קולות של תקווה: העולם הערבי מתחיל להתקרב לישראל בגלוי

בתוך מקהלת הגינויים הקבועה שנשמעת במדינות ערב, מתחילים לצוץ בשנים האחרונות קולות שפויים יותר שלא חוששים להביע תמיכה בישראל ולהכיר בזכותה להתקיים

משתחררים מכבלי השיח. העיתונאי הכווייתי עבדאללה אלהדלק | צילום מסך

בדרך כלל אני מציג בפני קוראיי הנכבדים תמונה עגומה למדי של העולם הערבי והעולם המוסלמי, שכן הצרות הקורעות את שני העולמות הללו לגזרים הן גדולות, והפילו רק בשבע השנים האחרונת מאות אלפי חללים ושלחו מיליוני אנשים לחיים של נדודים, אומללות וסבל. למרות הפוטנציאל העצום של המזרח התיכון, אוצרות הטבע, המרחבים האינסופיים והאפשרויות הבלתי מוגבלות, האזור הזה כושל ואומלל.

במזרח התיכון מתנהל שיח המטיל את האשמה למצב על גורם אחד עיקרי, ישראל, ושותפים לה הקולוניאליסטים – בעיקר בריטניה וצרפת – שהביאו להקמתה של ישראל.

הטענה לפיה ישראל היא האשמה בכל צרות העולם הערבי והאסלאמי מצאה קרקע פורייה לצמוח, בשל כמה סיבות: ראשית כל, קל יותר לשכנינו להאשים את האחר בצרותיהם מאשר לחפש בתוך עצמם את הסיבות לסבל שלהם, וישראל ממילא נחשבת כנטע זר באזור הזה כי היא איננה ערבית או אסלאמית.

בנוסף לכך, ישראל היא מדינה של יהודים אשר אינם זכאים לריבונות וחייבים לחיות תחת חסות האסלאם, אשר כמובן מקנא בסיפור ההצלחה הישראלי מול כישלונותיו המחפירים.

השיח האנטי-ישראלי חוצה את כל המגזרים והמעמדות באוכלוסיית המזרח התיכון: שליטים ונשלטים, משכילים ובורים, דתיים וחילוניים, אליטות ובני שוליים, מוסלמים ובני דתות אחרות, בדווים, כפריים ותושבי ערים. הדיבור נגד ישראל הפך עם השנים לנפוץ ומקובל ברחבי האזור עד כדי כך שהמילה "תטביע" – נורמליזציה, במשמע נירמול היחסים עם ישראל – הפכה להיות מילה גסה ושלילית לחלוטין.

אלא שבשנים האחרונות התפתח שיח מקביל, אחר ומשוחרר מהמוסכמות הללו, והוא מתייחס לישראל בצורה שונה ואף הפוכה לחלוטין. קשה לאפיין במדויק את מובילי השיח הפרו-ישראלי, אך התכונה המשותפת לכולם היא היכולת להשתחרר מהשיח הכללי ולשחות נגד הזרם תוך נכונות לעמוד בפני הביקורת ולהתמודד איתה.

חשוב לציין שאמצעי התקשורת החדשים המצויים כיום בקצות אצבעותיו של כל אדם, הם אחד הגורמים המאפשרים לתומכי ישראל לצאת אל הציבור הרחב ולהביא את דבריהם לעיני האחרים ולאזניהם. רשתות חברתיות כמו פייסבוק או טוויטר או תוכנות למסרים מיידים אינן נתונות תחת מערכות הבקרה של השלטון, והן מעניקות בימה ציבורית לאנשים הפועלים מתוך תחושת חירות מחשבתית מהמוסכמות שמסביבם.

להכיר בזכות של ישראל

אז מי הם אתם תומכי ישראל בעולם הערבי ומה הם אומרים?

דוגמה ראשונה הוא עיתונאי כווייתי בשם עבדאללה אלהדלק. בראיון טלוויזיוני שהעניק לאחרונה אמר כי על הערבים לקבל את עובדת היותה של ישראל היא מדינה עצמאית וריבונית, בין אם ירצו בכך ובים אם לאו.

