כך הפך ג'סטין טרודו לנער הפוסטר של השמאל העולמי

בקנדה מתרוצצות בדיחות רבות על חשבונו של פייר אליוט טרודו השנוא, למשל "קנדה הוציאה מתוכה סוף סוף מנהיג שראוי להתנקש בו". העיתונאי הקנדי פיטר ניומן שיתף פעם אנקדוטה שבה צפה ב​​אדם המנסה בעקשנות לאלץ מכונה אוטומטית לממכר משקאות לקבל שטר כסף מרופט במיוחד, ואחרי ניסיון אחד יותר מדי הוא בסופו של דבר מתפוצץ וצורח "לעזאזל עם טרודו!"

ביום מותו של פייר אליוט טרודו, ה-28 בספטמבר 2000, תוכנית המלל החביבה עלי ברדיו העלתה בזה אחר זה מאזינים שנפרדו ממנו ב"ברוך שפטרנו" בגרסאות שונות, בעוד המנחה סופד בסרקזם ל"מנוח היקר". ספרים נכתבו באשר לסיבות המדויקות לכך שטרודו הזקן היה שנוא נפשם של רבים, ודי אם נאמר שסגנונו הייחודי של שמאלנות מתנשאת העמיס על הקנדים מורשת כבדת משקל שכולם נאלצו לשאת.

הציבור הקנדי התוודע לבנו הבוגר של פייר, ג'סטין, בהלוויית אביו. ההספד המוגזם שנשא לזכרו (ושנפתח בשוּרה "חברים, רומאים, בני ארצי…" הלקוחה מתוך מחזהו של שייקספיר 'יוליוס קיסר') צרם כמו רדיו עם אנטנה מקולקלת, אבל העיתונות הקנדית גמרה עליו את ההלל כאילו היה הברקה צ'רצ'יליאנית. עד מהרה התברר כי טרודו הבן עומד להטריד בעתיד באופן מתמשך את הקנדים, אף שעדיין לא הודיעו על כך לג'סטין עצמו.

לאחר מות אביו, שוטט יורש העצר בשטח במשך שמונה שנים כסלבריטי חובב, לא עשה שום דבר באופן מיוחד ולא ממש התאמץ למתג את עצמו כבעל עניין כלשהו בפוליטיקה. לאחר כניסתו הבלתי מרשימה לפרלמנט בשנת 2008, הוא התמנה באופן מפתיע למנהיג הליברלים הקנדים ב־2013, שעה שהמפלגה היתה במצוקה כה נואשת עד כי לא נותרה לה כל ברֵרה אלא לקבל אותו בראשה. שנותיו הראשונות בתפקיד אופיינו בפליטות פה בלתי פוסקות מסדר הגודל של דן קווייל, סגנו של הנשיא ג'ורג' בוש האב.  

אם להשתמש באנלוגיה אמריקנית, עלייתו לגדולה של ג'סטין טרודו משולה לבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב כשהן מתומצתות באדם אחד, המשלב בין הכורח העגום של הילרי קלינטון למוזרות בסגנון "נכון-שזה-לא-קורה-באמת?" של דונלד טראמפ. עבור קנדים רבים, הרעיון שג'סטין טרודו – ג'סטין טרודו! – הבן הטמבל של פּיֵיר שגדל עם כפית כסף בפה הגיע איכשהו לתפקיד ראש הממשלה, מעורר חוסר אמון ממש כמו הרעיון שהמנחה של 'המתמחה' יושב כעת בחדר הסגלגל בוושינגטון.

זהות מקרית

טרודו, השולט בקנדה מ-2015, הפך להיות נער הפוסטר של מה שקרוי כעת השמאל של צדק חברתי, ושמרנים מרחבי העולם למדו לתעב אותו כמין גילוי אנושי של "מרחבים בטוחים ופריבילגיות", כפי שסיכם לאחרונה העיתונאי סטפן דייסלי. עלי להודות שאני מתקשה לתת לו אפילו קרדיט כזה. כמו כל דבר בחייו ברי המזל, זהותו הנוכחית של טרודו כלוחם מובהק למען צדק חברתי נראית כמו עוד דבר שנתקל בו במקרה, והיא מופעלת על ידי יועצים פוליטיים ועיתונאים הפיקחים ממנו בהרבה.

https://www.youtube.com/watch?v=BOU_Wg-BGVI

הביוגרפיה שלו, שנכתבה בידי סופר צללים וראתה אור ב־2014 תחת השם 'מכנה משותף', וכן נאום שנשא שנה לאחר מכן באוניברסיטת מקגיל (וגם כאן אינו חשוד כמחברו), העניקו שניהם הזדמנות להתרשם מתפיסת עולמו, והתברר כי לא מסתתר מאחוריה שום להט אמיתי של פילוסופיה פרוגרסיבית שאפתנית, אלא בסך הכל טקסט סטנדרטי ומוכן מראש של נימוקים ליברליים פשטנים.

