תנו ללמוד בשקט: הגיע הזמן שגם במכללות יפתחו מסלולי דוקטורט

נפתח בחדשות הטובות: שר החינוך נפתלי בנט מטיל את כל כובד משקלו כדי לאשר למרכז הבינתחומי בהרצליה אפשרות למסלול דוקטורט.

מדובר בבקשה ישנה של המרכז הבינתחומי, שכבר שנים נסחבת במסדרונות המועצה להשכלה גבוהה הלוך ושוב, כשוועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה) מנסה בכל כוחו לטרפד אותה. כבר ב-2014 אושרה עקרונית תוכנית למסלולי דוקטורט במכללות, אבל מאז העסק תקוע, ולא מעט בזכות ור"ה.

עצם ההתנגדות של הגוורדיה הישנה מרמזת לנו שדבר טוב קורה כאן. אם מי ששומרים בכל כוחם על הגבינה שלהם, על הדינוזאור הישן וזולל התקציבים של ההשכלה הגבוהה, מנסים למנוע את פריצת המונופול, יש כאן סימן מעודד. אבל למהלך עשויות להיות גם השלכות אחרות ופחות חיובות.

הטוב: ערעור המונופול

הטוב, הוא, אם כן, פריצת המונופול. אנשי האוניברסיטאות מוחים נמרצות על טשטוש ההבדל בין מוסד להוראה למוסד למחקר, אבל הם אינם מסבירים מדוע בכלל שיהיה הבדל חד שכזה. האם יכולתו של בית הספר למשפטים בבינתחומי – עקרונית ומהותית – לחקור, פחותה מאשר זו של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה?

למעשה, אם מסתכלים על רמות בתי הספר למשפטים כלל לא בטוח שניתן לומר שהאוניברסיטאות כולן טובות מן המכללות. מספיק להביט על תוצאות בחינות לשכת עורכי הדין, בהן שיעור העוברים את הבחינה שלמדו בבינתחומי – 68% – היה דומה לשיעור העוברים מבר אילן (69%), וגבוה יותר מאוניברסיטת חיפה (60%), אותה עקפה אפילו מכללת ספיר (63%).

בחיבור שכתב ב-1850, שנת מותו, ביקש הכלכלן וחבר הפרלמנט הצרפתי פרדריק בסטייה לבטל את המונופול של הממשלה להענקת תארים. וכך כתב:

אם יש דבר בעולם שהוא מתקדם מטבעו – זו ההוראה. מה היא למעשה, אם לא העברה מדור לדור של הידע שנרכש בידי החברה, כלומר אוצר המשוחרר מן הפסולת שלו ושמוסיף על עצמו בכל יום ויום? כיצד קרה שההוראה בצרפת נותרה אחידה ומאובנת בערפול של ימי הביניים? משום שהיא עברה מונופוליזציה ונסגרה על ידי התארים האוניברסיטאיים במעגל בלתי עביר"

יש כמובן הבדלים רבים בין ההשכלה הגבוהה בצרפת במאה ה-19 לבין זו של ישראל במאה ה-21, אך הרעיון הבסיסי לפיו מונופוליזציה יוצרת קיפאון וסטגנציה נכון כאז כן עתה.

טיעון מגוחך במיוחד שהשמיעו תומכי האוניברסיטאות הוא שמתן האפשרות למכללה להעניק דוקטורט יוזיל את התואר. מעבר לכך שכבר כיום יש תחומים בהם המכללות טובות יותר מהאוניברסיטאות – כאמור לעיל – העובדה היא שלא כל תואר ולא כל דוקטורט נחשב שווה ערך. תואר שני מהאוניברסיטה העברית אינו שווה לתואר שני מאוניברסיטת אריאל, והדבר משתנה גם בין פקולטות ובין מנחים.

כאשר מקום עבודה מעניק למישהו משרה על סמך התואר שלו, הוא לא מסתכל רק על עצם קיומו של התואר. הוא בוחן איזה גוף נתן לו אותו, ומי בתוך אותו גוף, ובהתאם לכך הוא נותן משקל לתואר.

כך לדוגמה התרחשו בשנים האחרונות כמה מקרים בהם בוגרי אוניברסיטת אריאל התלוננו שהפלו אותם בשל כך שלמדו מעבר לקו הירוק, אבל לא העלו על דעתם שייתכן שהאפליה לכאורה לא באה בגלל מיקומה של האוניברסיטה, אלא משום שאין היא נחשבת טובה כמו אוניברסיטאות אחרות.

הרע: האינפלציה בתארים

אבל כאן טמון הרע. האם כל תוספת של השכלה תורמת לאדם ולחברה? אנחנו רגילים לחשוב כך, אך ספק אם הדבר נכון.

מאז הרפורמה שפתחה את השוק למכללות זינק מספר בעלי התארים בישראל, והוא אחד הגבוהים בעולם. האם אזרחי ישראל חכמים יותר? האם פריון העבודה שלהם גבוה יותר? נראה שלא.

אי עליית הפריון אל מול הזינוק בהשכלה הרשמית מחזק את הטענה של הכלכלן בריאן קפלן בספרו החדש "The case against education". לפי קפלן, החלק העיקרי במתאם שבין השכלה לבין פריון נובע לא מתאוריית "ההון האנושי" הגורסת כי אתה לומד יותר וכך פרודוקטיבי יותר, אלא משני גורמים אחרים.