"ישראל נמצאת במציאות ויש לה מושב באו"ם, ורוב המדינות הדמוקרטיות השואפות לשלום מכירות בה. אך יש קבוצת מדינות שאינן מכירות בה ואלו מדינות של עריצות ודיכוי", הסביר אלהדלק ובהמשך ציטט פסוק מן הקוראן המוכיח את זכותה של ישראל על הארץ.

עוד הוסיף אלהדלק כי הוא אינו מקבל את הסיסמאות וההתבטאויות שאבד עליהן הכלח, כמו "ישות גזלנית" או "ישות ציונית" וכדומה: "אין בכלל כיבוש אלא רק עם שחזר אל ארצו המובטחת. ההיסטוריה של בני ישראל קודמת לאסלאם, ולכן חובה עלינו כמוסלמים להכיר בזכות של בני ישראל על הארץ הזו. בשנת 1948, כאשר קמה מדינת ישראל, לא הייתה בנמצא מדינה בשם פלסטין. מדובר באנשים שחיו מפוזרים בכמה מדינות ערביות שנקראו כנענים, עמלקים ושמות רבים אחרים".

עיתונאי כווייתי בנאום פרו ישראלי נדיר

עבדאללה אלהדלק הוא עיתונאי כוויתי הכותב ביומון המקומי الوطن . כבר מספר שנים שבעזרת העט והקול הוא כותב ומשמיע דעות פרו ישראליות מפתיעות ומעניינות. בנוסף להיותו ביקורתי ותקיף כנגד ההתפשטות האיראנית באזור, הוא מקפיד, מעל כל במה אפשרית להדגיש את ההכרה בישראל ואת לגיטימיות היהודים בארץ ישראל, גם על בסיס ציטוטים מהקוראן. בדיון שנערך בשבוע האחרון בטלוויזיה הכוויתית, דיבר אלהדלק באופן נחרץ אפילו יותר מהרגיל בנושאים האלו. מוזמנים לצפות. קרדיט: באדיבות מכון MEMRI

Posted by ‎צבי יחזקאלי ודסק הערבים של חדשות 10‎ on Thursday, November 23, 2017

דוגמה נוספת היא אישה מעניינת מאוד ששמה נוני דרויש. היא במקור ממצרים, ואביה מוסטפא חאפז היה קצין בכיר במודיעין המצרי בעזה. בשנות החמישים של המאה הקודמת הוא היה מבין מפעילי הפדאיון שיצאו לבצע פיגועים בשטח ישראל. יום אחד הוא קיבל במתנה ספר וכשפתח אותו התפוצץ מטען שהיה מוחבא בתוכו, וכך הלך אביה של דרויש בדרך כל מחבל.

נוני דרויש | ויקיפדיה

נוני הבינה שאביה קיבל את עונשו המוצדק בשל פעולותיו האכזריות נגד ישראל, והיא החליטה לעזוב את מצרים ואת האסלאם ולהתנצר. כיום היא גרה בארה"ב, ומנהלת אתר בשם Arabs For Israel – ערבים למען ישראל.

באתר זה היא מרכזת את פעילותה נגד האסלאם, החלת חוקי השריעה במדינות המערב ותרבות הג'יהאד ובעד ישראל, זכותה להתקיים, להגן על עצמה ולחיות בשלום על אדמת היהודים ההיסטורית.

גם בישראל, למרות מה שרבים מהיהודים חושבים, יש בקרב הערבים מי שרואה את הדברים אחרת ומעז לדבר בגלוי. אחת מהם היא בחורה מוסלמית ששמה דימה תאיה, שעוררה סערה לאחר הופעה טלוויזיונית שערכה בערוץ ערבי בנצרת, בה שיבחה את הדמוקרטיה הישראלית המגנה על זכויות המיעוטים.

