תת-תרבות אקדמית: השמאל מחריב את כל מה שטוב באוניברסיטאות

בשנים האחרונות ניתן לזהות באוניברסיטאות ומכללות בצפון אמריקה מספר תופעות מטרידות, הנובעות ברובן מן התרבות הפוסט-מודרנית אשר תפסה אחיזה במערב.

בין המגמות העיקריות בתרבות זו נמצאים הדומיננטיות של רגשות על פני עובדות, האיסור על 'מיקרו-אגרסיות', הבהלה ל'מרחבים בטוחים' (בטוחים – מפני דעות שונות, לא חלילה מטילי אויב או אלימות כלשהי), ופירמידת ההתקרבנות – כל אלו רכיבים מהותיים בתרבות השמאל הרדיקלית שהשתלטה על הקמפוסים בצפון אמריקה.

בשל כל אלו, ובהינתן נכונותם של סטודנטים להפעיל אלימות כל אימת שמושמעת דעה שסותרת את תפיסת עולמם, עולה בשנים האחרונות תופעה של איומים ואף ביטול הרצאות של דוברים אורחים, לעתים קרובות בעקבות התפרעויות אלימות.

דוגמאות בולטות לכך היו הרצאתו של בן שפירו שהופרעה על ידי הפעלת אזעקת האש (לאחר שאוניברסיטת ברקלי דרשה 600 אלף דולר כדמי אבטחה), ביטול הזמנתה  של אייאן חירסי עלי לאוניברסיטת ברנדייס בשל איומים ומחאות של סטודנטים וארגונים אסלמיים כגוןCAIR , מרצה באוניברסיטת אוורגרין שהותקף משום שסירב להיעדר מהמוסד ב"יום ללא לבנים", ופרופ' ג'ורדן פטרסון שנחשף לציבור הרחב בנסיבות שבשורש שלהן מצויה תרבות הקמפוסים.

אוניברסיטאות הן מקומות פוליטיים, אך יש להבדיל בין פוליטיקה טובה לפוליטיקה רעה. ישנם סטודנטים רבים שאינם עושים את ההבחנה הזו ונראה כי הם נמצאים במצב תמידי של מחאה.

הבריונים הבכיינים

רבים נוהגים לכנות את אותם הסטודנטים המוחים כ"פתיתי שלג" שלא יכולים לשאת את החום או "פרחים עדינים" אשר רגשותיהם נחבלו, אך זהו לא המצב. הסטודנטים באוניברסיטאות ראו אלימות בסרטים, חוו פרידות מבני זוג, קראו דברים מגעילים באינטרנט, צפו בפורנוגרפיה, איבדו קרובי משפחה, שמעו חדשות מטרידות מרחבי העולם ושרדו.

אנו גם למדים מאוצר המילים של המוחים עצמם שלרבים מהם יש ארסנל עצום של קללות, עלבונות, וגסויות אחרות. ובכל זאת, מילדות הם למדו ממוריהם, מהוריהם, ומסרטי דיסני מתי זה נכון להשתמש בהן ומתי לא.

הם אולי כועסים, אך הם אנשים מבוגרים אשר יודעים מה הם עושים. "בריונים-בכיינים" הוא כינוי נכון רק למחצה, מאחר והדמעות הן רק אמצעי טקטי.

רוב ההתמרמרויות של התלמידים הצעירים לא נועדו למציאת פתרון. הן נועדו כדי להעלות תלונות אינסופיות בשירות האסטרטגיה של פוליטיקת-כוח.

כולנו חווינו את אותה הדינמיקה במערכות יחסים אישיות. מרגע שהחלטת שאינך מחבב מישהו, אתה תמיד יכול למצוא בו משהו מעצבן. אותו הדבר קורה גם מחוץ למערכות יחסים אישיות: מרגע שהחלטת לתקוף אויב, תמיד ישנה סוגיה זמינה שיכולה להצדיק את פעולותיך.