אם העסיק אותו להט אידאולוגי כלשהו בתקופה שקדמה לבחירתו לראשות הממשלה, היה זה הניסיון לפייס את הלאומיות הצרפתית־קנדית דווקא, רעיון מיושן וצר אופקים שאביו החשיב כיעד הקיומי של הפוליטיקה הקנדית.

בקיצור, הפענוח המדויק ביותר של טרודו מצביע כי יותר מאשר אידאולוג המסור למטרה, יש כאן לפנינו שחקן בינוני שעדיין לא למד את הטקסטים שלו (ואכן, הוא התגלה ככזה באחת הקריירות קצרות המועד שלו בטרם נכנס לפוליטיקה). במילים אחרות – למרות כמה תחזיות הפוכות, נראה כי עתידו של השלטון הפרוגרסיבי לא ידמה כל כך לזה של טרודו – אלא יהיה גרוע ממנו בהרבה.

בידיים מתאימות ונחושות יותר מאלה של הממשל המבורדק של טרודו, האידאולוגיה הפוסט־מודרניסטית של השמאל החדש בגילומו היתה מציבה איום אגרסיבי הרבה יותר גדול לחופש הדיבור, המצפון וההתאגדות. אחת הסיבות לכך שאנו מרבים לשמוע על תעלולי היח"צ של טרודו וצדקנותו הערכית היא שנראה כי אין לו עניין רב למשול.

זה לא אומר שהצעדים שממשלתו נקטה עד כה לא היו נוראיים כשלעצמם – כמו העברת חוק C-16 (המוסיף לחוק העונשין את האיסור להפלות אנשים שמזהים את עצמם כטרסג'נדרים במוסדות ציבור ולהגדיר זאת כ'פשע שנאה'), הזכות להפלות בטוחות וחוקיות ודחיפה של פוליטיקת זהויות למקומות שלא שייכים אליה כמו המשא ומתן על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה והפיקוח על פרוייקטים של משאבי טבע.

זה רק אומר שאילו היתה כאן ממשלה חזקה ומחויבת יותר מבחינה אידאולוגית, האינסטינקטים שנותנים השראה ליוזמות כאלה היו מתבטאים באופן רודני הרבה יותר.

אגב, הסיכון הזה צריך לשמש תזכורת עד כמה חשוב לקיים מערכת יציבה של איזונים ובלמים, ובפרט בלמים שיאזנו מראש חקיקת יתר של משטר עתידי.

יד חופשית

אחת הביקורות המוצדקות נגד סטיבן הרפר, ראש ממשלתה הקודם של קנדה, היא על כך שלא הקדיש די מחשבה כיצד להבטיח את העתיד.

בהשוואה לארה"ב, הזרוע המבצעת בקנדה נהנית מעוצמה גורפת המאפשרת לה מרחב פעולה גדול על בסיס שיקול דעת עצמי, אך הרפר לא הצליח לאייש באף אחת מהזרועות הממשלתיות שמרנים שישארו נטועים במקומם הרבה אחרי שהוא עצמו יפנה את כסאו.

הרפר לא מינה שמרנים לבית המשפט העליון, וגם לא השתמש בהון הפוליטי הדרוש כדי לבצע רפורמה בסנאט הקנדי הנוקשה (שאינו נבחר אלא ממונה) ולהפוך אותו לבית מחוקקים נבחר שיוכל לחוקק חוקים משמעותיים, אפילו תחת ראשי ממשלה ליברליים. כתוצאה מכך, ממשלתו של טרודו נהנית כיום מיד חופשית להתנהל באופן חובבני.

זו נקודה שראוי לזכור כאשר האמריקנים ייצאו למאבק על שליטה בסנאט שלהם מאוחר יותר השנה. בדרך כלל מדברים על השליטה הרפובליקנית בסנאט בהקשר של טראמפ – האם הבית יציית לנשיא או יגלה דעתנות, וכן הלאה.

ואולם כיוון שסנאטורים משרתים שש שנים, והואיל וכהונה נוספת של טראמפ ב־2021 אינה מובטחת, נוכחות שמרנית חזקה בבית המחוקקים מספקת לא רק פיקוח בהווה, אלא מהווה גם פוליסת ביטוח נגד הופעתו הבלתי נמנעת של טרודו אמריקני, שכמו רוב הדברים באמריקה, יתברר כמעט בוודאות כמתוחכם ומשמעותי יותר מאשר גרסתו הקנדית.

המאמר המקורי התפרסם באתר 'נשיונל רוויו'. מאנגלית: שאול לילוב