בין השאר הטיחה תאיה במראיין, לאחר שזה טען כי ישראל היא מדינת אפרטהייד: "כל מי שאומר זאת צריך להתבייש. אתם חיים במדינה הזו ויש לכם תעודת זהות כחולה. אתם עובדים, מדברים כאוות נפשכם ולומדים מה שאתם רוצים. סוריה, עיראק, מצרים וכל מדינות ערב, מה הם עשו בשביל העמים שלהם?".

למרות סביבת הריאיון העוינת, תאיה התעקשה על עמדתה כי ישראל היא מדינה דמוקרטית אשר מכבדת את זכויות כל האנשים החיים בה, וזאת כמובן בניגוד לשכנותיה באזור. "איפה אתה מוצא את זה בעולם הערבי? אני מאחלת לכל תושבי המדינות הערביות שיחיו במדינה דמוקרטית כמו מדינת ישראל. אני גאה לחיות במדינה כזאת".

אלה הן רק מספר דוגמאות לשיח הפרו-ישראלי שהולך ומתחזק בעולם הערבי. שמות כמו ופאא סולטאן, בריג'יט גבריאל, שאכר אלנאבלסי, כמאל גובריאל, וליד שועיבאת ולואיי אלשריף הסעודי הם אנשים בולטים נוספים אשר נמנים עם המובילים בהפצת הרעיון לפיו ישראל צריכה לשמש מקור השראה למדינות הערביות ולא מטרה להתקפות בלתי פוסקות.

גיהינום עזתי

לצד אותם בודדים המופיעים בגלוי תקשורת הערבית ומגנים על ישראל, ישנם עוד רבים העושים זאת בהסתר ובמחבוא מפחד התגובה שתבוא מהסביבה. אני באופן אישי קשור עם לא מעט כאלה החוששים לעשות זאת בפנים חשופות, וסיפוריהם הם רבים ומרתקים.

אסתפק כאן בסיפור אחד. מידי כמה שבועות אני מקבל שיחת טלפון מקבוצה של אנשים המתגוררת ברצועת עזה, ובה הם מתחננים ומבקשים שישראל תשוב ותכבוש את הרצועה. לטענת העזתים, מאז שחמאס השתלט על הרצועה ביוני 2007 חייהם הפכו לגיהינום.

בעבר הם עבדו בישראל, התפרנסו היטב וסיפקו למשפחותיהם מחייה בכבוד. ישראל כמדינה והישראלים כאנשים התייחסו אליהם כראוי, בכבוד ובדרך כלל שילמו להם באופן הגון עבור עבודתם. אך תחת שלטון חמאס ברצועה הם איבדו את עבודתם בישראל, והמצב בעזה כרגע הוא כזה שמי  שאינו מוכן לשיר שירי תהילה לחמאס מוצא את עצמו חסר תעסוקה.

מצעד של חמאס בעזה | פלאש90

אבל העבודה היא עניין שולי, כי יש עניין חמור הרבה יותר והוא ההבדל בין היחס של ישראל וחמאס לנשים ולנערות מקומיות. החברים שמתקשרים אליי זוכרים היטב שכאשר ישראל שלטה ברצועה, אם היה לצה"ל צורך לבדוק אישה במחסום או בכל מקום אחר, היו עושים זאת בעזרת שוטרת או חיילת, ומעולם לא קרה שגבר נגע באישה מקומית.

המצב בסוגיה זאת חמור מאוד כיום, כאשר החמאס משתמש בשיטה נבזית במיוחד לפעול נגד מי שמתנגד לו. אנשי חמאס מגיעים לביתו בלילה במכוניות ללא לוחיות זיהוי, מתנפלים עליו בפנים רעולים, מוציאים את הגברים מהבית ומתעללים בגברות ובנערות שבתוכו.

וזה מה שעושה את כל ההבדל. ערבים היודעים את האמת על ישראל ועל יחסה לאזרחיה – גם לערבים שביניהם – מבינים שהאמת איננה עומדת לרגליו של מי שמשמיץ את ישראל, עם סיבה ובלעדיה.