בהתאם לכך, העובדה שתלונות הסטודנטים נטחנו עד דק או שהן מודעות לעצמן רק באופן חלקי היא מאפיין מכוון ולא תקלה. כפיי שהעיתונאי דייוויד בורג ציין באופן אירוני, "קמפוסים כיום הם שילוב תיאטרלי של 1984 ושל בעל זבוב, המבוצעים על ידי אנשים שאינם מבינים את האזכורים הללו".

Campuses today are a theatrical mashup of 1984 and Lord of the Flies, performed by people who don't understand these references.

— David Burge (@iowahawkblog) November 13, 2015

אבחנתו של בורג אמיתית באופן משעשע, אך אין זה אומר שההתנהגות הבריונית הינה טיפשית ובלתי מחושבת. האסטרטגיה של המוחים היא להציב דרישות בלתי-סבירות, והמטרה שלהם היא לראות כמה הם יצליחו.

באר ללא תחתית

סטודנטים הינם אנשים צעירים עם דיעות ויוזמות משלהם, אך הם עדיין בשלבי התפתחות ויכולים להתעצב על ידי האורתודוקסיות הרווחות ובהדרכה של מומחים. אנו רואים זאת בסטודנטים לאומנות ותיאטרון אשר מעצבים ומטפחים את הזהויות היצירתיות שלהם ומתנסים בסגנונם האישי, או בסטודנטים למדעים אשר בתשוקה רבה מפתחים את יכולותיהם לביצוע שיפוטים אובייקטיביים לגבי המורכבות של הטבע.

בשני המקרים ישנה ברירה-עצמית כלשהי כשסטודנטים נמשכים יותר למקצועות אקדמיים מסוימים, אך גם הדרכת מומחים על ידי מובילי המקצוע – הפרופסורים אשר מעודדים ומדגימים את דפוס החשיבה והאישיות שיש לחקות.

מה שאנו רואים בסטודנטים המוחים, אשר מרביתם מגיעים ממחלקות למדעי הרוח והחברה, היא התוצאה של תת-תרבות אקדמית המוקדשת למערכת של ערכים עימותיים, הנשאבים מבאר ללא תחתית של טינה מוחמצת.

שימו לב כי הפרוגרסיביים, הפוסט-מודרניים, וזרמים אחרים של חשיבת השמאל החדש מנהלים את האוניברסיטאות כבר במשך שני דורות לפחות, והם דומיננטיים גם במערכת החינוך הציבורית. ועדיין, הם מבקשים מאתנו להאמין ולהבין כי סקסיזם, גזענות, ופתולוגיות אחרות השתלטו על התרבות. או שהאינטלקטואלים ומוסדות החינוך היו חסרי יכולות וכישורים בלימוד הנוער האמריקאי – או שהם הצליחו לעצב חלק מהותי מהנוער בהתאם לתפיסותיהם. אנו צריכים להיות פתוחים לשני הטיעונים.

ועדיין כאשר אותן טקטיקות (כלומר הרצון לעצב אחרים בהתאם לתפיסותיך) מיושמות על ידי הסטודנטים עצמם בקמפוסים רבים, זו לא בהכרח ראיה לקונספירציה אלא למינוף של מערכת רעיונות משותפת.

אלטרואיזם פתולוגי

אחד מרעיונות הליבה האלו ניכר מתוך הדפוס של התלונות וההתמרמרויות: "תרחם עלינו – או אחרת…". מדובר למעשה בבריונים המשחקים היטב תפקיד של קורבנות.

למרביתנו יש נדיבות טבעית המובילה אותנו לעזור לאלו הנאבקים באתגרי החיים – כמו חולים וקשישים, נשים הרות ועניים.

אולם אותה נדיבות יכולה ליפול בשבי של פילוסופיית האלטרואיזם ולעבור טרנספורמציה לתפיסה שעל העשירים, בעלי העוצמה והחזקים חלה מחויבות יסודית להקריב למען העניים, חסרי הישע והחלשים.

