צרה או רחבה, קנדית או בריטית – פסקת ההתגברות עשויה להיות התרופה לנזקי האקטיביזם השיפוטי, או הזדמנות היסטורית שתוחמץ
הפסיקה החוקתית של בית המשפט העליון בשנים האחרונות הביאה מים עד נפש, יצרה משבר פוליטי חמור והציבה את שאלת חקיקת פסקת ההתגברות כשאלה המרכזית העומדת על סדר היום הציבורי והפוליטי.
האקטיביזם החוקתי של בג"צ חרג מזמן מהגנה על זכויות היסוד של הפרט והפך את בית המשפט לשחקן מרכזי בזירה הפוליטית, מחולל משברים פוליטיים ומסכל פשרות. הדוגמא המרכזית לפעילותו של בג"צ היא הפסיקה העקבית ביחס לגיוס בני הישיבות. בעניין זה, בג"צ סיכל פעם אחר פעם את הפשרות הפוליטית שהשיג הרוב החילוני-מסורתי המשרת בצבא עם המיעוט החרדי שביקש להימנע מן הגיוס.
הפסיקה הנוכחית של בג"צ בסוגיית המסתננים אינה נוגעת לסוגיה חוקתית במובן הצר (כלומר, של ביטול חוק), אלא לפן אחר של אקטיביזם שיפוטי – התערבות בהתנהגות המדינה בזירה הבינלאומית ואכיפה של הסכמים בינלאומיים על המדינה. סוגיה זו ראויה למאמר נפרד ולא נאריך בה. אולם, הצורך בהסדרים מדוקדקים עם מדינה שלישית נוצר לאחר שבג"צ פסל פעם אחר פעם את החקיקה נגד המסתננים שקיבלו שתי כנסות.
והנה, המערכת הפוליטית מאותתת שהגיעו מים עד נפש וראש הממשלה אשר בעבר התנגד לחקיקת "פסקת ההתגברות" הביע נכונות לתמוך במהלך. איני יודע אם ההצהרות של ראש הממשלה והשרים שהתבטאו בסוגיה ראויות לאמון ומבטאות את העמדות האמתיות שלהם, או שמא מדובר בצעדים טקטיים שנועדו לרצות בוחרים או לדרדר את המצב הקואליציוני לבחירות. אולם, בהנחה כי ההצעות השונות שמועלות עתה מועלות בתום לב על מנת לפתור את בעיית חוסר האיזון בין הכנסת לבית המשפט העליון, מן הראוי לדון בהן לגופן כדי לקבל את ההחלטה האופטימלית לגבי המתווה הרצוי של פסקת ההתגברות. אולם, לפני שנדון בפסקת ההתגברות יש להבין כיצד הגענו עד הלום.
כיצד הגענו עד הלום?
נתחיל בהתחלה: האסיפה המכוננת הפכה לכנסת הראשונה של מדינת ישראל. לאחר של שנה של דיונים הוחלט שלא לכונן חוקה. בהחלטתה מיום 13 ביוני 1950, החלטה המכונה "פשרת הררי" החליטה הכנסת הראשונה כי
החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה.
מעמדה של החלטת הררי לא שונה ממעמדה של כל החלטה אחרת של הכנסת. אין מדובר בדבר חקיקה, או בחוק יסוד. זוהי החלטה גרידא. הכנסת פעלה לפי החלטת הררי ובמשך שנים חוקקה מספר חוקי יסוד שעניינם ארגון ותפקוד רשויות השלטון.
בראשית שנות ה-70 פרופ' קלוד קליין, מומחה למשפט חוקתי, פרסם מאמר בו הציע ניתוח אחר של המצב. הוא טען כי האסיפה המכוננת "הורישה" את כוחה וסמכותה לכנסת והכנסת הראשונה והכנסות הבאות אחריה פועלות ב-"שני כובעים" – כרשות מחוקקת כאשר הן מחוקקות חוקים "רגיל" וכרשות מכוננת כאשר הן מחוקקות חוקי יסוד. מכוח העליונות של הרשות המכוננת, טען פרופ' קליין, חוקי היסוד נהנים מעליונות נורמטיבית על פני החוקים הרגילים ואסור לחוק "רגיל" לסתור חוק יסוד, בין אם הוא משוריין ובין אם לאו.
אך במשך 25 שנה היתה טענתו של קליין קול בודד. אף אחד מלבדו לא העלה על דעתו להעניק לחוקי יסוד מעמד שונה מזה של חוקים רגילים. כך קבע בית המשפט שדן בסוגיה. הוא קבע כי מעמדם של חוקי יסוד אלה אינו שונה ממעמד החוקים ה-"רגילים" של הכנסת, אלא אם מדובר בחוק יסוד "משוריין", כזה שנאמר בו במפורש שאין לפגוע בו אלא בחוק שהתקבל ברוב הגדול מרוב רגיל של חברי הכנסת. ב-1969 הכריז בית המשפט לראשונה על פסלות של חוק שהתקבל ברוב רגיל ופגע בהוראה של חוק יסוד "משוריין" שדרשה כי כל פגיעה בו תהיה בחוק שהתקבל רוב של 61 ח"כים. אולם חוקי יסוד לא "משוריינים", קבע בית המשפט העליון, אינם שונים מחוקים אחרים.
זה היה המצב החוקתי כאשר הכנסת חוקקה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואת חוק יסוד: חופש העיסוק באביב 1992. המחלוקות סביב חוק יסוד חופש העיסוק היו מועטות והוא נחקק כחוק יסוד משוריין, אשר שינוי או פגיעה בו מצריכים חקיקה ברוב מיוחד. לעומת זאת, חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו נחקק ללא הוראות שיריון.
חוקי היסוד החדשים כללו "פסקת הגבלה" – סעיף הקובע שאין לפגוע בזכויות הקבועות בהם אלא מכוח חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. במציאות החוקתית של 1992, בה חוק מאוחר גובר על חוק מוקדם וחוק "רגיל" וחוק יסוד נהנים ממעמד שווה, פסקת ההגבלה לא כבלה את הכנסת, כי הרי לפי כללי הפרשנות הרגילים, חוק מאוחר יכול לסתור את החוק המוקדם. לכל היותר נדרש היה כי הכנסת תביע במפורש את כוונתה לפגוע בזכויות המעוגנות בחוק היסוד שלא בהתאם לפסקת ההגבלה.
אולם לאחר חקיקת חוק היסוד החליט אהרן ברק שהגיע זמן לשנות את כללי המשחק. בפסק דין בעניין בנק המזרחי, שניתן ימים ספורים לאחר רצח רבין, הנשיא ברק הפך את סדרי עולם. תורת "שני הכובעים" של פרופ' קלוד קליין הפכה לפתע מדעת יחיד באקדמיה להלכה פסוקה של בית המשפט העליון בישראל. ברק קבע כי חוקי היסוד נהנים מעליונות נורמטיבית וחוק הסותר אותם שלא בהתאם לפסקת ההגבלה אינו יכול להיות תקף.
כדובדבן בקצפת החוקתית, הנשיא ברק הוסיף, כי מי שיקבע האם חוק "רגיל" סותר את חוק היסוד הוא בית המשפט, אשר לו נתונה הסמכות להכריז על בטלותו של חוק שאינו עולה בקנה אחד עם חוקי היסוד. לכאורה, לא הייתה בכך רבותא גדולה – הרי גם קודם לכן בית המשפט הכריז על בטלותם של חוקים שהתקבלו ברוב פחות מזה הדרוש לפי הוראות השיריון שבחוקי היסוד. אולם אז המילה האחרונה הייתה של הכנסת – ברצותה יכלה הכנסת לחוקק את החוק שנפסל מחדש, הפעם ברוב הדרוש בהתאם להוראות השיריון. לעומת זאת, עתה המילה האחרונה הייתה של בית המשפט. לאחר שבית המשפט פוסל חוק תוך הכרזה שהוא סותר את חוק היסוד, אין הכנסת יכולה לעשות מאומה – שום רוב לא יושיע את החוק מבטלות. המילה האחרונה היא אפוא של בית המשפט.
