ממלכה במשבר: הר הגעש הירדני קרוב לפיצוץ

מאז שלהי שנת 2010, אז פרץ 'האביב הערבי' שערער את סדרי המשטר והחברה ברבות ממדינות המזרח התיכון, עלו השאלות האם ומתי יגיעו גלי ההדף גם לירדן. עד כה הצליח המלך עבדאללה לעצור בגבולות הממלכה את התקדמות התהליך ההרסני, אם כי לאורך שבע השנים האחרונות היו מידי פעם הבלחות של תמיכה בארגון המדינה האסלאמית (דאעש), בעיקר בעיר מעאן שבדרום המדינה, ובמחנות הפליטים הסורים שבצפונה.

ארגוני הביטחון של הממלכה, המוח'אבראת, הם הזרוע העיקרית של שימור השלטון, אבל חשוב לציין שגם גורמים חיצוניים – ארצות הברית, מדינות אירופה וישראל – שומרים ללא הרף על הממלכה מפני כוחות המבקשים לערער את כל סדרי העולם המודרני.

ישראל במיוחד רואה בממלכה ההאשמית הירדנית אזור חייץ בינה ובין התוהו ובוהו המאפיין את המדינות השכנות ממזרח – עיראק וסוריה. השלום עם ירדן נתפס בישראל כנכס אסטרטגי שיש לשמור עליו מכל משמר, גם אם ישראל נאלצת לשלם בעבורו במטבע קשה של ריבונותה בירושלים.

בכל עת שפורצות פעולות אלימות בבירת ישראל מן הצד הערבי-אסלאמי ישראל נכנעת לתכתיבי ירדן, אשר קיבלה בהסכם השלום מ-1994 מעמד של "שומרת המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים". התחושה המנחה את ישראל להיכנע לתכתיב הירדני היא החשש – ואולי אפילו הפחד – שאי עמידתו של המלך על חובותיו הנובעים ממעמדו זה תביא לערעור הלגיטימיות של שלטונו וזעזוע היציבות של ממלכתו.

בין העיר לכפר

כאן חשוב לומר משהו על ההרכב התרבותי של אזרחי ירדן. להוציא את הפליטים מסוריה ומעיראק, אלו מתחלקים באופן גס וסכמטי לשתי אוכלוסיות: בדווים ופלסטינים. הבדווים המהווים כרבע מאזרחי הממלכה הם אנשים עם רקע תרבותי שבטי ומדברי, ואילו הפלסטינים – המהווים כשלושה רבעים מהאזרחים – הם תושבי הכפרים ("פלאחים") והערים ("מדנים") של אזור עמאן וצפון ירדן, או פליטים ומהגרים שעברו מאז 1948 מזרחה לנחל הירדן.

בעולם הערבי קיימים הבדלים תרבותיים גדולים בין בדווים לחקלאים ותושבי עיר, וכל קבוצה מסתכלת על הקבוצות האחרות מגבוה. תושבי הכפר והעיר רואים בבני המדבר נחותים ופרימיטיבים, ולכן למשל יש מעט מאוד מקרים של נישואין בין הקבוצות הללו.

מאז שנוסדה "אמירות עבר הירדן" בשנת 1921 הסתמכו מלכיה – עבדאללה הראשון, נכדו חוסיין בן טלאל ועבדאללה השני בן חוסיין – על הציבור הבדווי שאייש את משרות הביטחון, הצבא והאדמיניסטרציה. הפלסטינים, שלרוב הודרו ממשרות ממשל וביטחון, הופנו אל הצד הכלכלי והם המגזר הנושא את הממלכה מהבחינה הכלכלית. הם גם זוכרים את "ספטמבר השחור" של 1970, אז טבח המלך חוסיין באלפי פלסטינים שתחת הנהגת יאסר ערפאת ניסו לערער על שלטונו.

