פרשת ויקרא: מה בין החטאת לאשם

חומש ויקרא, שאת קריאתו נתחיל בשבת הקרובה, פותח במצוות שניתנו למשה באהל מועד – תורת הקרבנות. התורה נותנת שמות שונים למיני הקרבנות שעליהם היא מצווה: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם. ההקפדה על שם הקרבן חוזרת שוב ושוב: "עֹלָה הוּא" (א, יג), " מִנְחָה הִוא" (ב, ה), "חַטָּאת הוּא" (ד, כד) "אָשָׁם הוּא" (ה, יט). אין פלא, אפוא, שהלכת חז"ל תרגמה את ההקפדה הזו על שם הקרבן לקביעת חשיבותה של ההקרבה "לשמה" (משנה זבחים ד, ו):

"לשם שישה דברים הזבח נזבח: לשם הזבח, לשם זובח, לשם ה', לשם אישים, לשם ריח, לשם ניחוח; חטאת ואשם – לשם חטא."

"לשם הזבח" מלמד כי לכל זבח יש "שם"; ואכן, חז"ל הרבו לעסוק בהלכות השונות הנוגעות לזבח ששמו השתנה במהלך הקרבתו. השמות השונים שקובעים את תכליתו של הקרבן מגדירים גם את סוג הקרבן ואת אופי הטקס שיתבצע בו: קרבנות העולה עולים כליל באש, לעומת קרבנות השלמים, שבאים כתשלום, כתודה על הטוב שה' עושה עמנו, ועל כן נאכלים בסעודה גדולה ולמשך יותר מיום אחד. קרבן החטאת נועד לחַטֵּא, לנקות חטאים וטומאות, ועל כן דמו ניתן במקומות "חשובים" יותר מאשר קרבנות הנדבה – הוא לא נזרק על המזבח סתם אלא ניתן על קרנותיו, או אפילו נכנס אל תוך ההיכל, בחלק מהמקרים.

ברוב הקרבנות, קל לראות כיצד הגדרת שמם השונה ומטרתם השונה משפיעים גם על תהליך הקרבה שונה. אולם החטאת והאשם, שזכו לשמות שונים זה מזה, נראים דומים מאוד. מלבד העובדה ששני הקרבנות הללו באים, לכאורה, לאותה התכלית – כדי לכפר על חטא, בולט היעדר הוראות הקרבה מיוחדות לאשם. וכשמצווה התורה על אופן אכילת הקרבנות נאמר "כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם, תּוֹרָה אַחַת לָהֶם" (ז, ז).

הדמיון בין החטאת לאשם כה רב, עד שהתנאים נחלקו אם בכלל קיים הבדל ביניהם. ר' אליעזר בן הורקנוס (המאה הראשונה והשניה לספירה) טען כי "החטאת באה על חטא והאשם בא על חטא" (משנה זבחים א, א) ועל כן הוא משווה את האשם והחטאת לכל עניין "שנאמר, כחטאת כאשם" (שם ח, יא). אף שדעתו לא נתקבלה, היא מחדדת את השאלה – מהו בעצם קרבן האשם?

בניגוד לקרבן החטאת, שבא על חטאים "מִכֹּל מִצְו‍ֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה" (ד, ב), קרבנות האשם שבתורה באים על מספר חטאים ספציפיים, שחז"ל מנו בסדר הזה (משנה זבחים ה, ה):

אלו הן אשמות: אשם גזלות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר, אשם מצורע, אשם תלוי.

אשם מעילות (ה, יד-טז), אשם תלוי (שם, יז-יט) ואשם גזילות (שם, כ-כו) מופיעים בפרשתנו, והם מציינים את קרבן האשם הבא על "מַעַל". מעל משמעו מעילה בקדשים, בבהמה או בממון, ובהרחבה – גם שבועת שקר על ממון של אדם אחר קרויה "מַעַל בַּה'" (ה, כא). מלבדם מביאים אשם גם הנזיר שנטמא במהלך נזירותו (במדבר ו, יב), המצורע המבקש להיטהר (ויקרא יד, יב) והבא על שפחה חרופה (ויקרא יט, כא).

מעילה בקודש

יעקב מילגרום הסביר כי המשותף לחטאים אלו (מלבד שפחה חרופה, שפירושה עמום ועניינה אינו מבורר) הוא הפגיעה בקודש ובמקדש. המעילה היא פגיעה ישירה בקודש – שינוי של קרבן מייעודו או גניבה של נכס השייך למקדש. שבועת השקר היא דרגה נמוכה יותר של מעילה – אדם הנשבע בשם האל לשקר על כסף שאינו שלו מחלל את הקדושה ששם האל מנכיח, ובכך הוא מבצע מעין-מעילה: הוא נוטל ממון שאינו שלו תוך פגיעה בקודש.

הנזיר אף הוא חלק מן הקודש – "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'" (במדבר ו, ח); כאשר הוא נטמא, נחשבת טומאתו כפגיעה בקודש – היא מפקיעה ממנו את הנזירות ומועלת בקדושתה.