הכנסת חוקקה את חוקי היסוד כאשר כללי המשחק הישנים היו בתוקף, ולאחר שחוקקה אותם בית המשפט העליון (קרי: הנשיא ברק) שינה את כללי המשחק. בפוליטיקה קוראים לזה מחטף.
חוקות הגויים
לכאורה, מצב שבו בית המשפט הוא הפוסק האחרון אינו שונה מהמצב החוקתי בארצות הברית: גם שם לאחר שבית המשפט מוצא כי חוק של הקונגרס סותר את החוקה אין לאחר הקביעה הזאת ולא כלום. בית המשפט אומר את המילה האחרונה. יתר על כן, גם בארה"ב הסמכות של בית המשפט לקיים ביקורת שיפוטית על חוקתיות החוקים אינה מעוגנת בחוקה, אלא היא פרי של דוקטרינה פסיקתית.
אולם, המצב בארה"ב שונה בשני מובנים.
ראשית, חוקת ארה"ב לא התקבלה בהליך חקיקה רגיל, אלא בהליך מיוחד, שכלל אשרור בידי מדינות, ונקבע בה הליך מיוחד עוד יותר לשינויה, הכולל דרישה לרוב מיוחס בקונגרס ובסנאט ואישרור בידי שלושה רבעים מהמדינות.
המודל האמריקני של ביקורת שיפוטית מושתת על ההנחה, כי החוקה היא זו שמעניקה לקונגרס את סמכויות החקיקה שלו ונועדה להגביל אותו, וכי היא עצמה הנה מסמך שנועד להיות נצחי ושינויו צריכים להיות נדירים. מכאן הסיק בית המשפט העליון האמריקני, בפסק הדין הידוע בעניין מרבורי נגד מדיסון, כי חוק רגיל של הקונגרס שאמור להיות מוגבל על-ידי החוקה, אינו יכול להיות תקף אם הוא סותר את החוקה. מן העובדה כי את החוקה לא ניתן לשנות באמצעות חוקים רגילים הסיק בית המשפט את עליונותה של החוקה עליהם.
ההבדל החשוב הראשון, אם כן, נובע מהעובדה שבארה"ב כללי משחק נקבעו אפוא מראש על-ידי מכונני החוקה.
שנית, פרשנות החוקה היא פונקציה של השקפת עולם. כחלק ממערכת של איזונים ובלמים בארה"ב שופטים פדרליים ושופטי בית המשפט העליון בכלל זה מתמנים על ידי הדרג הפוליטי בהליך פוליטי, הכולל אשרור מועמדים לאחר שימוע בסנאט. ההרכב של בית המשפט העליון הוא פרי הליך פוליטי שקוף, כאשר השקפת עולמם של השופטים היא הנושא לדיון והרכב של בית המשפט משקף העדפות של נבחרי ציבור לאורך זמן. השופטים בארה"ב לא משכפלים את עצמם בצלמם ובדמותם.
אכן, אפשר היה לאמץ בישראל את המודל של הביקורת השיפוטית בו המילה האחרונה היא של בית המשפט. אולם, שטר ושוברו בצידו – מן הראוי לאמץ חוקה בדרך של דיון ציבורי מודע ולא במחטף, וגם לשנות את הליך מינוי שופטים כך שייעשה בידי הדרג הנבחר ובאופן שקוף.
לאחר "המהפכה החוקתית" אבדו בישראל האיזונים והבלמים. אין שום גורם מבני או מוסדי שיכול לבלום את כוחו של בית המשפט העליון. מבחינה מבנית לשופטים ניתן משקל מכריע במינוי יורשיהם ומבחינה מוסדית לבית המשפט העליון נתונה המילה האחרונה ביחס לחוקתיותם של חוקים. אין איזונים. אין בלמים.
הפתרון – פסקת התגברות
במצב שנוצר, חקיקת פסקת התגברות – הוראה שתאפשר לכנסת לחסן חוקים מפני פסילה בידי בית המשפט העליון, היא דרך אפשרית להחזיר את האיזון למערכת היחסים בין שלוש הרשויות.
אחת ההצעות שנשמעו היא חקיקת פסקת התגברות "צרה" – תיקון לחוק יסוד אך ורק בנוגע לעניין כליאת מסתננים והרחקתם. פתרון זה אולי עשוי להתקבל על הדעת של חלק ממרכיבי הקואליציה, אך הוא שגוי מבחינה עיונית. ברמה המעשית, נזקו עלול להיות רב מתועלתו בטווח הקצר, ובטווח הארוך הוא עלול להתגלות כהרסני.
מבחינה עיונית, בהנחה שהקביעה כי חוקי היסוד הנם בעלי מעמד חוקתי על-חוקי תישאר תקפה, שהרי מדובר בתיקון חוקתי. הקושי הוא, שתיקונים חוקתיים לא נועדו לפתור בעיות שעה נקודתיות ודוחקות, אלא לקבוע הסדרים ארוכי טווח הנוגעים למבנה השלטון וזכויות האדם. החוקה אמורה לקבוע את כללי המשחק ולא להכריע ביחס לתוצאות של כל סיבוב וסיבוב באותו משחק.
מבחינה מעשית, בטווח הקצר הפתרון עלול לפעול כתרופה משככת כאבים לחולה הסובל ממחלה קשה. במקום לרפא את הבעיה השורשית – היעדר איזון בין הרשויות והטיית כוח לכיוון בית המשפט – פסקת התגברות "צרה" תקל קמעה על אחת התוצאות שאותה הטייה יוצרת ותפחית את הלחץ של המערכת הפוליטית לעבר מציאת פתרון אמיתי ארוך טווח למצב. דלקת כרום המוח לא מרפאים עם אקמול.
מטבע הדברים, "פסקת ההתגברות הצרה" לא תועיל בפתרון המשברים הנוספים שפסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות חוללה בחברה הישראלית, ובראשם משבר הגיוס.
בטווח הארוך יותר, פסקת ההתגברות הצרה עלולה להתגלות כאסון שיסתום את הגולל על האפשרות לתקן את המצב.
תיקון נקודתי של חוק יסוד לצורך פתרון בעיה קונקרטי וצרה עלול להוביל את בית המשפט העליון לאימוץ הדוקטרינה של "תיקון חוקה לא חוקתי", עליה כבר מדברים באקדמיה.
הדעה הרווחת בקרב המשפטנים הנה, כי החוקה נועדה להסדיר סוגיות יסוד עקרוניות ואילו הבעיות הקונקרטיות צריכות למצוא את פתרונן בחקיקה רגילה. כלומר, יש סוגיות שמבחינה מהותית אינן ראויות להיות מוסדרות בחוקה לא בשל התוכן של ההסדר, אלא מכיוון שמדובר בעניין נקודתי, קונקרטי ולא עקרוני.
על בסיס ההנחה הזאת, יקל על בית המשפט העליון לקבוע, כי תיקון לחוק יסוד שעוסק בסוגיה קונקרטית (מסתננים, גיוס, וכיוצא באלה) אינו ראוי לבוא בקהל חוקי יסוד כיוון שהוא עוסק בסוגיה ספציפית ונותן פתרון לבעיה נקודתית מדי ואינו מהווה הסדר רחב ועקרוני.