כדי לגשר על הפער והמשקעים המרים בין האוכלוסיות, התחתן המלך עבדאללה השני עם אישה ממוצא פלסטיני, ראניה יאסין. האם הנישואין הללו אכן יוצרים גשר או האם הם מדגישים וממחישים את שליטת המלך באמצעות סייעניו הבדווים בציבור הפלסטיני, זו שאלה שהתשובה עליה היא בעיני המתבונן: זרים רואים בנישואין אלו גשר חיובי, ואילו רבים בקרב הפלסטינים רואים בהם עניין פוליטי שלילי ואפילו בגידה מצידה של המלכה בכך שהיא משתפת פעולה עם המדכאים.

רחובות זועמים

בשנים האחרונות, ובעיקר מאז שפרץ "האביב הערבי", עלתה בעולם הערבי חשיבותו של הרחוב והתגבר כוחם של ההמונים. גם אמצעי התקשורת החברתית מעניקים להם קול חזק והשפעה, שנמנעו מהם כל עוד הייתה התקשורת תפוסה בידי השלטון ומשדרת רק את מה שהוא מסכים ורוצה.

בשנים עברו ראינו לפעמים הפגנות מקומיות בירדן, בעיקר בעיר הדרומית מעאן שתושביה ממוצא בדוי ולא הפכו חלק מהשלטון, ואפילו כאלה שהובעה בהן תמיכה בדאעש. השלטון טיפל בהפגנות אלו בשקט ומאחורי הקלעים, והן שככו ודעכו.

בחדשים הראשונים של 2018 החלה סדרת הפגנות חדשה שלא ראינו כמוה בעבר, והסיסמאות המושמעות בהן מכילות תוכן בעייתי מאוד מבחינת המלך. פרט חשוב מאוד בהקשר זה הוא העובדה שהאנשים המשמיעים סיסמאות אלו מופיעים בפנים גלויים, כלומר הם אינם פוחדים מהמלך או ממנגנוני הביטחון שלו.

הרקע המיידי למחאה הוא ההידרדרות הכלכלית בירדן הנובעת בין השאר מצמצום התמיכה הכספית ממדינות אחרות, בעיקר מדינות המפרץ. הקשיים מתבטאים בעליית מחירים של מצרכי יסוד ובראשם הלחם, מיסים חדשים על המגזר החקלאי (כלומר על הפלסטינים) ועל מכוניות מיובאות, עליית מחירי הדלק והחשמל, ואבטלה הגואה עקב הימצאותם של פליטים רבים מסוריה ומעיראק.

התחושה הכללית היא של חוסר אונים מול כמעט שני מיליון פליטים המציפים את ירדן והורסים את כלכלתה ואת מרקם היחסים העדין בין מרכיביה הדמוגרפיים. החשש בקרב רבים הוא שהשלטון מושחת ונכנע ללחצים חיצוניים של האו"ם וקרן המטבע הבינלאומית בזכות שלמונים שמקבלים ראשי המדינה. בית הנבחרים, שאמור לייצג את האזרחים ולשמור על האינטרסים שלהם, מאשר את התקציב כחותמת גומי ולכן נתפס כמשתף פעולה עם הממשלה ומשפחת המלוכה.

בהפגנות שהתקיימו לאחרונה בעיירה ד'יבאן (70 ק"מ דרומה מעמאן) הושמעו סיסמאות המאשימות את המלך והמלכה בבגידה ושחיתות ודורשות להעמיד אותן למשפט. חלק מהמוחים אף קראו לשימוש באלימות ואיימו כי "המוות יגיע מד'יבאן!…השינוי יתרחש! אנחנו החלטנו: אתה, הסרסור, תראה מאיתנו גיהנום".

ב-12 במארס השנה אמורים היו להיערך בירדן "תהלוכות נאמנות" למלך, אך הן משכו קהל קטן מאוד. אפילו בקרב השבט הגדול ביותר בירדן, בני חסן, נשמעות קריאות בנוסח: "הפחד נעלם, המושחת חייב להסתלק".

