כך פוגעים חוקי המגן בעובדים שעליהם הם אמורים להגן

מאחורי “חוקי המגן” לעובדים עומדות הרבה כוונות טובות, אך מעט מאוד הבנה של הדינמיקה הכלכלית שהם מנסים להשפיע עליה

הפגנה למען העלאת שכר המינימום | פייסבוק

לפני שלוש שנים ביקרתי בבית קפה קטן. משיחה עם הבעלים התברר כמה מקשים חוקי המגן הישראלים עליו ועל העובדים.

העלאת שכר המינימום גרמה לו להוצאות לא מבוטלות שהעמידו את העסק בסכנה, וחוקי העבודה המגנים לכאורה על בני נוער הקשו הן עליו והן על הנערה בת ה-17 שהעסיק. היא רצתה לעבוד יותר ולהרוויח יותר והוא רצה לקבל את העבודה שלה, אבל לשניהם אסור כי החוק רוצה “להגן עליה”, נגד רצונה.

רבים יראו מקרים כאלה כיוצא מן הכלל, נפגעים הכרחיים או “נזק היקפי” בדרך למטרה הכללית, ולרוב הציבור ברור שחוקי מגן הם הכרחיים ומועילים בשיקול הכללי. מקובל לחשוב שאם לא יהיו חוקים כאלה עובדים יעבדו שעות ארוכות בשכר רעב, ילדים יעבדו במכרות תמורת פרוטות וימצאו שם את מותם, ובאופן כללי המאה התשע-עשרה הנוראה תחזור ובגדול.

אבל האם זה באמת המצב? האם באמת כל המוסד הענק והמורכב של חוקי מגן לעובדים, הקיים היום בכל מדינה מתקדמת על פני כדור הארץ, מועיל יותר מאשר מזיק? האם ניתן להצדיק אותו בכלל?

“הקפיטליזם שלוח הרסן” של פופר ומרקס

כסניגור לדיני העבודה נביא את אחד הפילוסופים החדים ביותר של המאה העשרים, קרל פופר. למרות ביקורתו הנוקבת על המרקסיזם, טען פופר שאכן הסנטימנט של מרקס נגד עוולות השוק החופשי, או מה שפופר מכנה “הקפיטליזם שלוח הרסן”, היה נכון בעיקרו. כך הוא כתב בספרו ‘החברה הפתוחה ואויביה’:

תחת הסיסמה ‘תחרות שווה וחופשית לכל’ עמד הקפיטליזם שלוח הרסן של תקופה זו [=תקופת חייו של מרקס] בהצלחה נגד כל חקיקה בענייני עבודה עד לשנת 1833 ועוד הרבה שנים נוספות התנגד בהצלחה לביצועה המעשי…התוצאה הייתה חיי מחסור ואומללות שבימינו קשה להעלותם בדמיון”

פופר ממשיך ומביא דוגמאות לילדים בגילאי בית ספר יסודי שעבדו שעות ארוכות וכתוצאה מכך בריאותם נפגעה באופן חמור. לטענתו של פופר, זוהי תוצאה של “פרדוקס החירות”, האומר שאם החירות בלתי מוגבלת היא מביסה את עצמה. אם המדינה לא תשתמש באלימות כלפי אלימים, הרי תהיה בה יותר אלימות ולא יותר. לפיכך המדינה חייבת להגביל את החירות – של האלימים – כדי להגדיל את החירות.

קרל פופר | ויקיפדיה

זהו הפרדוקס המוסכם, ופופר סבור שיש להחיל אותם שיקולים גם על התחום הכלכלי. חופש כלכלי בלתי מוגבל יכול להביס את עצמו לא פחות מחופש פיזי בלתי מוגבל, וכוח כלכלי יכול להיות מסוכן כמעט כאלימות פיזית:  “אלה שיש להם עודף מזון יכולים לכפות על מזי הרעב שעבוד שאותו יקבלו עליהם ‘באופן חופשי’, בלי שימוש באלימות. ובהנחה שהמדינה תגביל את פעילותה לדיכוי אלימות (ולהגנה על הרכוש), מיעוט חזק מבחינה כלכלית עלול לנצל בצורה זו את רוב החלשים מבחינה כלכלית”.

הפתרון לפי פופר הוא ברור: התרופה לכך צריכה להיות תרופה פוליטית, ועל המדינה לדאוג לכך “שלא יצטרך איש להיכנס להסדר של עוול מחשש רעב או חורבן כלכלי”.