הראשון הוא מתאם הפוך – אנשים מוכשרים יותר, שבלי קשר ללימודים היו מפיקים יותר, ממילא גם יהיו טובים יותר בלימודים; השני מכונה סיגנליזציה או סימון – התעודה שאתה מציג למעסיק מראה לו שאתה יכול להתאמץ ולהשקיע, בלי שום קשר לשאלה האם מה שלמדת עזר לך במשהו. במילים אחרות, ויתור על התקצוב המסיבי של ההשכלה הגבוהה (יותר מ-11 מיליארד ש"ח לשנה!) היה פוגע מעט מאוד בפרודוקטיביות ובתפוקת המשק, אם בכלל.

ואכן, כפי שהעלה אורי כץ במחקר שערך עבור פורום קהלת, נראה שיש בישראל עודף השכלה גבוהה. הרבה מאוד אנשים עושים תארים שלא מקדמים אותם לא מבחינת הרחבת אופקים ולא מבחינת פריון. תופעה זו נובעת  מתוך האתוס ש"צריך תואר" וגם משום שבמשרות במגזר הציבורי – שבו עובדים יותר מ-1.2 מיליון איש – ההתחשבות בתארים היא לפי קריטריונים אחידים ובלי בחינת הדבר לגופו של עניין.

כך, המערכת של המגזר הציבורי מעודדת עשיית תארים רק לשם משיכת עוד כסף ממשלם המסים. יש מקום לשאול האם תוספת מסלול לקבלת תואר שלישי לא תהווה פתח לניפוח משכורות שכזה, במגזר שממילא המשכורות בו הולכות ועולות הרבה מעבר לשאר המשק.

פן חיובי אפשרי של הבעיה הזו היא דווקא היתרון שבהחרפתה: יתכן כי ההכבדה ההולכת וגדלה של אפקט התארים המיותרים על המגזר הציבורי תביא בסופו של דבר לבחינה מחודשת של מערכת התגמולים, שאולי תשתחרר מקיבעון התארים ותעבור לתגמול לפי ביצועים.

כן, זה לא יקרה מחר ולא בעוד שנה, אבל יש להניח שהיום הזה בוא יבוא, כי למערכת התגמול הנוכחית אין יכולת להחזיק מעמד לטווח ארוך.

המפוקפק: אהרן ברק

בעיה אחרת אינה עם עצם המהלך לערעור המונופול של האוניברסיטאות, שבסך הכול נראה כמהלך מבורך, אלא עם התוכנית המסוימת שנמצאת על הפרק. בראש תוכנית הדוקטורט שהציע המרכז בינתחומי ניצב לא אחר מאשר נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק.

אין חולק על כך שברק הוא משפטן מבריק ואיש אקדמיה לעילא ולעילא, אבל העובדה ששר החינוך מן הבית היהודי יפתח את פתח ההשכלה הגבוהה דווקא ליצירת שיבוטים גנטיים של אסכולת ברק – יש מי שיראה בדבר יותר משמץ טעם לפגם.

אמנם לשר החינוך בנט, גם בכובעו כיו"ר המועצה להשכלה גבוהה, אין שום יכולת להתערב בתוכניות אקדמיות ולקבוע מי יעמוד בראשן, אבל הוא יכול גם לא למסור את נפשו כדי שיצאו לפועל.

ואף על פי כן, נראה שבשיקול הכללי ארוך הטווח המהלך נכון ביסודו. את המונופול של אנשי ההשכלה הגבוהה יש לערער ככל האפשר, ואין לתת לשומרי הסף את הסמכות לקבוע מי ילמד והיכן. נאמר על כן לבנט: יישר כוחך ששיברת, או ביידיש: יָא, ברעכען!

ועד ראשי האוניברסיטאות מסר בתגובה: "במקום לפעול למען האינטרס הלאומי שהנו קידום המחקר האקדמי ומיצובה של ישראל כמובילה במדע פורץ דרך, מתרחש כעת מהלך של אישור הענקת תואר דוקטור למכללה ספציפית. מדובר באישור אשר יפגע באיזון בין אוניברסיטאות המחקר והמכללות.

דוקטורט לא בא לידי ביטוי רק בשם 'דוקטור' אלא במחקר עמוק ובמערכת שלמה שמפרה אותו. מוסד שמעניק תארים שלישיים צריך להיות מוסד עם עשייה מחקרית ארוכת טווח בתחומים רבים, אחרת יש פה תואר שהוא רק לצורך קבלת תואר, שאנשים יקבלו רק לצורך אגו או העלאת שכר – בעוד אחרים מבצעים מחקר עמוק ותחרותי ברמה גבוהה.

חבל שמהלך זה במכללה יוביל לזילות תארי הדוקטורט. אנו תקווה כי אלו האחראיים על שמירת האינטרסים האקדמיים והלאומיים של ישראל יבינו במהרה את גודל הטעות ויעצרו את קידום המהלך אשר צפוי לפגוע בדור העתיד של החוקרים בישראל".