איי וייוויי מרמז באלגנטיות על מוראות הטוטליטריזם, אבל מקדם בלי משים את אותם המשטרים שבהם הוא נלחם
האמן והפעיל הפוליטי הסיני איי וייוויי נולד בשנת 1957 בבייג'ינג. הוא בנו של משורר שהוגלה לכפר נידח במהלך המהפכה התרבותית. איי בילה את רוב שנות היצירה שלו בסין, עם פסק זמן של כ-12 שנים בארצות הברית, והוא מרבה לשלב מוטיבים מערביים ביצירותיו. ברם, אומנותו משדרת את הרוח המיוחדת של יצירות שנוצרו תחת הדיכוי המעיק של משטר טוטליטרי. התערוכה שיצר בשם "אולי, אולי לא", מציגה בגן האמנות במוזיאון ישראל בירושלים.
היצירות ענקיות, כך שרק האולמות הגדולים ביותר במוזיאון מסוגלים להכיל אותן. הן מדברות אל הצופה ברמזים, שהרי דיבור ישיר בסביבה של פיקוח מתמיד הוא בלתי אפשרי. בו בזמן האומן משחק עם המשטר, כמו נהג מרוצים במסלול מסוכן: כמה קרוב יכול האומן להתקרב לאמירה מפורשת של האמת ולהישאר חופשי, או אפילו בחיים? האמנות אינה תמיד חייבת לדבר במטאפורה, אך האומנות של ההתנגדות לטוטאליטריות תמיד מדברת כך. אין לה ברירה.
באולם השני של תערוכת איי הצופה פוגש מוטיב מצוי בלקסיקון של אומנות תחת טוטליטריות: ההנגדה בין "חיים" בחברה טוטליטרית לבין החיים באמת. אילנות גדולים עומדים באולם, מוצגים מהשורשים ועד הצמרת. אך אם לאילנות יש גופות, אלו הם גופותיהם.
האילנות עומדים על שורשיהם, אך השורשים עומדים על רצפת הבטון של האולם, ממנה אינם יכולים לינוק שום תזונה. יד אכזרית קילפה את קליפת האילנות, את החיות שלהם, וביתרה אותם לחתיכות. יד אחרת, אכזרית לא פחות, בנתה אילנות מערימות של גזעי עץ מבותרים, בלי לטרוח להתאים חתיכה אחת אל אחותה. מישהו קידח חורים דרך לבבות האילנות וחיבר את החתיכות עם מוטות ברזל ואומים: והנה לך אילנות עומדים, רק משוללי כל אות חיים. מסביב לאולם מונחות ערימות של גזרי עץ, ללא התאמה, ממתינות אף הן, אולי, לשחזור לחיי-דמה.
נזכרתי במילים אלו מ-"שר הטבעות":
הניח ידו על האילן … מעולם לא היה מודע כל כך להרגשת קליפת אילן ולמרקמו, ולחיים שבתוכה. הוא חש שמחה למגע העץ, לא כיערן ולא כנגר, אלא מחדוות המגע עם עצם האילן החי.
הנחתי את ידי על אילן קלוף, נאנס והרוג. חשתי חמלה.
באולם הענק הבא שבו עיניי לא אל המצגות אלא לטפטים על הקיר, אף הם חלק מהתצוגה. כיסוי קיר אחד מעוצב בסגנון כלי חרס יווניים עתיקים: שורות ארוכות של דמויות, בשחור ובלבן, בסגנון מאופק, המתארות סצנות החוזרות על עצמן לרוחב קיר של עשרות מטרים. תחילת הרצועות מציגות חיילים יווניים עתיקים, עם רמחים, מגנים עגולים וקסדות מעוטרות, כפי שנוהגים לצייר על חרסים יווניים.
אך עד מהרה הדמויות עוברות מטמורפוזה לדמויות של ימינו: מסוקים מדגם רוסי רוחפים מעל הריסות ערים; לוחמים חמושים תוקפים, פליטים נסים מפניהם; טרקטור מניף את כפו שלו אל על, מלא מטען של גופות; נשים, גברים וילדים מועמסים על משאיות וסירות גומי, שוכנים באוהלים מאחורי גדרות תיל; שוטרים חבושי קסדות מעוטרות במסכי פרפקס ומניפים נבוטים, בסגנון המזכיר את רומחי היוונים וקסדותיהם, יורים גז מדמיע לעבר הפליטים; מפליאים את מכותיהם בפליט שלא הצליח לברוח; חצי האלה אירופה חולפת, רכובה על השור שלה, הפעם לא כאנוסה אלא כצופה בחיוך מאופק על הנעשה.