בין אלימות פיזית ל”אלימות כלכלית”

דבריו של פופר נשמעים משכנעים לכאורה. מה ההבדל בין אלימות כלכלית לבין אלימות פיזית? בשני המקרים אני יכול לכפות עליך לעשות כרצוני, ולפיכך הגיוני שנרצה לפעול נגד אותה אלימות בצורה של אלימות ממוסדת, הווה אומר חוקים ותקנות המשתמשים בכוח הכפייה של המדינה. אך במחשבה שנייה, טענתו של פופר מוקשה ביותר. למעשה, קשה להאמין שאדם מבריק כמו פופר נפל לטיעון שכזה.

תארו לעצמכם שתי סיטואציות. באחת, ראובן מחזיק אקדח ומכוון אותו אל שמעון: “אם לא תעשה כרצוני”, מאיים עליו ראובן, “מות תומת!”. בסיטואציה השנייה מגיע לוי ומנופף בכיכר לחם אל מול אפו של יהודה הגווע ברעב. “אם לא תעשה כרצוני”, מתרה בו לוי, “לא תקבל את הלחם, ותמות ברעב!”.

אלימות פיזית מול אלימות כלכלית. לכאורה, הדברים דומים. אבל המשך הניסוי המחשבתי מראה את ההבדל המהותי. מה יקרה אם נעלים את ראובן? במקרה הזה, התוצאה הכללית תהיה טובה יותר: שמעון ימשיך את חייו הטובים, שמח וטוב לב. אך מה יקרה אם לוי ייעלם מן הסיטואציה השנייה? יהודה ימות ברעב. במילים אחרות מבין שתי החלופות שמעון מעדיף את זו שאינה כוללת את הכפייה, ואילו יהודה מעדיף, עם כל הצער והקושי, את האפשרות שבו ינוצל על פני זו שבו המנצל כלל לא יהיה קיים, והוא ימות.

רעיון ה”ניצול” המרקסיסטי שפופר מאמץ עקרונית אינו עומד אם כן בפני הביקורת. “אלימות כלכלית” אינה אלימות כלל, והניצול הוא ניצול הדדי: לוי, בעל כיכר הלחם, מקבל מיהודה תמורה מסוימת על ידי עמל כפיו; ואילו יהודה זוכה לחיות ולא למות.

למען האמת, דווקא לפי מרקס ניתן למצוא היגיון בתיזת הניצול, משום שלפי “תורת ערך העבודה” שמרקס אימץ ופיתח יש לעבודה איזה “ערך אובייקטיבי” הכרוך במספר השעות שמשקיעים בה ואילו המעסיק מצליח לגבות את “הערך העודף” של העבודה וכך לנצל את העובד ובמובן מסוים לגזול ממנו את מה ששייך לו.

אלא שתורת ערך העבודה הופרכה עוד בחייו של מרקס, ומוסכם שאין לעבודה כל ערך אובייקטיבי, אלא התשלום הוא רק בהתאם למה שהצרכן מעריך את התוצר ולתועלת השולית שלו כלפיו. אין לעבודה כל “ערך מהותי” שהוא ולכן אף אחד לא גוזל מהעובד שום דבר.

פופר טען שאכן תורת ערך העבודה היא אנכרוניסטית ושגויה, אך לדעתו אין היא רלוונטית לעיקר טיעוניו של מרקס. לאור האמור לעיל, קשה להבין מדוע: נראה שברגע שהופרכה הטענה כאילו יש לעבודה של העובד ערך קבוע כלשהו, גם הטענה של ניצול אינה יכולה לעמוד במבחן הביקורת.

אסימטריה בתעסוקה: יש דבר כזה?

כאן מגיע בדרך כלל שלב חדש בטיעון שלפיו יש אסימטריה בין המעסיק למועסק. אין מדובר בכוחות שווים, כי למעסיק יש כוח כלכלי רב יותר מאשר העובד, ולכן יש הכרח לאזן את המצב על ידי דרכים כמו התאגדויות עובדים או חקיקה שתטה את הכף לטובת העובד.

בטור שכתב לאחרונה הכלכלן ראס רוברטס הוא מפנה לספר לימוד מקוון חדש שבו מומחשת האסימטריה על ידי משחק ה”אולטימטום”. במשחק זה יש שני שחקנים שניתן להם סכום של מאה דולר לחלק ביניהם. שחקן אחד הוא “המציע” – והוא יכול להציע כל חלוקה שנראית לו. שחקן אחר הוא “המשיב” והוא יכול לדחות את ההצעה – ואז אף אחד לא יקבל כלום – או לקבל אותה. עקרונית המציע יכול להציע 99 דולר לעצמו ורק דולר אחד למשיב, אבל במקרה כזה המשיב עלול לראות בזה הצעה כה עלובה שעדיף לו להפסיד את הכסף ובלבד שהחלוקה לא תהיה כזו לא הוגנת. מצד שני, ברור שלמציע יש יותר כוח מיקוח, ולכן מתקבלות בדרך כלל בניסויים.חלוקות של 60-40 או אפילו 70-30.