לעתים קרובות האלטרואיזם הזה יכול להשתלב עם התפיסה כי זו אשמתם של העשירים שהעניים הינם עניים, אשמתם של בעלי העוצמה שחסרי הישע הינם חסרי ישע, ואשמתם של החזקים שהחלשים הינם חלשים (במקרים מסוימים, כמובן, זה נכון).

אך לבסוף, אם נשלב את כל זה עם ההשקפה שהעולם נחלק לקבוצות מתעמתות – גברים מול נשים, לבנים מול שחורים, עשירים מול עניים, יהודים מול מוסלמים וכו' – אז אנו מייצרים בתוכנו הזדהות עמוקה עם כל קבוצה אשר כושלת, והתמרמרות עמוקה כנגד כל קבוצה אשר מצליחה.

התוצאה היא כעס על כל אי-שוויון חברתי – בין אם מוצדק או לא – ותחושה של העצמה מוסרית לעשות כל דבר למען תכליתו של החלש. ומכאן, אם החזקים אינם מקריבים באופן וולונטרי למען החלשים ואם הם אינם מכפרים על גרימת הבעיות לחלשים מלכתחילה, אז הם צריכים להיענש ולשאת את המחויבויות שלהם בכוח.

האלטרואיזם הפך לנשק אשר נעשה בו כעת שימוש כתוצאה של תפיסת הכול לגיטימי למען החלש. מבחינה פסיכולוגית זוהי צורה של "אלטרואיזם פתולוגי", אם נשאיל את הביטוי ההולם מפרופ' ברברה אוקלי, ובגרסה האקטיביסטית של הביטוי, מה שאנדרה גליקסמן הזהיר אותנו מפניו: "כמה קל זה לרדוף אחר צדק בתשוקה ומהפיכה תוך שימוש באמצעים מגונים".

מודל של הפילוסופיה

מה שאנו רואים בקמפוסים היא פילוסופיה יישומית. התיאוריה מועברת לסטודנטים מהפרופסורים שלהם – במאות נושאים בעשרות קורסים – ואז יוצאת לפועל. האוניברסיטאות מתפקדות למעשה כניסויי מעבדה בפילוסופיה.

זה תמיד היה המקרה בהיסטוריה של האוניברסיטאות, כאשר בתפקודן המעשי הן שימשו כמודל של הפילוסופיות הרווחות של אותה העת. בתקופת ימי-הביניים, אוניברסיטאות היוו את המיסוד של הסמכות המסורתית, הוראות מלמעלה-למטה, וחוזר חלילה.

במשך מאות השנים הן התפתחו לקראת מודל הומניסטי של חינוך ליברלי, עם דגש על חשיבה ביקורתית, חופש הביטוי, והמריטוקרטיה של 'תן לטיעון הטוב ביותר לנצח, לא חשוב מיהו הטוען'. כעת אנו רואים תזוזה לפוסט-מודרניזם אנטי-רציונלי ולפוליטיקת כוח של עימות-קבוצות, כאשר בדור אחד הביטוי "דבר אמת אל בעלי הכוח" הפך או התפתח אחורה ל-"לעזאזל עם האמת, בוא נתפוס את הכוח".

הפוסט-מודרניסט הצרפתי ז'אק דרידה הזהיר אותנו לא להיות "אלו המסיטים מבטם כאשר הם ניצבים אל מול זה שעדיין לא ניתן לקראו בשם אשר מצהיר על עצמו ויכול לעשות כן…במפלצתיות חסרת הצורה, האילמת, התינוקית והמבעיתה".

נדמה שבקרב הסוער והרוגש על נשמתה של האוניברסיטה, ראשי האוניברסיטאות הבהירו היטב מה הם עקרונותיהם.

סטיבן היקס הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת רוקפורד בארה"ב, בה הוא מנהל את המרכז לאתיקה וליזמות. המאמר המקורי התפרסם באתר The Savvy Street, מאנגלית: שחר שלוש.