מצלמות וציפורים
מוטיב החוזר על עצמו בטפט הוא מצלמת טלוויזיה במעגל סגור. אנו נוהגים לקרוא להן "מצלמות ביטחון", אך איי וייוויי עומד על מהותן האמיתית: זהו נשק תקיפה, שמטרתו לקלף מעל הקרבן את האנונימיות והפרטיות שלו ולהותיר אותו חשוף בפני מסוק או נבוט.
מן העבר השני הקיר מעוטר בטפט בסגנון אחר. ממרחק הסגנון נראה כסדרה של מדליות מעוצבות. הצופה מתקרב, ורואה שמדובר במנדלות המורכבות משלשלאות המחוברות, שוב, למעגלים של מצלמות הצופות פנימה, לעומק הטפט, וכן החוצה, אלינו.
בין המצלמות והשלשלאות – קשה להבחין אם חלק מהן קשורות לשלשלאות – המוני ציפורי טוויטר משתדלות לעוף, לברוח ממנדלות המצלמות. אך כמו הטפט היווני, הסגנון מעוצב, מאופק, ואין אף ציפור טוויטר המצליחה להתחמק ממעגל הביון. וכאן הצופה שם לב: מצלמות הווידאו רואות הכל, אך לציפורי הטוויטר אין עיניים. אינן רואות.
מישהו, באיזה מרכז בקרה מוסתר, רואה את כולם, כולל כל מי שינסה לשבור את מעגל הביון והמעקב. האזרח הבודד מעביר את מחשבותיו ומספר את מראה עיניו בטוויטר, אך בכל זאת אינו רואה את כל התמונה, אלא רק את החלק הקטן שלו בה. הנחיתות שלו לעומת העוקבים מוחלטת.
עוצמת תחושותיי אילצו אותי למצוא מקום לשבת. שמתי לב למוזר ביותר: קבוצת תיירים סינים עמדה לצאת מהתערוכה. יש להם הכסף לטייל בעולם, אך הם צריכים להגיע עד לירושלים כדי לראות תערוכה של איי וייוויי. האם השגרירות הסינית מודעת לנוכחותם כאן? האם היא מזהירה את נתיניה לא להגיע? לא רחוק ממני ישבה אשה סינית, מהורהרת ומופנמת כמוני. חשבתי לדבר איתה, אך לא הצלחתי להגביה את קולי והיא התעלמה.
כמה יקר החופש הזה, לבקר בתערוכה של איי וייוויי בירושלים! להסתובב בין הטפטים ולעמוד על האלגוריות שבהם! האם מישהו חושב עד כמה יקרה הפריבילגיה הזאת? מתוך עשרות הישראלים והסינים שבאולמות, רק שני אנשים ישבו להרהר על מה שמוצג.
נזכרתי בעוד מוזיאון השוכן לא יותר משני קילומטר מכאן. גם שם תמונות של פליטים עמוסים על אוטובוסים ומשאיות, גם שם הכף של השופל מלאה. הפעם הוא כילה את חמתו על העצים והאבנים של בתים ובתי כנסת. אבל בגוש קטיף השופל היה מלא באנשים חיים שנזרקו לתוכו … החירות שלנו יחסית, ולא יותר מזה. אנחנו יכולים לחגוג את החופש לצפות באיי וייוויי, אך הממסד הישראלי עדיין אינו מרשה לנו לכנות בפומבי את מה שקרה אצלנו בשמו הנכון, כי כדי לעשות כן היא הייתה צריכה להודות באשמתה.
איפוק ומשמעת
העוצמה באומנות של איי, והפלא שלה, נובעים מכך שהיא כל כך מאופקת וממושמעת. דווקא בשל כך חלק מהתערוכה מקוממת: סדרה של צילומים של אנדרטות ובניינים מפורסמים מרחבי העולם. בכל תמונה איי וייוויי מניף "אצבע מורמת" לעבר נושא הצילום; מחוות בוז זו היא גם מוטיב החוזר על עצמו בחלקים אחרים של התערוכה.