לבית המשפט העליון יהיה קל יותר לפסול תחילה תיקון לחוק יסוד על סמך הטענה שהסוגיה שבה דן התיקון אינה עקרונית מספיק ופרטנית מכדי להיות מוסדרת בחוקי יסוד. קביעה לפיה התיקון לחוק יסוד "אינו חוקתי" בגלל הנושא שבו הוא דן (ולא בגלל התוכן שלו) עלולה להוות בסיס לקפיצה לשלב הבא של הביקורת השיפוטית על חוקי יסוד, שלב שבו בית המשפט ייטול לעצמו את הסמכות לפסול תיקונים לחוקי יסוד בשל תוכנם.
מבחינת מידת הלגיטימציה הציבורית בית המשפט העליון יתקשה כיום לקבוע, כי תיקון לחוק יסוד שמשנה את יחסי הכוחות בינו לבין הכנסת אינו חוקתי. אולם חקיקת פסקת התגברות "צרה" יאפשר לבית המשפט לפתח את הדוקטרינה בהדרגה. אם תהווה פסקת ההתגברות ה-"צרה" מקפצה שתאפשר לבית המשפט לפתח את הדוקטרינה של "תיקון חוקה לא חוקתי" ייצא שהניסיון לפתור בעיה בקנה מידה צר יביא לאסון רחב ממדים.
המודל האנגלי: תפסת מרובה – ייתכן שלא תפסת
מן הקצה האחר מוצע המודל האנגלי של פסקת ההתגברות. המודל הזה כלל לא מתייחס לפסקת התגברות, אלא למנגנון שמעקר את כוחו של בית המשפט העליון, בכך שהוא הופך את קביעתו של בית המשפט שחוק הוא בלתי חוקתי, להמלצה בלבד. לא יהיה עוד תוקף מחייב לפסיקות כאלו. על פי המודל האנגלי, כשמצהיר בית המשפט כי חוק מסוים סותר חוק יסוד , הכנסת תהיה מחויבת לדון בשאלה, אך יכולה היא להחליט בתום הדיון להשאיר את החוק בתוקף.
המודל האנגלי מתאים, כנראה, לתרבות הפוליטית השוררת באנגליה, אך ספק אם הוא מתאים לתנאי הארץ ושופטיה.
במציאות הישראלית, הפיכת הפסיקה החוקתית של בית המשפט העליון להמלצה בלבד יעקר, קרוב לוודאי, לחלוטין את האפשרות לבקר את חוקי הכנסת ויחזירנו, הלכה למעשה, לימים בהם הכנסת הייתה מחוקק כל יכול. כלל לא בטוח כי תהיה זו התפתחות חיובית. בסופו של דבר, תפקידו של בית המשפט להגן על חרותם, קניינם, פרטיותם וכבודם של האזרחים מפני כוחו של השלטון ולשים גבול לתאוותם של בעלי השררה לנגוס בכל אלה.
מצד שני, עלול מעבר חד ממודל של בית משפט כל יכול אל מודל של בית משפט שפסיקותיו הן המלצה בלבד לעורר פרץ של יצירתיות אקטיביסטית במגמה להחזיר לשופטים את הסמכויות שהתיקון לחוק יסוד נטל מהם.
למשל, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כולל את "פסקת הכיבוד", סעיף הקובע שכל רשויות השלטון חייבות לכבד את הזכויות לפי חוק יסוד זה. עלול בית המשפט העליון לקבוע, כי גם אם הכנסת צפצפה על ההמלצותיו החוקתיות והחליטה שלא לבטל חוק לא שבית המשפט קבע שאינו חוקתי, יהיה זה לא סביר מצידה של הרשות המבצעת לפעול על פי אותו חוק.
למשל, בסוגיית המסתננים, עלול בית המשפט לקבוע (לאחר שהכנסת לדון בהמלצותיו ותכריע נגדן), כי הגם שחוק לכליאת מסתננים תקף, מנהל האוכלוסין יפעל בחוסר סבירות אם יתעקש לממש את סמכויות הכליאה. בית המשפט עלול להוביל "פסיקה עוקפת כנסת" ולהורות לרשות המבצעת שלא לפעול בהתאם לסמכויותיה הנתונות לה מכוח חוקים שבית המשפט ימצא שאינם תואמים את חוקי יסוד, גם אם החוקי הללו יישארו בתוקף.
המודל הקנדי – כנראה אופטימלי
המודל הקנדי מהווה למעשה מתווה למשחק פינג-פונג בין רשות מחוקקת לרשות השופטת. לפי המודל הזה, בית המשפט רשאי להכריז על בטלותו של חוק שפוגע בזכויות אדם חוקתיות. במקרה כזה הפרמלנט רשאי לחוקק את החוק מחדש תוך אמירה מפורשת כי הדבר נעשה למרות האמור בחוק היסוד. החלטה שכזו צריכה להתקבל ברוב מוחלט של קולות חברי הכנסת ותוקפו של חוק כזה יהיה מוגבל בזמן, כאשר בכל כמה שנים יש לחזור ולאשרו ברוב מיוחד של חברי פרלמנט.
למודל זה יש כמה יתרונות. ראשית, הגם שכוחו של בית המשפט נשמר, המילה האחרונה היא של הכנסת. אך גם דברה של הכנסת אינה סותמת גולל על הסוגיה, אלא הדיון בה מתעורר מחדש כל ארבע-חמש שנים (למעשה, בכל כנסת וכנסת). כל אחת מן הרשויות בולמת ומאזנת את רעותה.
שנית, המודל מאפשר ביטול של אותם חוקים הפוגעים בזכויות יסוד שנתקבלו במחטף, ברוב אקראי כלשהו ומבלי שנערך בהם דיון בכובד ראש. אך מנגד, המודל מונע פסילה של חוקים הנדרשים להגנה על אינטרסים ציבוריים חיוניים ואשר נהנים מתמיכה של רוב מוחלט בפרלמנט.
אכן, המיעוטים עלולים להיפגע, אך הפגיעה הזאת היא זמנית. לחוקים שנחקקו על בסיס פסקת ההתגברות יש תאריך תפוגה. הם לא הופכים להיות להסדר קבוע, אלא יש לערוך דיון מחודש בהם כל כמה שנים ולבחון בכל פעם מחדש האם רוב מוחלט של חברי כנסת תומך בהם.
לבסוף, המודל הקנדי מוכר במשפט הישראל, אומץ כבר בישראל והוכשר בפסיקה של בית המשפט העליון. חוק יסוד: חופש העיסוק נחקק ב-1992 כחוק יסוד משוריין. זמן קצר לאחר מכן סוגיית יבוא בשר לא כשר עוררה משבר קואליציוני בממשלת רבין. ש"ס ביקשה למנוע מחברות פרטיות לייבא בשר לא כשר ובית המשפט העיר, כי חקיקה בנושא עלולה לעמוד בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק.
כדי לשמור על ש"ס בקואליציה של רבין בשיא תקופת אוסלו, חוק יסוד: חופש העיסוק נחקק מחדש. לפי הנוסח החדש, הוראת חוק הפוגעת בזכות לחופש העיסוק שלא בהתאם לפסקת ההגבלה תהא תקפה "אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק־יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו".
המודל הקנדי של פסקת ההגבלה קיים בישראל, אם כן, כבר יותר מעשרים שנה. בפסק הדין בג"צ 4676/94 מיטראל נ' הכנסת הכיר בית המשפט העליון (מפי הנשיא ברק בכבודו ובעצמו) בתוקפה של פסקת ההתגברות והכשיר חוק האוסר יבוא מוצרי בשר קפואים לא כשרים שנחקק בהסתמך על פסקת ההתגברות.
הדרך, אם כן, כבר סלולה. כל שנותר הוא להעתיק את הסעיף המעגן את פסקת ההתגברות מחוק יסוד: חופש העיסוק אל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ויפה שעה אחת קודם.