המדינה הערבית נכשלה

גם תומכי ישראל יודעים שישראל איננה מושלמת, כי אין בעולם אפילו מדינה מושלמת אחת, אך מה שיש בישראל לא קיים אצל שכנותיה הוא הרצון והכוונה של הישראלים להיות הגונים, שומרי חוק ומוסר, שומרי זכויות אדם ומכבדי נשים וגברים. אין בישראל רצון לראות את הערבים הרוגים או פצועים, ואם שכניה של ישראל היו מניחים לה לחיות את חייה בשלווה, היא לא הייתה תוקפת אותם.

הריסות העיר חאלב | ויקיפדיה

מה שחשוב הוא שאנחנו הישראלים נזכור שלא כל מי שמדבר ערבית הוא שונא ישראל בהגדרה. יש רבים בעולם הערבי והאסלאמי המקבלים את קיומה של ישראל לא רק בדיעבד אלא גם מלכתחילה, ומאמינים בזכות היהודים לשבת בארץ אבותיהם בשלווה ובביטחון.

הם גם מאמינים בזכותה של ישראל להגן על עצמה ועל אזרחיה, על רווחתם ועל בריאותם. וכאן בדיוק טמונה הטרגדיה הערבית: כפי שגילה העולם כולו בשנים האחרונות במקרים כמו סוריה, עיראק ותימן, המדינה הערבית המודרנית נכשלה בגדול ובכל פרמטר ומשמשת לרוב כלא יותר ממסגרת לרצח ואלימות וגזילת כל זכויות אזרחיה.

כאשר זה הוא ההבדל בין ישראל ושכנותיה, אין זה פלא שיש ערבים לא מעטים המוכנים לקבל את זכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה ועל אזרחיה, ככל מדינה בעולם. האם ישראל יכולה לעזור להם? לא בטוח, והם יודעים זאת היטב.

אין לנו אלא לאחל להם אריכות ימים בבריאות ובהצלחה, וכך גם לכל בית ישראל.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

7 תגובות למאמר

  1. "במזרח התיכון מתנהל שיח המטיל את האשמה למצב על גורם אחד עיקרי, ישראל, ושותפים לה הקולוניאליסטים – בעיקר בריטניה וצרפת – שהביאו להקמתה של ישראל.

    הטענה לפיה ישראל היא האשמה בכל צרות העולם הערבי והאסלאמי מצאה קרקע פורייה לצמוח, בשל כמה סיבות: ראשית כל, קל יותר לשכנינו להאשים את האחר בצרותיהם מאשר לחפש בתוך עצמם את הסיבות לסבל שלהם, וישראל ממילא נחשבת כנטע זר באזור הזה כי היא איננה ערבית או אסלאמית.

    השיח האנטי-ישראלי חוצה את כל המגזרים והמעמדות באוכלוסיית המזרח התיכון: שליטים ונשלטים, משכילים ובורים, דתיים וחילוניים, אליטות ובני שוליים, מוסלמים ובני דתות אחרות, בדווים, כפריים ותושבי ערים. הדיבור נגד ישראל הפך עם השנים לנפוץ ומקובל ברחבי האזור עד כדי כך שהמילה “תטביע” – נורמליזציה, במשמע נירמול היחסים עם ישראל – הפכה להיות מילה גסה ושלילית לחלוטין."

    בפועל – זה מה שצריך להכתיב את המדיניות של ישראל כלפי ערבים. לא לתת זכויות, כי הם יקחו את הזכויות, וירצו זכויות לאומיות. כל מה שניתן להם – הם ישתמשו לרעתינו.
    העולם הערבי ממשיך להיות עויין מאוד, ומסוכן מאוד לישראל.
    לכן, גם אם יש מתי מעט, שהם פרו ישראלים. הם לא משפיעים!!! אין להם שום כוח לשנות, ולא בגללם ישראל צריכה להיות "מוסרית" יותר מדי כלפי אוייביה.
    האנשים סובלים תחת חמאס? זה בעיה שלהם! הם בחרו את חמאס – שיסבלו. הערבים רוצים שמדינת ישראל תושמד, אז מה אכפת לנו שהם סובלים? שיסבלו כמה שיותר.
    ערבי זה יצור שלא לוקח על עצמו שום אחריות למעשיו, ועסוק בלהאשים אחרים במר גורלו. לא נחנך אותם, כי זה אף פעם לא עבד, וכל ויתור הכי קטן – רק ידרדר אותנו עמוק שאולה.

