שביעי של פסח: עם צעיר, מסורת עתיקה

בזמן שעמים אחרים שתלו את לידתם בתחילת הבריאה, לידתו המאוחרת של עם ישראל היא מפתח חשוב לזהותו הייחודית

"ירדו במצולות כמו אבן" | איוון אייוזובסקי, 1891

קריעת ים סוף נתפסת בעינינו כחלק אינטגרלי מסיפור יציאת-מצרים, ולפי המסורת היא אף מצוינת כעת, ביום השביעי של חג הפסח, באמצעות יום-טוב. אולם לא ברור אם קריעת ים-סוף תמיד היתה חלק מרכזי כל כך מסיפור יציאת-מצרים. כשמביא הביכורים צריך לתקצר את ההסבר מדוע הוא מכיר טובה לה' על הארץ ועל פירות הביכורים שלה הוא אומר (דברים כו, ה-ט):

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה… וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים… וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת…

בנאום זה מתומצתים כל סיפורי האבות אל המלים "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי", וכל תקופת ההליכה במדבר מתומצתת אל ההיגד "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה". סיפורו של עם ישראל מתרכז כולו, אם כן, ביציאת-מצרים; קריעת ים-סוף, הר-סיני ומתן התורה אינם מוזכרים בו כלל. עובדה יוצאת דופן זו הביאה את גרהארד פון-ראד ומרטין נות לפתח תיאוריה לפיה המסורות הסיפוריות על תולדות ישראל עברו מתחילה בעל-פה, והתפתחו מן הפשוט אל המורכב. נאום "ארמי אובד אבי", לפי נות, משמר את השלב הראשוני של המסורות, שבו מסורת יציאת-מצרים עוד לא שילבה בתוכה לא את קריעת ים-סוף ולא את מעמד הר-סיני.

שיטה זו, שמכונה כיום "חקר המסורות", מסתמכת גם על טקסטים נוספים, כמו הסקירה ההיסטורית שבנאום יהושע (יהושע כד, ב-יג), שאותו דרשנו בהגדה. הנאום אמנם כולל כבר את קריעת ים-סוף, אך לא מזכיר בכלל את מעמד הר-סיני ונתינת החוקים. בנאום יהושע כבר נכללים סיפורי שלושת האבות (ולא רק "אָבִי" אחד), נזכרים בו קריעת ים סוף וההליכה במדבר "יָמִים רַבִּים" (שם, ז), מלחמת מלכי האמורי ומעשה בלק ובלעם, הכניסה לארץ ומלחמת יריחו; אך מסורת זו עוד לא מכירה, למשל, את מסורת סיני.

נות וחוקרים אחרים הצביעו גם על שילובה של שירת הים במסגרת הסיפורית של התורה כתמיכה לשיטתם. בשירה עצמה כלל לא נזכר שבני-ישראל עברו בתוך הים – פרט זה נוסף בלשון הפרוזה מיד לאחר השירה "…וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם" (שמות טו, יט). השירה עצמה מספרת רק על מלחמת ה' בים ובמצרים, ועל האימה שנפלה על יושבי כנען בעקבותיה – אימה שהביאה לירושת הארץ בידי ישראל. תוכן זה כשלעצמו מזכיר מאוד את תוכן נאום יהושע, אך לא מזכיר את התוכן שבמסגרתו הוא הובא – מעבר בני-ישראל בתוך הים בחרבה. שילובה של שירת הים במסגרת הסיפורית מדגים, לדעתם, את שילוב המסורות העתיקות והראשוניות במסגרות רחבות ומפותחות יותר.