זה המצב, לדברי המחברים, בשוק העבודה. מכיוון שהמעסיק הוא זה שמציע את התנאים, והמועסק יכול רק לקבל אותם או לדחות אותם, למעסיק יש כוח מיקוח עדיף. הנה האסימטריה.

כפי שמראה רוברטס, גם הטיעון הזה שגוי, ודוגמה קלה תמחיש את העניין. נניח שאתם רוצים למכור את הבית שלכם. אתם קובעים את התנאים ואת המחיר, ולכן, לפי קו המחשבה האסימטרי, יש לכם יתרון על פני הקונה, שיכול רק לקבל את ההצעה או לדחות אותה.

בית למכירה | פלאש90

אך כפי שתגלו מהר מאוד, תראו שקשה לקבוע מחיר שייתן לכם יתרון כלשהו. אם תגבו מחיר גבוה יותר ממחיר השוק, רוב הסיכויים שאף אחד לא יקנה מכם את הבית. גם אם תגבו במה שנראה לכם שהוא מחיר השוק, תגלו שהבית יכול לעמוד שומם זמן רב.

הסיבה פשוטה: אתם אולי מציעים את הדיל, אבל יש עוד מוכרי בתים בעולם. וכל זמן שהקונה הפוטנציאלי חושב שהוא יכול למצוא עסקה טובה יותר, הוא לא יסכים לתנאים שהצעתם.

באותה מידה גם בשוק העבודה יש הרבה מאוד מעסיקים פוטנציאליים. כמו שיודעים אנשי כוח אדם, המשימה של העסקת האדם הנכון היא כפולה: מצד אחד צריך לסנן מבין הרבה מאוד אנשים את המתאים ביותר; מן הצד השני צריך לוודא שהעובד שאתם באמת רוצים לא יחמוק מכם וילך למעסיק אחר. זו אמנות לא פשוטה, וקשה לומר שיש לכם יתרון כלשהו על פני המועסק הפוטנציאלי.

ההשוואה למשחק האולטימטום שגויה לפיכך, משום שהתנאים שונים לגמרי. ולמען האמת, במשחק האולטימטום דווקא לצד המשיב יש יותר כוח בפועל ממה שהיה אמור להיות לו: לכאורה הוא היה צריך לקבל גם הצעה שיקבל ממנה דולר אחד בלבד, כי זה או דולר או כלום. רק בשל נורמות חברתיות של “הוגנות” המשיב מקבל יותר ממה שהיה הגיוני שיקבל לפי הכוח האמיתי שלו בשוק.

נחזור ליחסי הכוחות בשוק העבודה. המעסיק אינו “מנצל” את העובד יותר משהעובד מנצל את המעסיק: שניהם מרוויחים מן העסקה בהכרח, משום שאחרת היא לא הייתה יוצאת אל הפועל. הטענות על “אלימות כלכלית” או על “ניצול” אינן מעוגנות כהלכה בהיגיון או במציאות.

על מה שרואים ומה שאין רואים

בסטייה | ויקיפדיה

אבל רגע, תאמרו: אכן היו תנאי עבודה קשים במאה התשע-עשרה. ילדים שעבדו בפרך שעות רבות ביום – האם זה לא ניצול ומצב מזעזע? אותה שאלה יש להפנות גם לגבי סדנאות היזע במזרח הרחוק: האם העובדים שם אינם מנוצלים?

התשובה היא שכשאנחנו מסתכלים על המציאות בצורה הזו אנחנו נופלים לכשל של “מה שרואים ומה שאין רואים“, עליו הצביע קלוד פרדריק בסטייה כבר במאה ה-19. אנחנו רואים את הילד העובד שעות רבות בעבודה מפרכת, אבל לא רואים מה היה גורלו לולא הייתה לו העבודה הקשה הזו.

הניסיון מלמד שהחלופה אכן גרועה יותר: כך, כאשר הועבר בארה”ב בשנות ה-90 חוק האוסר על יבוא מוצרים ממדינות שיש בהן עבודת ילדים, ילדים רבים אכן הפסיקו לעבוד בתעשיית הטקסטיל בבנגלדש, אך מצאו את עצמם מובטלים כליל או מועסקים בעבודות גרועות יותר, בחקלאות ואף בזנות.