הטקטיקה של התקשורת להציג את איילת שקד כמי שנאבקת בשופטי בית המשפט העליון נועדה להעביר בשקט את החוקה של אהרון ברק, ולהעצים את דיקטטורת השלטון של שופטי בג"צ, בחסותה של שקד. כדאי לקרוא את הצעת חוק יסוד החקיקה של שקד כדי להבין שהחוק נכתב ברוח אהרון ברק, על מנת להעביר חוקה בישראל שתעצים את כוחו של בג"צ, תסמיך אותו ותיתן בידו את כל הכוח לבטל חוקים, תצמצם את סמכויותיהם של שרים וראש הממשלה, ותמזער את כוחו הדמוקרטי של הציבור.
הנה למשל סעיף 25 בהצעת החוק של שקד: תיקון חוק יסוד הממשלה שנועד לבטל את סעיפים 37(ב), 41 ו-44. ואלה הם הסעיפים ששקד רוצה לבטל: א. סעיף 37 ב': "חוק יכול שיסמיך את ראש הממשלה או שר להתקין תקנות בעניין שנקבע בהסמכה" (משמעות הביטול: צימצום סמכותם של ראש הממשלה והשרים); ב. סעיף 41: אי תחולה של תקנות לשעת חירום: "על אף האמור בכל דין, אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק יסוד זה, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים (משמעות הביטול: חוק יסוד הממשלה מאבד את שריונו, ומעמדו כחוק יסוד, וניתן יהיה לשנות אותו כשם שמשנים חוק רגיל);
ג. סעיף 44: יציבות החוק (א): "אין לשנות חוק זה אלא ברוב חברי הכנסת; הרוב הדרוש להחלטות מליאת הכנסת בקריאה הראשונה, בקריאה השניה, ובקריאה השלישית, לעניין סעיף זה, 'שינוי' – בין מפורש ובין משתמע" (משמעות הביטול: ביטול השריון שניתן לחוק יסוד הממשלה, כחוק יסוד).
http://rotter.net/forum/scoops1/304117.shtml
http://rotter.net/forum/scoops1/253473.shtml
אמת לאמיתה!!!!!!!!!!!!!!!!
הקילקול שקילקל אהרן ברק (הפיכה) הוא משמעותי, ושום פסקת התגברות לא תעזור, שכן בית המשפט כבר הוכיח לוליאנות פירושית לכל דבר שהוא חפץ בו.
הכנסת והמדינה יצטרכו להתעלם במפגיע מפסקות בג"ץ כדי להביא לשינוי ושום "חתיכת נייר" לא תעזור ולא משנה באיזה רב היא תתקבל.
לא הבנתי מה היה כל כך רע כאן לפני 1992. ואם בג"ץ ינסה לבצע פוש אז הממשלה פשוט תצפצף עליו.
לחלוטין תומך במודל הבריטי אבל זה לא משנה כלום כי לא יהיה כלום. ביבי כבר ימסמס הכל
מהנחיות הקרן החדשה לישראל לטוקבקיסטים שלה: הכו בנתניהו והחלישו את מדינת היהודים. לא משנה על מה כותבים – תמיד תאשימו את ביבי. והכי טוב – תתחזו לאנשי ימין כשאתם מטקבקים, כדי שהימנים הטיפשים לא יבינו שאתם פועלים מטעם יריבי מדינת היהודים. עובדה: מתחזים כאלה שחדרו לתנועת "התחייה" הצליחו להפיל את ממשלת שמיר ולהעלות את השמאל לשלטון: ככה הגיעו לכאן ערפאת, מלחמת אוסלו והאינתיפאדה.
https://mida.org.il/2015/03/12/קללת-1992-האיוולת-של-מצביעי-הימין/
אד הומינום מאוד משכנע. אם ביבי היה רוצה הוא היה פועל ממזמן. לא חשוד בעיניך שמי שלפני שנים ספורות התגאה בכך שהוא מגן בגץ הפך עורו וכעת מקדם את הפסקה הקיצונית ביותר נגד בגץ? הלוואי ואני טועה ואכן הוא יעביר את פסקת ההתגברות באיזושהי מתכונת.
אמיר ש אולי תמים ואולי מיתמם ואינו מכיר עדיין את הנחיות הקרן החדשה לישראל לטוקבקיסטים שלה: הכו בנתניהו והחלישו את מדינת היהודים. לא משנה על מה כותבים – תמיד תאשימו את ביבי. והכי טוב – תתחזו לאנשי ימין כשאתם מטקבקים (כדי שהימנים הטיפשים לא יבינו שאתם פועלים מטעם יריבי מדינת היהודים).
המשפטנים הרבה יותר חכמים מהחכים ולכן פסקת ההתגברות לא תעבור.
החכים מהימין הם מהזן הנמוך ביותר מבחינת יכולת משילות ולכן פסקת ההתגברות לא תעבור
בגלל גזענים כמוך השמאל מפסיד שוב ושוב בבחירות. המשפטנים בהחלט לא יותר חכמים מחברי הכנסת של הימין. מדובר בסה"כ בעורכי דין, רובם עם תואר אחד בלבד, שהבינו שאין להם סיכוי בשוק הפרטי והלכו לשירות הציבורי. גאונים גדולים אין שם. בסיעת הליכוד בלבד יש בעלי תואר שני במשפטים (למשל סגנית השר ציפי חוטובלי וח"כ נורית קורן), בעלי תואר דוקטור (למשל חברת הכנסת ברקו, השר שטייניץ, ח"כ אברהם נגוסה וח"כ בני בגין).
ולגבי בג"צ, לא לעולם חוסן. אם לא בכנסת הזו אז זה יקרה בכנסת הבאה. בג"צ ייבלם. וככל שזה יקרה יותר מאוחר כך הבלימה של בג"צ תהיה יותר חזקה. מידת התמיכה בבג"צ צנחה למימדים שצריכים להתחיל להדאיג את אנשי בג"צ.
ודרך אגב, ההתנגדות לפוטש של בג"צ היא לא רק מימין. יש לא מעט אנשי שמאל שזה מדיר שינה מעיניהם.
זה לא קשור לחוכמה אלא ליעילות בביצוע. בכנסת צריך כל מיני שטויות בירוקרטיות כמו "הצבעות", "קריאה טרומית ראשונה ושניה" ו- "רוב".
בבגץ אין צורך בכל אלה. מספיקה החלטה שרירותית של הנשיא וכמה משיבוטיו, על פי מבחן ה"סבירות", והחוק נחקק.
מי אמר שאין בישראל מספיק משילות?