שיטת ה"מסורות" של נות ופון-ראד רואה ברצף הסיפורי המפותח שבתורה, אפוא, שזירה מתוחכמת של נראטיבים רבים ומגוונים שנוצרו בנסיבות שונות ובמקומות שונים. חוקרים רבים קיבלו שיטה זו ואף השתמשו בה כביקורת על השערה מפורסמת אחרת – השערת התעודות, הגורסת כי התורה שלפנינו היא למעשה חיבורם של ארבעה טקסטים שונים שנוצרו בנפרד זה מזה. אם ביסוד הכל, גם ביסוד התעודות, לשיטת אותם חוקרים, עומדות מסורות שהורבדו זו על זו בעל-פה, אין מה לחקור את החיבורים הטקסטואליים שלהן זו לזו, אלא את ההיווצרות הנראטיבית שלהן מן הסיפור הפשוט אל העלילה המורכבת.

הנאום ומטרתו

אולם ביקורת חריפה קמה גם על "שיטת המסורות". לדברי המבקרים, הטקסטים שעליהם מבוססת התפיסה בדבר מסורת שעוד לא מכירה את קריעת ים-סוף או את מתן-תורה בהר-סיני/חורב, אינם מוכיחים כלל כי מסורת זו קדומה יותר. הנאומים שהזכרנו קודם, למשל, משרתים כל אחד מטרה ספציפית, ולשמה הם מתמצתים את ההיסטוריה הישראלית: המטרה של הנאום קובעת את הבחירה מה להציג ומה להשמיט. בנאום מקרא-ביכורים, לדוגמה, קל לראות כיצד הבאת הביכורים למקדש כהודיה על הארץ מגדירה את הצורך לספר בקצרה מדוע הארץ ופירותיה אינם דבר מובן מאליו.

גם בנאום יהושע קל לראות את המגמה הברורה שמגדירה את התוכן: הנאום אמור לעודד את נאמנות העם לה' תוך הדגמה כיצד הוא בחר באבותיהם כנוודים, הושיע את העם מצרות וניצח להם מלחמות רבות – יהושע מטיף לנאמנות זו למען חיזוק הברית שהוא כורת באותו אירוע. המטרות הן שקבעו את ניסוח הנאומים, אם כך, ולא היכרות או חוסר-היכרות עם מסורת כזו או אחרת.

לא בני אלים

בין אם נלך עם "חקר המסורות" ובין אם נבחר בשיטות אחרות – העובדות ממקדות אותנו לאו דווקא בקריעת הים אלא בגרעין היסודי, זה שעליו בנוי כל נראטיב היסטורי של עם ישראל – יציאת-מצרים. סיפור יציאת-מצרים הוא שהורחב וכלל את קריעת הים, ההליכה במדבר, מתן התורה והמשכן. יציאת-מצרים הפכה לעלילה מפותחת המתארת את נסיבות נתינת החוקים בכללותן – התורה. התפיסה הישראלית, שהעמידה במרכז ההיסטוריה הלאומית את יציאת-מצרים ואת חוקי ה' שניתנו כתוצאה ממנה, נראית אולי פשוטה, אבל טמון בה חידוש קונספטואלי יוצא-דופן בעולם העתיק.

סיפור יציאת-מצרים כמיתוס מכונן של ישראל אינו דומה למקבילותיו בעולם העתיק. סיפורי היסוד של העמים הקדומים והערים העתיקות מתארים כיצד האלים בראו אותם, קבעו בהן את מקדשיהם ויצרו סביב המקדשים את בני האדם שישרתו אותם. כך במיתולוגיה השומרית ברא אנליל, אל הרוח והסער המסופוטמי, את בני האדם לאחר שהאלים הזוטרים התמרדו ברצון להסיר מעליהם את העבודה הקשה של פרנסת האלים הבכירים. במיתוס הבריאה הבבלי "אֶנוּמָה אֶלִישׁ" יצר מַרְדּוּךּ את בבל כעיר מקדשו ואת בני האדם כמשרתי אותו המקדש.