בכך איי מביע את הבוז שלו למערכות שלטון ולתרבויות הבונות לעצמן אנדרטות ומשבחות את עצמן, ומנסות כך לבסס כביכול את הלגיטימיות שלהם. חיווי וולגרי זה הפך למעין סמל מסחרי של אומנותו. אוצרי התערוכה כותבים כי מעריציו של איי בכל העולם מצלמים את עצמם מניפים אצבע באופן דומה לעבר יעדים שונים ושולחים לו את התמונות בווטסאפ.
בכך איי חוזר על הטעות היסודית של ימינו, העשויה בסופו של דבר להעביר את השלטון לידי אותן מערכות שהוא בז להן. אי אפשר להיאבק נגד אותוריטה בלתי-לגיטימית על ידי שלילת כל אותוריטה.
מי שנוהג כך אינו יודע מה לבנות או כיצד לבנות. מול אותוריטה בלתי-לגיטימית חייבים להנגיד אותוריטה לגיטימית, שאת מהותה חובה להבין ואליה יש לחתור: חברה חופשית היא זו המקנה לשלטון מספיק עוצמה כי לרסן את חבריה, אך מרסנת אף את עצמה. אובדן התובנה הזאת בקרב תרבות המערב, האשליה כי כל אותוריטה היא רעה ויש להתיחס אליה בבוז, מהווה כיום האיום הגדול ביותר על חירויותינו.
התערוכה של יצירותיו של איי וייויי מוצגת במוזיאון ישראל עד ה-3 במרץ. רוצו לראות.
ד"ר יצחק קליין הוא ראש המחלקה למחקרי מדיניות בפורום קהלת
תודה על המאמר הרגיש והמעניין. לא כל יום "נופלים" על מאמר כזה.
חבל שלא הרגו אותו.
נשמע כמו משתפ קלאסי של ה cia ושל התיאוקרטיה
הליברלית-יהודית.
השאיפה היא להפיל את המשטר בסין לטובת שלטון
בובות של התיאוקרטיה.
האומן גדל במשטר ששלח דור שלם של משכילים למחנות העבודה הידועים. כמו שקרה ברוסיה קמבודיה ועוד מקומות סוציאליסטים נפלאים. זאת בעצם מחאת נגד של אומן שהתחנך לאחר בריחה בארצות הברית.
כל התערוכה הזאת לא שייכת ולא מדברת אלי.
הייתי בתערוכה ואני מודה לאלוהים שאנחנו עם יהודי עם המון חילוקי דעות אבל בלי החד מחשבתיות של השמאל הקיצוני שבסוף גורם לכול העוולות שיוצרות תערוכות נפלאות כאלה.
שני המוצגים שהרשימו אותי היו:
– ערמת הענק של גרעיני החמניה המלאכותיים: תחושה מיידית של מיאוס כלפי בזבוז מאמץ אנושי- שהתחלפה לאט בהבנה של הקהילתיות ותחושת השייכות שהיתה לאלפי העובדים והתורמים (שאגב, מנוגדת לאנרכיזם שהמחבר ראה בקולאז׳ האצבע המשולשת).
– ילדים ישראליים משתוללים על שטיחים שנארגו ביד בסין בתבנית מדויקת של רצפת מוזיאון מימי הנאצים: תערובת של תמיהה על הזלזול ואי ההבנה של היצירה, ושימחה של נכד לניצולי שואה.
אמנוצ (לא שגיאה) ב"מיטבה". מבחינתי, כשהיצירתיות שהצופה נדרש לה כדי להסביר מה, לעזאזל, הוא רואה עולה על זו שנדרשה מהאמן, משהו התפספס.
נראה שווייוויי עלה על השטיק הנחוץ להצלחה בעולם האמנות המערבי: מינימום בהירות, מקסימום פלצנות. ובזה הוא אכן מצטיין, גם אם לא הצליח להתעלות לרמה של מיכה אולמן, שהסתפק בפיזור חול על רצפת המוזאון.
אגב, ציפיתי מ"מידה" להתייחס לאחת מיצירות הפאר שבתערוכה: צילומים ממצלמת וידאו בכלוב הטיגריס בגן החיות שבעזה, שעצם קיומה מראה עד כמה האמן מבין את קהל לקוחותיו, אבל לא את מהותה של עריצות.