כל מי שדורש רוב של 80,70 ואפילו ראיתי מטומטם,שופט לשעבר,שדורש 90,הם רמאים עם תואר במשפטים. יזכיר לנו מר מנדלבליט,מתי עבר חוק שהוא במחלוקת בין קואליציה ואופוזיציה ברוב של 70 ? היועץ הלא נכבד,דורש תמיכה של 70 עבור פסיקת התגברות על חוק שנחקק בקולות של 32 חברי כנסת,שמרביתם אם לא כולם לא העלו על דעתם את הפוטש המשפטי שאהרון (האדם הנאור,הכל שפיט) ברק יבצע בעזרתו. פרופסור דניאל פרידמן,משפטן דגול, חתן פרס ישראל למשפט,אומר שבג"ץ פועל בחוסר סמכות כאשר הוא מבטל חוק של הכנסת,כי בשום חוק המחוקק לא העניק לבג"ץ סמכות מפורשת כזאת. איך אמר המשפטן האמריקני המפורסם פוזנר ? ברק הוא פיראט משפטי,שמתייחס לחוקי הכנסת כטיוטה לעיבודו. ומה אמר שופט העליון האמריקני סקאליה ? כל פעם שיש לי מצב רוח רע,אני קורא פסק דין של בית המשפט העליון הישראלי כדי לצחוק…
הנקודה האולי יותר חשובה וקריטית
ביחסים בין העליון לכנסת היא אופן מינוי השופטים
כאן למינוי בארץ יש ייחוד שלא נמצא באף מדינה מערבית
כאן חברי גילדה משפטית שאינם נבחרים ע"י נבחרי ציבור בוחרים את ממשיכיהם
וזאת באפן שבו 5 מתוך 9 חברי הוועדה למינוי שופטים הם משפטנים שאינם נבחרי ציבור
כלומר פחות מאחוז אחד מציבור הבוחרים רודה בעריצות בשאר 99 האחוזים
בכל מדינות המערב כאשר יש שלטון שמרני נבחרים שופטים שמרניים
וכאשר יש שלטון ליברלי נבחרים שופטים ליברלים
וזאת מכוון שהבוחרים הם נבחרי הציבור באפן זה יש שיקוף להשקפת העולם הנבחרת גם במוסד בעל הסמכויות והעצמה שהוא הבג"ץ
עד שלא נטפל בנקודה הזו לא יעזרו כל שינויי החקיקה כי 70 פנים לתורה ו 700 פנים לחוקי הכנסת
ושופטים המגיעים מצד לעומתי לשלטון ימצאו איך לנטרל את כוונת הממשלה
יכול להיות ששינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים יציב איזון בין השופטים
באפן שייתר את שינויי החקיקה
זו אחת הנקודות המרכזיות אך לא היחידה בהן. בעיה מרכזית עוד יותר הינה השתלטנות הרודנית של השופטים. הם לא מכריזים על עצמם פוליטיקאים אך בפועל הם האטד שאם לא יתנו לו למלוך – תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון (משל יותם). כאשר עוזי לנדאו אמר לבייניש שאם היא רוצה לעשות בפוליטיקה שתתמודד להבחר בתור פוליטיקאית היא יללה שהיא מרגישה במדינה עם שלטון מהסוג הגרוע ביותר.
השופט הראשון אשר שלח ידו לתוך הפוליטיקה היה שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הזדמנות הפז לבית המשפט העליון להתחיל להשליט את מרותו היתה בעת שגדעון האווזנר כיהן כהיועץ המשפטי לממשלה. כך היתה ההשתלשלות. *גדעון האוזנר (1962-1960), דרש עצמאות מוחלטת, בלחצו קמה ב- 1962 ועדה בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הועדה קבעה שהיועץ המשפטי הוא “חופשי ועצמאי” אם כי עליו להתייעץ עם שר המשפטים, במידה והשר חולק על דעתו יש לו זכות וטו וזכותו ליטול לעצמו את סמכויותיו של היועץ המשפטי. יחד עם זאת הועדה ניסתה לכונן את מעמדו החוקתי של היועץ המשפטי לממשלה כפקיד ציבור בעל שיקול דעת שיפוטי העומד בראש מערכת התביעה הכללית.. כאן לראשונה נקבעה הזהות שבין משרת התובע הכללי ליועץ המשפטי, כיון שלדעת הועדה או לדעתו של אגרנט, ריכוזיות זו הינה ראויה…בתור התובע הכללי עליו ליצג האינטרס הציבורי ושמירה על קיום החוק.ולעמוד בראש התביעה הכללית. בתור היעוץ המשפטי לממשלה עליו לתת יעוץ משפטי לממשלה ולרשויות הממלכתיות האחרות. כמו כן יעוץ וסיוע לממשלה בהכנת חקיקה. לדעת בית המשפט ולדעתו בלבד, על היועץ המשפטי להיות בעמדת כח חזקה יותר מהממשלה, כדי שלאליטות השלטוניות לא תוכלנה להשתמש במערכת והתביעה וגם היעוץ… למטרות אינטרסנטיות. הנחת היסוד המובלעת כאן היא שלמוסדות השלטוניים הנבחרים להם בלבד אינטרסים אנוכיים, משמע עניינם אינו קידום מדיניות לטובת המדינה. לשיטת בית המשפט משילותן של האליטות השלטוניות הנבחרות היא פגיעה ביסודות הדמוקרטיים המערכת המשפטית לעולם נקיה מאלו, ורק בית המשפט מציל את הדמוקרטיה… ———–כך בהקצנה עיוות את מהותה של הדמוקרטיה, בית המשפט הוא הגוף אשר מעצם הגדרתו הינו לא דמוקרטי אשר כופה את דעתו הבלעדית. תוך כדי פסילת המערכת המדינית עשה את שהוא פוסל באחרים נטל את השררה. באשר לכפל התפקידים של היועץ, משרתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה דומה לזו של התובע הכללי במדינות בהן היא קיימת וטעות היא להשוות בינהן. התובע הכללי שם הוא אישיות פוליטית והוא חלק מהממשלה. אחריותו היא בקביעת מדיניות תביעה ולא בידיו ההחלטות חקירה והעמדה לדין של מקרים מוגדרים.
אחריו השופט הרודן הגדול הוא כמובן אהרון ברק. ……אהרן ברק בעת שהיה סגן נשיא בית המשפט העליון קבע שהשאלה אינה באם חרג חריש מסמכויותיו בסרובו לייצג את הממשלה, אלא האם החוק מתיר לראש הממשלה להתעלם מחוות דעתו של היועץ המשפטי.. הממשלה טענה שכפל תפקידים זה מונע את יצוגה הנאות. אהרון ברק טען שהממשלה זכתה הייצוג מיטבי, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג את ראש הממשלה על פי התפישה המשפטית שלו. לשיטתו היועץ הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת דעתו היא הקובעת תמיד והיא על כן עמדתה הרשמית של הממשלה והרשות המבצעת כולה. בכך קבע כי היועץ המשפטי לממשלה איננו היועץ המשפטי של הממשלה… אלא הפוסק המחייב עבורה בענייני משפט. בית המשפט העליון הגדיר את היועץ כסמכות המשפטית המכרעת בשירות המשפט הציבורי והכי חשוב: היועץ הינו כפוף לפיקוח בידי בית המשפט העליון בלבד תוך ביטול שיקולים פוליטיים של השלטון. מעתה כוחו של היועץ המשפטי נעשה חסר גבולות. כנהוג עד אז אם עניין אי חוקיותו של מהלך זה או אחר אינו חד משמעי ולדעת הממשלה אין במעשיה דבר עברה היא יכלה לא לקבל המלצותיו ולהגן על עצמה בבית המשפט, שכן גם בין משפטנים קימים חלוקי דעות. משבית המשפט העליון קבע את מוחלטותה של חוות דעת היועץ, הוסרה גם מגבלת הצניעות של בעל משרה המודע לשיקולים אחרים. בפסיקתו השתלטנית של אהרון ברק וחזרתם של משפטנים על כל דבריו, החסרונות: או שהיועץ כמי שמקורב אצל הרשות ומייעץ לה יתקשה בחקירתה או בהעמדה לדין, או כפי שמתגלה במציאות, יועצים משפטיים מונעים להראות עצמאיים ובכך אינם מסייעים לממשלה להשיג מטרותיה במסגרת החוק ואינם מייצגים אותה כראוי בבית המשפט. כלומר כ””דמוקרט”” הוא קבע שהיועץ איננו יועץ אלא קובע ופוסק.
שופטי העליון נשענים על כוח הטרור המשפטי. כיון שלא כפי שצריך להיות בדמוקרטיה, בישראל אין הפרדת רשויות. זה אומר שהתביעה שהיא מהרשות המבצעת והשפיטה שהיא מהרשות השופטת מקיימות בינהם יחסי גומלין הדוקים. הרי רוב השופטים באים מהתביעה. במדינה מתוקנת צריכה להיות הפרדה מוחלטת. מי שבחר בקריירה של תובע לעולם אך לעולם לא יוכל להיות שופט. כך לשופטים אין כוח על התביעה וזו לא מפתיעה בתביעות לרצון בתי המשפט. בישראל השופטים פוקדים על התביעה להוציא תביעות נגד מדינאים העושים דבר מה שאינו לרוחם! גם משרד היועץ המשפטי פועל לפי רצון בית המשפט!