המצורע הוא מעין תמונת-תשליל של הנזיר – הוא מורחק מן המחנה מפני טומאתו החמורה הקשורה בחילול הקודש ובמעילה. עוזיה לקה בצרעת כשבא להקטיר קטורת בהיכל, והכהנים נזפו בו "צֵא מִן-הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ! … וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ" (דהי"ב, כו, טז-יט), ואף גחזי, נער אלישע, הצטרע כשלקח כסף בניגוד לדברי רבו הנביא (מל"ב ה, כו-כז).

החטאים שעליהם מביאים אשם מתאפיינים, אם כן, במעילה, פגיעה בקודש ובמקדש. הדבר מלמד, לדברי מילגרום, כי תפקידו של האשם שונה לגמרי מזה של החטאת והדמיון ביניהם הוא חיצוני בלבד. משמעות החטאת היא לחַטֵּא, לטהר – להסיר חטא ועוון מעל האדם; האשם, לעומת זאת, מציין את האשמה של האדם – העונש שלו, נקיפות לבו המתעוררות כתוצאה מהחטא, וקרבן הפיצויים הבא כנגד כל אלו. בניגוד לחטאת, שאמורה לנקות את האדם מהחטא, קרבן האשם הוא בעצם התגלמותו של העונש, התגלמות בדמות פיצוי, קרבן.

"כערכך"

את הסברו של מילגרום ניתן לחדד בעזרת מאפיין נוסף של קרבן האשם. בניגוד לחטאת, התורה מקפידה לציין בהקשר של קרבן האשם את הכסף: האשם קרב "אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" (ה, טו), ומוסיפים עליו את "חֲמִישִׁתוֹ", כלומר חמישית מערך המעילה, במקרי מעילה או גזל. גם אשם המצורע מתייחד בכך שלמצורע ניתנת אפשרות להביא קרבן זול יותר "אִם דַּל הוּא וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת" (יד, כא), אך את קרבן האשם הוא מחויב להביא בכל מקרה – ערכו הכספי קבוע מראש, "בְּעֶרְכְּךָ", כפי שמציינת התורה בכל האשמות בפרשתנו.

הייצוג הכספי נוכח גם באזכוריו הבודדים של האשם מחוץ לתורה. בחוקת כספי המקדש שמתקן המלך יואש מוזכר "כֶּסֶף אָשָׁם" (מל"ב יב, יז), וכן כשהפלשתים נועצים בכהנים ובקוסמים כיצד להשיב את ארון הברית לישראל הם עונים להם: "אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם, כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם" (שמ"א ו, ג). בהמשך אכן מוזכרים "טְחֹרֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֵשִׁיבוּ פְלִשְׁתִּים אָשָׁם לַה'" (שם, יז).

כזכור מקריאתנו בשבועות הקודמים, תפקידה של נתינת הכסף בתורה הכהנית היא "אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ" (שמות ל, יב), והכסף יכול גם לייצג את נפשו של האדם אם הוא נודר "נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַה'" (ויקרא כז, ב). האשם, אם כן, הוא לא רק התגלמות העונש והפיצוי, אלא קרבן שמבצע גילום כספי כדי לייצג את המקריב עצמו. המושג "בְּעֶרְכְּךָ" שמיוחד לפרשת הערכים – נדרי נפשות אדם ה"נפדים" בייצוג כספי – חוזר בקרבנות האשם שבפרשתנו, וגם פסלי הזהב של הפלשתים הוגשו בתור אשם לה' כמייצגים את עריהם השונות – האשם ייצג את המקריבים באמצעות כסף וזהב.

להרבות קדושה

קרבן החטאת וקרבן האשם הם באמת שונים מאוד, אם כך. בעוד פעולת הכפרה של החטאת מתבצעת כניקוי וחיטוי מטומאה ומעוונות, האשם נועד לכפר בדרך אחרת לגמרי – באמצעות הענקת האדם לאלוהיו. האשם הוא התגלמות של המקריב, של נקיפות לבו ותשובתו, של הווידוי הנאמר על האשם (במדבר ה, ז). בכך מבטא קרבן האשם כפרה שאינה על ידי הסרת העוונות, אלא על ידי הקדשתו של האדם החוטא.

כשהאדם פגע בקודש, מעל בו או מיעט אותו, תיקונו אינו רק בהסרת החטא, באיפוס המצב הקיים. את הפגיעה בקודש יש לתקן באמצעות ריבוי קדושה – האדם מקדיש את עצמו, את ערכו, כקרבן, ובכך הוא מצרף את עצמו אל הקודש, מגדיל את הקודש בכך שמהותו שלו משתנה לקודש, מוקרבת לה'. האשם מלמד כי במצבים מסוימים לא צריך להילחם בחטא, אלא דווקא להרבות בקדושה, להיות קודש.