בהפגנה אחרת בעיר מאדבא ב-8 במארס השנה מתח עלי אלסניד, חבר לשעבר בפרלמנט הירדני ביקורת חריפה על המדיניות הכלכלית של המלך וקרא: "לך, אינך ראוי להישאר עוד בשלטון!". סיסמה זו רגישה במיוחד, שכן הקריאה "לך!" (בערבית: אירחל) היא בדיוק אותה הקריאה שליוותה את ההפגנות במצרים נגד מובארק, בלוב נגד קדאפי ובסוריה נגד בשאר אסד.

אלסניד המשיך בדבריו החריפים ואמר עוד:

המשחק נגמר, הקדושה המדומיינת שלך נהרסה, מפרשי הספינה שלך קרועים לגזרים, הספינה שרכשת כדי להטביע את אנשיה שבטחו בך, הפכת אותם לעבדים להנאתך ולגחמותיך, השלכת אותם ללא רחם לקשיי החיים. אתה כושל בכל יום ובכל שיר המושמע נגדך ברחוב, וארמונות קדושתך קורסים זה אחר זה…הציבור תובע אותך רטרואקטיבית על פשעיך נגד העם, שהתאחד לזרם אחד נגדך בעוד שאתה נוסע לתוך ביצת הבושה. לך!! אינך יכול עוד להישאר על גופות חלומותינו! נטשת אותנו מובסים, דואגים ואבודים, חסרי כול, חיים בקושי, בלי הדברים הבסיסיים לחיי אנוש, גרמת לנו לשנוא ולתעב זה את זה. לך! לך! הו סרסור, לפני שהמדינה מוקפת באש!! צא מבתינו ומשירנו, אין פחד!!"

מחיר פוליטי וכלכלי

למרות שהרטוריקה המתגברת בחריפותה היא כמעט חסרת תקדים בהשוואה למחאות קודמות בממלכה, יש לסייג את הדברים. הרקע להפגנות הוא אמנם כלכלי, אך כוונתן היא פוליטית לחלוטין. במקרה של ירדן ועבדאללה, הכלכלה והפוליטיקה הן שני צדדים של מטבע אחד, שהוא עובדת הלגיטימיות הפגומה של בית המלוכה הירדני בעיני אזרחיו.

בנוסף לכך, שהסרטונים המתארים את ההפגנות הללו מופצים בעיקר על ידי גופים אופוזיציוניים, השואפים להחליף את השלטון בירדן. אין זה אומר שהסרטונים אינם אותנטיים, אלא שיש לשים את הפצתם בהקשר פוליטי של מאבק אנטי-שלטוני שמנהלים גופים אופוזיציוניים, הן כאלו החיים בירדן דוגמת האחים המוסלמים, והן כאלה הנמצאים במדינות אחרות המעניקות להם מקלט.

השלטון מצידו מודע להפגנות אלו ולסיסמאות המושמעות בהן, והמלך איננו פועל נגדן כדי לאפשר לאנשים "להוציא קיטור" וכך להצטייר בעולם כשליט ליברלי ומודרני, המכבד את זכות הדעה וחירות הדיבור. הוא יודע היטב מה המחיר הפוליטי והכלכלי שיצטרך לשלם על תדמית של מדכא ואכזר, כמו זו של שכנו וחברו לשעבר בשאר אסד.

צריך גם לקחת בחשבון שקיימת אפשרות, תיאורטית לפחות, שההפגנות והסיסמאות המושמעות בהן הן לאמיתו של דבר מוזמנות על ידי השלטון כדי ליצור תמונה של איום על יציבותו שתביא להגדלת הסיוע, הכספי בעיקר, ממדינות זרות החוששות שהאלטרנטיבה למלך גרועה ממנו בהרבה. במזרח התיכון יש מקרים שבהם תיאוריית הקונספירציה היא המציאות.

תהא אשר תהא הסיבה להפגנות אלו, חובה על ראשי קהילות המודיעין של ישראל ומדינות אחרות, להקצות כוח אדם ומשאבים כדי לעקוב אחרי ההתפתחויות בממלכה. העולם לא רוצה להיתפס שוב בהפתעה גמורה כשהר הגעש הערבי יתפרץ, הפעם בירדן.