יש להפריד בין משרד היועץ המשפטי לממשלה לבין התביעה. היועץ המשפטי לממשלה צריך להיות חלק מהממשלה וכשמו ליעץ לטובת העניין כיצד לתפקד חוקית, כפי שנהוג במדינות מתוקנות. אלא שבזה אין די התביעה כולה צריכה להיות מופרדת מהשפיטה. המצב כיום הוא שהיועץ הוא בראש התביעה שאינה נפרדת מהשפטה. כל זמן שאלו אינם נעשים המשפטנים ימשיכו לרדות בנו.
לדעתי לא היה מקום לפרסם מאמר שמתנגד למודל הבריטי. יתכבד עו"ד בם וישלח את המאמר שלו להארץ, שם בוודאי ישמחו לפרסם אותו. באתר מידה אנחנו מצפים לקרוא עמדות ימניות.
כל האסטרטגיות המוצעות מפספסות את שורש הבעיה. השורש הוא שחוקים כגון 'חופש התעסוקה' ו'כבוד האדם וחירותו' חוקקו מתוך הנחה שאלו עקרונות נכונים ומוחלטים אך למעשה נראה שהם יוצרים גם נזק ואולי אפילו עדיף בלעדיהם. הבעיה היא שערכים הם דבר שצריך לברר ולנהמשיך לברר. לאף אחד אין מונופול לומר שהוא גילה כבר את הנוסחה למוסר האידיאלי(ואני אומר את זה גם על הליברלים וגם על השמרנים) ולכן לא נכןן לקבע ערך כחוק יסוד. ערכים הם דבר שצריך להשתנות עם קואליציות כך שלמעשה העם יברור את ערכיו לפי הנסיון. בקיצור הפתרון הנכון הוא בראש ובראשונה חוק אנטי-חוקתי שיגדיר שחוקים מהסוג הנ"ל לא יוכלו להיחשב כחוקי יסוד מה שגם יצור צב שבו שני החוקים שהזכרתי בראש דברי ישארו החוק אך יאבדו את מעמדם כחוקי יסוד עם כל המשתמע מכך.
אין דבר כזה מוסר אוניברסלי?
אנחנו צריכים רפורמות ענקיות. משל דרום תל אביב האומללה היא כמשל המדינה.
שיבעים שנה שולטים המודלים של אהרון ברק והגמרתיים. כמה עוד. ירושה ממפאי והרב שך. מתי נהפוך דף.
נישמתנו באה ויש לה יעוד. הוא בוודאי לא של שניהם. יעוד זוהר וניפלא מיכל. ישראל 2018 כולה מדורדרת. ואם הם אלה השולטים.. ממחזרים וממחזרים הרי זה בעטיים.
כואב כואב על העם. אין לו הנהגה טובה. היא מוסרת מתדרכת שהכסף הכי חשוב בעולם. וככה הורסת אותנו. ואין אידיאל. ישראל לא במיטבה.
הרפורמות צריכות להיות ענקיות שהתהליכים שלהם ישחררו אותנו מאהרון ברק ומהגמרא. היא לא אמונת אדמה זו. או לפחות יצמצמו את כוחם העצום לראליה ההגיונית כי הם היתנפחו בטרוף.
צריך להפוך דף. אני מקווה שנשכיל לייצר מנהיגות כזו. נצח ישראל לא ישקר הלא כן.
צריך שר משפטים מרוקאי לעומתי
שילחם בבגץ ובשמאל בשצף קצף
וכך יבוא הבגץ למקומו הנכון.
רק לחץ מתמשך והתקפות יומיומית
וכתבות נגד יחלישו את בגץ
צריך שר משפטים ג'ינג'י תוסס שילחם בטחנות רוח בשצף קצף וכך יבואו טחנות הרוח לעמק השווה. רק מחץ קבוע והסתערות יומיומית על טחנות הרוח יראו לטחנות הרוח מאיפה נושבת הרוח.
מן הסתם אתה שמאלן מצוי ואינו רצוי.נגמרו ימי פומפיי העליזים.רקדתם על העם עד 77 משם זה נגמר.נכון שזה תהליך ארוך ומתמשך.בנתיים תמשיכו לנוח על זרי הדפנה.ללעוג ולהתנשא.אבל בקרוב המטאטא יטאטא אותכם.ותהפכו מהאליטה לסמרטוטה.רוב מזרחי ורוב ימני מוביל לתוצאה פשוטה שאתם תהיו בשוליים.תתחננו לתפקיד ותנבחו במדיה זה מה שישאר לכם.אני שמח שאתם זחוחים ככה אני יודע שאתם כבר אבודים.בנתיים תהנו מהספק.
ראוי עו"ד בם כותב מאמר קריא ונהיר זה להיות שופט בבית המשפט העליון בירושלים כי סוף סוף קם משפטן שטורח ומסוגל לנסח לציבור את הנושא החוקתי הנדון מהזויות השונות.
יותר חשוב להחזיר את זכות העמידה לנפגע ספציפי בלבד. זה ימנע מבג"צ להתערב במדיניות הדרג הנבחר.
זה בשלב הראשון. בשלב הסופי ראוי לבטל כליל את בג"צ כפי שצריך היה לעשות עם קום המדינה והשתחררות מהבריטים. תפקיד הטיפול בעוולות שלטוניות ראוי שיהי בידי הכנסת. לצורך כך כמו להרבה צרכים אחרים יש להגדיל מאוד את מספר חברי הכנסת וליצור מנגנוני קשר עם האזרחים!
שום כלום. העליון לא יאפשר שום חוק שלא יהיה לרצונו כלאמר יותיר את כל הכח בידיו. על הממשלה להכריז שהכנסת לעולם לא הסמיכה את העליון לפסול חוקים. ולא יתכן שרוב של 32 או 35 חבריכנסת יחוקקו חוק בו נאמר שהחוק הזה הוא סופי או שצריך רוב גדול מאוד על מנת לשנותו.
לכן על הממשלה להכריז כי העליון חורג מסמכותו בבטלו חוקים וכל פסיקותיו בענינים האלה הם כעפרא שארעה ופשוט להתעלם מפסיקותיו.
אין דרך אחרת והמציאות תראה זאת
אשר לנתניהו אין לסמוך עליו הוא לא ינקוט בשום מהלך רציני. רק ספין ועוד ספין. אני מקווה שבנט יקח את ההובלה הציבורית של ענין זה. במילים ברורות ומפורשות. ואז עוד רבים וטובים ילכו איתו
אשר לבנט אין לסמוך עליו הוא ימשיך לעסוק בעיקר בהפרעה לנתניהו ובחיזוק השמאל:
http://www.themarker.com/advertising/1.2282960
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/430/320.html
https://tinyurl.com/y7eejbh5
http://www.news1.co.il/showTalkBack.aspx?docId=100712&subjectId=24&talkBackId=1564697
סימן שלא עמדת על מהותם של בנט ושקד כאחד. ראה מה קורה במשרד החינוך עם האחראית על לימודי אזרחות. זהו השמאל בצורתו הקיצונית התוקפנית להכנסת אינדוקטרינציה מזוייפת בדור הצעיר שאין לו ידע וקנה מידה לבקר זאת. מעשהו האחרון של בנט הוא להכיר במכללה המאוד שמאלנית – המרכז הבינתחומי הרצליה כבעלת מעמד להעניק דוקטורט בלימודי משפטים בראשותו של לא אחר מאהרון ברק שכל תפישת עולמו המשפטית הינה פוליטית שמאלנית תוקפנית.
