היחיד שהתרגש למראה עיניו. "כוכב מאדים נמצא כעת בהישג יד", הצהיר נשיא אגודת מאדים, רוברט זוברין. הכתב לענייני חלל ואסטרונומיה אריק ברגר כתב: "למי שרוצה לעשות דברים נוספים בחלל – למשל, לכרות אסטרואידים, לחפור קרח מקוטבי הירח או אפילו לצעוד יום אחד על ה​​מאדים – עתיד כזה נראה היום הרבה יותר מוחשי".

למיליארדר מאסק יש כיום תחרות רבה בתחום כולל מצד האיש העשיר בעולם, מייסד חברת 'אמזון' ג'ף בזוס, שאיחל לו הצלחה לפני השיגור. באירוניה היסטורית, ייתכן שדווקא הצמצום בתקציבי נאס"א על ידי הנשיא אובמה הוא שהוביל לריבוי טיסות החלל שספייס־אקס היא חלק ממנו.

במקום שבו הרגולציה הממשלתית, הבירוקרטיה, ההתרחקות מנטילת סיכון והרפיון הגבילו את האופק של חקר החלל המאויש, תעשיית החלל הפרטית שוקקת חדשנות, פועלת ביעילות וחדורת יזמות. אלון מאסק מפיח בנו רוח חיים ומרחיב את חזון המציאות שלנו, ובכך יתכן שגם מציל את המוניטין של עמיתיו ענקי עמק הסיליקון, שהפכו להיות מושא לביקורת על החד־צדדיות והדוגמטיות שלהם ועל ניסיון השתלטותם על השיח הפוליטי.

"בעוד חמש מאות שנה", כתב צ'רלס קראוטהמר בשנת 2000, "תקופה רחוקה מאיתנו כמו עידן קולומבוס , קבוצת מתיישבים במסע אל הקוטב הדרומי במאדים תעבור בדרכה על פני כמה שרידים מוזרים, כשם שנקרות בפנינו כיום שרידי ספינות שכוחות בקרקעית הקרחונים הארקטיים. הם ודאי ישאלו את עצמם מי היצור ששלח אותם לשם. מה נאמר להם? שאחרי אלפי שנים של התבוננות בגרמי השמיים, צעדנו צעד אחד אל תוך החלל, ואז סבנו על עקבותינו ושבנו אל הבית החמים והמוכר? או שמא נאמר להם ששמרנו על אומץ לב וצעדנו אל האופק, סקרנים לגלות מה צופן לנו העתיד?"

אחרי ההשקה של 'פאלקון כבד', יש לי ביטחון רב יותר כיצד להשיב על שאלתו של קראוטהאמר. אנו נגיע לשם, וזה יקרה במידה רבה תודות לאנשי חזון כמו אלון מאסק.

אז תנו לאיש לעבוד. ואל תעמדו בדרכו.

המאמר המקורי פורסם באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: שאול לילוב