    1. הערבים מקנאים בישראל ולכן הם עויינים אותה. הם מרגישים מושפלים וגם אם הם יודעים את האמת כפי שעולה מהכתבה רובם שונאים וימשיכו לשנו אותנו.

    2. החשיבה והדיבור האלו הם בדיוק מה שמונעים מעוד ערבים להתמתן ולראות את האור. המטרה שלנו צריכה להיות להראות כל הזמן שאנו נחושים לחיות בשלום מצד אחד, ושנגיב בתקיפות על כל איום מצד שני. זו הדרך לשפר את המצב לאורך זמן. אל תשכח שבצד השני יושבים אנשים ואומרים על יהודים בדיוק את מה שאתה אומר על ערבים, ואתם מזינים אחד את השני עם האמירות האלו.

  2. צריך יותר סנוניות
    באמת יפה לשמוע שיש ערבים בעד ישראל ואני מקווה בכל לבי שלא יפגעו בהם. העניין הוא שהם מיעוט די מבוטל בתוך ים של שינאה. רוב הערבים כמו הרבה נוצרים הם נגד מדינת ישראל והיהודים. הבעיה בעולם הערבי היא שהם דיקטאטורות פעילות. לכן כל מקורות המידע עוברות דרך הדיקטאטור ורק מה שעוזר לו עובר לשידור. לכן רוב הערבים אינם מודעים למה שקורה במדינת ישראל אפילו אם כמה אמיצים מוכנים לסנגר את רעיון מדינת ישראל

    1. אוקי, כמו שהזכירו מעלי, מי שבחר בחמאס אלו האזרחים, הם בחרו בחמאס של מסעדת סבארו, קו 2, דולפינריום.. הם העריצו אותם על ההישגים האלו וזה מה שהם חיפשו ומחפשים, גם בעזה וגם בגדה, שם הפופולריות של חמאס נוסקת.
      לא מזמן ערכו במצרים ניסוי, ערבי התלבש כיהודי והסתובב ברחובות, לא עבר פחות מדקה כשהתקיפו אותו באלימות, רק חשיפת הכתב הצילה אותו מלינץ בטוח.
      מה שאני רוצה לומר שזה סבבה וזה טוב, והלוואי, אבל וואו איך שזה עדיין רחוק

  3. הסכם ויצמן-פייסל היה הסכם שנחתם בלונדון ב-3 בינואר 1919 בין חיים ויצמן בשם התנועה הציונית, לבין האמיר פייסל, בנו של חוסיין מלך חיג'אז, בשם הממלכה החיג'אזית, והיה אמור להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין הממלכה הערבית המאוחדת (על פי חזון סוריה הגדולה) בראשות פייסל שהייתה אמורה לקום בעקבות תוצאות מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי.

    כבר במרץ 1918 פרסם "אל-קיבלה", עיתונו הרשמי של המלך חוסיין במכה, הצהרה המביעה את נכונות הערבים לקבל בברכה את אחיהם היהודים השבים לארץ ישראל.[1] ויצמן ופייסל נפגשו לראשונה בעקבה שבעבר הירדן ב-4 ביוני 1918, כאשר ויצמן ביקר בארץ בראשות משלחת ציונית, ופייסל עמד בראש הכוחות המורדים הערביים שנעו צפונה. הפגישה עלתה בהצלחה, והולידה פגישות נוספות בין השניים בהמשך השנה. בנובמבר הם הגיעו להסכמה שנחתמה בתחילת 1919.

    https://he.wikipedia.org/wiki/הסכם_ויצמן-פייסל