באשר לשקד הרי היא לא נתנה סמכויות לגרסטל לבקר באמת את הפרקליטות ולא הקשיבה לפסילתה של גרסטל את שי ניצן הוא במקומו יושב. שקד נתנה מעמד קבוע לתביעה המשטרתית שהיה עד אז זמני שכל פעם צריך היה לחדשו. גרוע ביותר גם כך עצם קיום תביעה משטרתית. בין היתר כך ישנם לא רק לתובעים משטרתיים אלא לשופטים המשטרתיים היוצאים מתוכם. זהו פאשיסם בהדרו. אנטי דמוקרטי לתפארת.
רוצים פסקת התגברות. אין בעיה. תנו לשקד למנות עוד 3-4 שופטים לעליון, ותנו לשמאל לנצח בבחירות מיד לאחר מכן.
בתוך כמה חודשים תראו פסקת התגברות מהחלומות.
מי שמחבל באפשרות חקיקה נחוצה כל כך בכחש ובעזרת סחבת ודיונים ריקים מתוכן זה אותו ביבי.
כל פעם הוא ממציא איך לחבל.
אל תתנו לו להמשיך בתמרוני סרק!
ביבי ביבי ביבי ביבי: השמאל מתחזה לימין קיצוני כדי להשניא את נתניהו על המחנה הלאומי ולגרום למצביעי ימין לא להצביע בבחירות. שיטה בולשביקית מוכרת.
שיבטלו את חוקי היסוד, ושלום על ישראל!
יש ללכת ההפך. אם הטענה היא שהבג"צ אמור לפסול חוקים שאינם חוקתיים על בסיס מקצועי, אז יש לקבוע שפסילת חוקים על-ידי בג"צ תעשה רק בהרכב של שבעה שופטים ורק אם הם יסכימו על הביטול פה אחד. אם זה לא פה אחד של שבעה שופטים משמע שלא מדובר בעניין מקצועי אלא בהשקפת עולם שונה, ולא ייתכן שהשקפת עולם של כמה שופטים בודדים שלא נבחרו תגבר על השקפת עולם של חברי כנסת שנבחרו.
הפיתרון הוא התקוממות עממית של מיליוני אזרחים נגד הדיקטטורה הבולשביקית!
בדרך ״החוק״ העם לא יכול לנצח את הדיקטטורה, הם שולטים בהכל.
לעם נשאר רק מאבק אלים ומהפכה. וזה יגיע!
עוד אבישי רביב הגיע לפה בתקווה להתסיס ולהמריד אנשי ימין שפויים ושומרי חוק ולתת תירוץ לשמאל לסתום את הפה לימין. מכירים את השיטות של ברוך מרזל, איתמר בן גביר, משה פייגלין ויהודה גליק: להתסיס ולהמריד אידיוטים שימושיים כדי לתת לשמאל אמתלה לסתום את הפה לימין.
עד אשר יוחלט כיצד להתגבר על כנופיית שלטון החוק יש להתעלם מהחלטות בג״ץ בעניינים הקשורים לענייני מדיניות חוץ ובטחון כולל המסתננים כפי שהמדינה מתעלמת מהחלטת בג״ץ בעניין איקרית ובירעם
הכי פשוט ובטוח יהיה לבטל את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
אם כך ייעשה ביהמ"ש יפורק כליל מנשקו.
הבעיה שאין לציבור ולחכים את האומץ לפעול כך.
מאמר ליברלי חביב, ברוח ברקית, שמתנגד לתיקון הבריטי ומעניק מעמד לחוקה. לגיטימי אם כי לא מוסבר (בטח כל עוד לא שינינו את אופן בחירת השופטים)
אל מה שבאמת מטומטם זה הויכוחים בין ימנים תומכי בנט לביבי בתגובות.
חבר'ה אם לא משלמים לכם אתם מביכים.
הכנסת חייבת להחזיר את כבודה וכוחה הנגזל חזרה למקומם ופשוט וידוע כי המערכת המשפטית מתנשאת כלפי חברי הכנסת זה עשורים ובדרכי תעתועים ותחכום הצליחו המשפטנים להתל בבית המחוקקים והגיעו לסנדול הכנסת והממשלה ולמבוי סתום בהפרדת הרשויות האם יש קשר בעיתוי שבו פסק השופט ברק את הפסיקה החדשנית בעניין בנק המזרחי סמוך מאוד לרצח רבין?!יתכן בהחלט שבסערת הזמן והמקום נעשה הדבר ולעצם העניין השיטה הקנדית נראית על פניו כדרך ביניים שלא לשבור את הכלים ולהמשיך במשחק הדמוקרטי שלנו ואם היא לא תוכיח את עצמה הכנסת תוכל תמיד לבחור שיטה אחרת להוסיף או לגרוע ודבר חשוב מאוד שהכנסת חייבת לעשות לדעתי ע"מ לבצר את כבודה ומעמדה כבית המחוקקים הישראלי היהודי דמוקרטי הוא להחליף את שיטת בחירת השופטים ולעשותה שקופה לחלוטין והנבחרים הם שיבחרו את השופטים ללא כל הסחר מכר המביש מאחורי הקלעים ולאחר שימועים פתוחים לשופטים הדבר יקדם את אימון הציבור במערכת המחוקקת והשופטת כאחת ושלום על ישראל
לדעתי המודל המושלם הוא כך:
לאחר חקיקת חוק יכול להנתן צו על תנאי ע"י 3 שופטים ויעבור להרכב של 9 שופטים. אם שם עובר החומר יעובר לעיונם של 6 השופטים הנותרים (ללא דיון בפניהם) והם ימסרו את החלטתם.
– הרווחנו שכל השופטים מחווים דעה בנושא מהותי כל כך של פסילת חוק.
אם כעת יש רוב מוחלט מאוד של שופטים דהיינו 13 שופטים ומעלה החוק מבוטל ללא תקנה
אם יש רק רוב רגיל (רעייונית זה אומר ששני הדעות גם המאשרת וגם הפוסלת הם לגיטימיות שהרי לא ניתן לומר על מיעוט השופטים שהם בעלי דעות לא ליגיטימיות) במקרה כזה החוק יחזור לכנסת שתוכל לאשררו מחדש ברוב של 61 לתקופה של 5 שנים , לאחר 5 שנים גורם מסויים (הלמ"ס , מבקר המדינה וכדו') יגיש חוו"ד לכנסת בנושא של הפגיעה בפרט ואח"כ הכנסת תוכל לאשר את החוק באופן סופי ברוב של 61. לאחר האישור הסופי ניתן לערער שוב לביהמ"ש (כאשר יש כבר נתונים על משמעות החוק בפועל) ואז שוב הוא יוכל לפסול את החוק ברוב מוחלט מאוד של כ 13 שופטים.
אני אוסיף הסבר להגיון שמאוחרי זה:
בדמוקרטיה הדרך לפתור ויכוחים זה ע"י רוב, וזה לא אומר שהרוב צודק.
הויכוחים יכולים להיות מה לעשות במקרה מסויים, ויתכן ויכוח האם בכלל לגיטימי לעשות דברים מסויימים. אחד יראה את השני אויב העם ולהיפך – ההחלטה היא של הרוב בכל מקרה .