במיתוס הקדום, אפוא, נמצאים מקורותיהם של העמים בשחר העולם, בבריאה ובאלים. רסיסיו של סיפור ייסוד מיתולוגי כזה התגלגלו אפילו לתוך המקרא, בסיפור מגדל בבל (בראשית יא, א-ט). ואולם, לעומת סיפורי-הַיִּסּוּד המיתולוגיים הרווחים, הסיפור המקראי מתאר את ישראל כעם מאוחר מבחינה היסטורית, צאצא צאצאיהם של דמויות נוודיות שחיו בעידן שבו כל הממלכות הגדולות והמיתולוגיות כבר קיימות.

הגנות והשבח

הישראלים לא הסתפקו בתודעה עצמית של עם מאוחר וקטן ("כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" – דברים ז, ז), והם תמיד ראו את עצמם גם כעם שהגיע למעמדו מתוך מצב עלוב ומחפיר, כעם שתחילתו בשפל המדרגה. אבותינו היו נוודים חסרי ארץ, כפי שאנו דורשים בהגדה-של-פסח את פסוקי "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (שם כו, ה), ואת צעדינו הראשונים כעם עשינו כעבדים סובלים ומעונים במצרים. את הארץ שישבו בה, את המקדשים וערי הקודש שלהם, את חוקיהם ופולחנותיהם – את כל אלו חשבו הישראלים לפרי ייסודם של אבות נוודים, ושל האל הבוחר בהם ובצאצאיהם – עבדים מדוכאים בתחתית הסולם האנושי – ומתגלה עליהם עם חוקיו ותורותיו.

מתוך ייחודה של תפיסה-עצמית זו ניתן להבין היטב מדוע קיבל סיפור יציאת-מצרים את מעמדו המרכזי, ומדוע עד היום המספר אותו צריך שיהא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". גרעין חידושו של הסיפור הישראלי נמצא במהפך הזה, בגאולה. בהתגלותו המובהקת של אלוהי-ישראל בהיסטוריה האנושית. עם ישראל אינו כמו שאר העמים הקדומים והגדולים, מעוגן בסדרי העולם, להיפך – על פי סדרי-עולם צריך היה ישראל להיות נווד שולי או עבד מושפל. העם שהחל כנווד, שהגיע לדיוטא התחתונה, שחווה את הגנות – הוא שנבחר לבסוף לשאת את בשורת הגאולה, בשורת הבחירה האלוהית באנושי והבחירה האנושית באלוהי. בפסח מספר ישראל לאנושות כולה, עד היום, את הבשורה כי ההיסטוריה אינה כבולה אל סדרי-העולם, את בשורת המהפך מגנות לשבח, מטבע לבחירה – בשורת הגאולה.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 תגובות למאמר

  1. יציאת מיצרים היא פנטסטית לא שכלתנית. היא שיאי שיאים של הפנטזיה. מלאה ממנה בליסוף. תחשבו לראות אלוהים. זה הרי כה מטורף. הם ראו אלוהים עוד ועוד וגם בפנטזיה שהימליך על הסרט התיכנות הזה. אלוהי צבאות ישראל הייי הייאה היי עשה סלטה מלטה מהטבע. ערבב על טיבעי וטיבעי ביחד. ירד מהשמים ליכבודנו וניצח על כל היקום כולו במרהיבות ניפלאה ועצומה. צחק על הכל היתעלל בכל הבריאה לעג שעשע היצחיק והביא הזיות וסוריאליזם. חחח . לראות מה שעשה למיצרים. וביכלל כל העננות הזו שיורדת ענני כבוד עמוד עשן חציית ים סוף המכות המוזרות. ווי כמה שהיה מוזר מצחיק משעשע וטראומטי גם. הפך .אבא הפך. את העבד הפך למעלה ואת העליון הוריד למטה. זה הפיכה מהפך היתהפכות. גם הטבע עבר טראומה ענקית. חחחחח. הוא כולו מתעתע. כמו פטה מורגנה. לשפשף עינים בתימהון. היתעלל בו בלי סוף וצחק עליו. כי באמת הוא לא הטבע האמיתי. זה משהו מטורף לגמרי. מזה הזוי.