הבעיה היא כאשר הרוב מביע עמדה שמקורה באג'נדה שאינה לגיטימית בדמוקרטיה – נסיון לדרוס את המיעוט וזכויותיו ללא הצדקה אמיתית . כאשר אנו פונים לבג"ת זה מהנחה שהיושבים שם אינם בעלי אג'נדות בעייתיות, אבל עדיין אפשרי שיש בינהם חילוקי דעות ואפי' מהותיים. (היו פסקי דין שכל שופט ראה את הפסק של השני כסותר את הדמוקרטיה.) במקרה כזה שיש בין השופטים שאנו בטוחים שאין להם דעות ממקור לא לגיטימי שתומכים בדעת הרוב של הכנסת לא ניתן לומר שיש כאן עריצות הרוב, אלא דעה לגיטימית של הרוב
דבר נוסף תמיד בדבר כל כך עקרוני צריך שיהיה מנגנון בדיקה לאחר תקופת זמן,
טועה לחלוטין! איש לא הטיל ולא הסמיך את בית המשפט אפילו דון בטיבם של חוקים. אין לשופטים הפוליטיים מאוד על סמך מה להתיחס לחוקים ובודאי שלא לעניינים מדיניים. בית המשפט חורג מסמכותו. לא רק זאת אלא שברוב חוצפתם שופטים טוענים זאת כלפי הדרג הפוליטי שלו אין סמכות… לא רק שיש להתאלם מהחלטותיהם אלו אלא גם שופטים אלו צריך לפטר.
ביניש:"לא אתן לכנסת לחוקק חוקים עוקפי בג"ץ, למרות שהחיקוק חוקי".
כל הדיון על החוק הנבוב הזה הינו זריית חול בעיני הציבור.
הרי המיעוט שעליו יוצאת נשמת השמאל להגנתו הינו בכלל האוייב הערבי, סביב הקניית זכויות הזויות לרוצחנו על גבינו בטיעון של הגנת הפרט \ המיעוט. אם אלו מחבלים או כובשים שמשתלטים על אדמותינו ומנצלים ניצול ציני את הסיטואציה שיצר כאן השמאל.
הבעייה הרי רחבה הרבה יותר מחוקי יסוד אלא בהתערבות הבג"ץ בשלל החלטות ממשלה הקשורות במדיניות.
והיות והבג"ץ במתכונתו בארץ אינו שונה מוועדת הנבחרים בחבר העמים לשעבר, או אם נרצה המועצה העליונה באירן הרי שלא נותר שום סיבה להותיר את הגוף הזה על תילו. אין למתכונת הזו אח וריע בשום מדינה דמוקרטית \ ליברלית בעולם. זו דיקטטורה מוחלטת שנהנית מהילה וסביבה תומכת שהינה התגשמות התאוריה של גורג' אורוול. הם לקחו את הקומוניזם צעד אחד קדימה. השאירו מעטפת ריקה מתוכן בדמות בחירות אולם הותירו את הנבחרים חדלי יכולת לקיים את המצע של בוחריהם.
כל הדיון ההזוי שמתחולל סביב חבורת אנשים מנופחי אגו, שיכורי כח כאילו היו לכל הפחות בני האל, והדימויים הדרמטיים על סוף הדמוקרטיה הינם כולם פרי סגידה מטורפת וחולנית, חסרת היגיון בבני תמותה בעלי אינטרסים, בשר ודם שאינם מסוגלים למשול בתאוות השילטון ובשיכרון הכח שצברו. טיפוסים השולטים בעריצות חסרת מעצורים וביקורת, הרודים בעם הזה כבר קרוב לשלושה עשורים.
זה לא נגמר רק בהתערבות בג"ץ בהחלטות ממשלה כי אם הקניית כח בידי הפקידים המכונים "יועצים" משפטיים שאינם אלא רודנים הכופים עמדתם על הממונים עליהם, זאת במקביל לסירוס יכולתם של נבחרי העם למנות אנשי אמון למשרות השולטות על ניהול משרדיהם.
כך גם הפרקליטות שנהנית ממרחב שליטה ללא ביקורת עם כח בלתי מרוסן.
אם כח לא מוגבל הינו משחית זה כוללאת כולם כולל את השופטים, את הפרקליטת ואת היועצים המשפטיים, הם בשר ודם כמו כולם ומלאי אינטריגות ואינטרסים. זה שהם מומחים בלעטוף את ההונאה בשלל משפטים ומינוחים סמי משפטיים לא הופך את השרץ לכשר.
בכל צד שנפנה המאפיה השליטה נהלים ונורמות שלא מאפשרות שום תיקון.
אין אם כך שום תרופה למצב מלבד עקירת המוסד המעוות והמושחת הזה משורשו והקמת גוף מאוזן המייצג את העם כמקובל בארה"ב וברוב מדינות המערב.
את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו צריך להשיב למימדים של חוק רגיל ולבטל רטרואקטיבית כל החלטה "שיפוטית" שהסתמכה על המתכונת המעוותת והפרשנות הפושעת שהנחיל מר ברק לחוק הזה.
את זכות העמידה וכל ההחלטות הנגזרות מהחלת הזכות הזו לכל מי שחפץ לעתור יש לבטל גם כן.
כך יבוטלו המגבלות על חקירת מחבלים, יצומצמו ההטבות למחבלים כלואים ולבני משפחותיהם, תושב מדיניות הענישה של גירוש והריסת הבתים למחבלים, יבוטלו כל ההוראות המגבילות את הצבא בהפרות סדר של ערבים.
כמו כן יבוטלו למפרע כל ההחלטות הנוגעות לבעלות בשטחי יו"ש, וכל ההחלטות הקשורות לניהול החיים שנכפו על ידי הדיקטטורים מהבג"ץ.
היועצים המשפטיים יבעטו החוצה ויוחלפו ביעוץ משפטי כמקובל שמטרתו למצוא ולתת סימוכין ותמיכה למדיניות הממשלה ולא ככלי לנהל ולכפות מדיניות לעומתית. כמובן שלא תהיה להם שום זכות וטו ותתאפשר החלפת היעוץ ביעוץ חיצוני.
יש גם לפצל את משרת היועץ המשפטי לממשלה, וכן את תפקיד פרקליט המדינה.
יש להקים גוף ביקורת על הפרקליטות ועל השופטים.
את הוועדה לבחירת שופטים צריך לפזר, לבית המשפט החדש יש למנות לפחות 60 שופטים כך שיפרץ מעגל המינויים של חבר מביא חבר, לא עוד לאחידות דעים המייצגת את בוחרי חד"ש \מר"צ. את סמכותו של בית המשפט יש לעגן באופן מפורש שלא ניתן לפרשנות והרחבה. ובכל מקרה המילה האחרונה והסמכות חייבת להיוותר בידי ציבור הבוחרים קרי הממשלה הנבחרת.
כל מה שיפחת מכך הינו משחק דימיוני שלא יוביל לשום שינוי מהותי.
את המצב הקיים חייבים להכרית מהעולם.
בנוסף להגנה על הרשות השופטת – יש לחזק את הראשות המחוקקת.
—————————————————————-
במקביל להגנה על הרשות השופטת
חשוב לחזק את הרשות המחוקקת.
החלטות הכנסת כיום מוכתבות ומוכפפות למשמעת הקואלציונית.
———————————————————–
במובנים רבים – הממשלה היא גם הרשות המחוקקת.
צעד ראשון לתיקון המצב – חקיקה שתמנע מחבר ממשלה לכהן גם כחבר כנסת.
*********************************************************
קורא לקמפיין ציבורי חוצה מפלגות – לחוקק איסור על ח"כ להיות חבר בממשלה !
***********************************************************
כחלון וחיות נגד הממשלה. לכן אין סיכוי. חייבים להבין את הפוזיציה של כחלון – הוא כמו סייח צעיר שחייב לצאת מהעדר כדי לחזור אליו ולנצח את המנהיג על השלטון. לכן יצא מהליכוד. בעיניו המאבק הוא מול לפיד על המרכז, ב 2024, ולכן קלאסי בשבילו לקושש את ה"בוקים" של האצ"ל שרואים באצולת הגלימה אלילים שירדו מהאולימפוס
המודל הקנדי הוא מה שרוצה הבגץ. אחרי הכל, מתי הכנסת צסעג רוב של 100% קצ וחומר 120% ? לא ריאלי בהחלט
רק חוק יסוד הפרדת הרשויות כפי שעו"ד יורם שפטל ועו"ד שמחה רוטמן מציעים.