רבים תולים בטעות את ההתקדמות שאפשרה רווחה גדולה לעובדים מאז המאה ה-19 ועד היום, בהעברתם של חוקי מגן לעובדים; כביכול חקיקה יכולה לשנות באופן קסום את המציאות הכלכלית הקשה. למעשה, הכיוון הוא הפוך: השיפור בתנאים הכלכליים שבא בעקבות התקדמות הקפיטליזם, היצירה והמסחר, העלה דרמטית את רמת החיים של האוכלוסייה ושל כלל העובדים, כך שאפילו העניים היום עשירים יותר ממעמד הביניים של לפני עשורים בודדים.

על רקע ההתקדמות הכלכלית הזו, חוקי מגן יכלו להתקבל בלי שיגרמו נזק רב מדי. נסו לתאר לעצמכם מצב שבו עוברים במזרח הרחוק חוקים המחייבים כל מפעל לשלם 30 דולר לשעה לכל עובד, בנוסף לדמי הבראה, שימוע לפני פיטורין, פנסיה ושי לחג. ברור שבבת אחת היו נסגרים מפעלים רבים, ומיליוני עובדים היו יוצאים לרחוב. חוקי עבודה יכולים לזנב אחרי התקדמות כלכלית (וקצת לנגוס בה) אבל לא להקדים אותה או לגרום לה.

חוקי מגן – האומנם?

מהניתוח האמור ומהתבוננות במציאות עולה המסקנה שחוקי מגן לעבודה אינם נצרכים, שכן מה שמגן על העובד הוא כוח המיקוח שלו והתחרות בין המעסיקים על העובדים. אבל יתרה מזו, כאשר יש להם השפעה, נראה שחוקי המגן בדרך כלל מזיקים לעובדים.

קחו לדוגמה חוקי מגן המבקשים לשריין לעובדים “זכויות” מסוימות כמו דמי חגים, ביטוח פנסיוני, חופשה שנתית, חופשת לידה וכן הלאה. לכאורה, אלה דברים חשובים אותם כל עובד ירצה. אבל לא זו השאלה. השאלה היא האם עובד מחליט שאותן הטבות, טובות ככל שתהיינה, אינן משתלמות לו אם יצטרך לקצץ בשכרו או להסתכן בכך שלא יתקבל לעבודה.

כאשר המחוקק מונע ממנו לוותר על ההטבות (“הזכויות”) האלה הוא בעצם מגביל את יכולת המיקוח שלו. המחוקק הרי אינו יכול לגרום לכך שהמעסיק ישלם לעובד יותר, או להכריח את המעסיק להעסיק אותו בכלל.

עובדים רבים, הממורמרים שאינם מקבלים “זכויות” למיניהן שהחוק מבטיח להם, אינם מבינים שקבלת אותן זכויות תבוא בדרך כלל על חשבון דברים אחרים, כמו גודל תלוש המשכורת שלהם או היכולת להעסיק אותם לאורך זמן.

הפגנה למען זכויות עובדים | פייסבוק

קחו למשל את חוק פנסיה חובה, שלפיו המעסיק מפריש חצי מהפנסיה והמועסק את החצי השני. המחשבה כאילו ההפרשות מצד המעסיק מנותקות מן המשכורת בפועל של המועסק נשמעת מגוחכת לכל מי שמכיר במקצת את ההיגיון הכלכלי, ואכן במחקר של בנק ישראל התברר כי המציאות עולה בקנה אחד עם התאוריה: העלייה בשכרם של עובדים שמעסיקיהם החלו להפריש עבורם לפנסיה הואטה ביחס לעובדים שזכו לפני כן להפרשות לפנסיה, בדיוק בשיעור חובת ההפרשה.

במילים אחרות, כאשר החוק אומר לכם שהמעסיק מחויב להפריש לפנסיה שלכם, הוא עובד עליכם: אתם, ורק אתם, מחויבים – אם תרצו ואם לא – להפריש לקופות הפנסיה בבעלות הטייקונים מבלי שתהיה לכם החלטה על דרכים אחרות לחסוך לעתיד.

מאחורי חוקי המגן עומדות הרבה מאוד כוונות טובות, אך פחות מדי הבנה של הדינמיקה הכלכלית שהם מנסים להשפיע עליה. וכך חוקי שכר מינימום מביאים להגדלת אבטלה או העלאת מחירים, חוקי מגן על נשים (אמהות והרות) מובילים לירידה בהעסקה שלהן וברמת השכר שלהן, וחוקים של הפרשות מנדטוריות או תנאים הכרחיים פוגעים ביכולת של עובדים לקבל את הרכב השכור המועדף עליהם.

בכל המקרים האלה המחוקק אינו פוגע במעסיק לטובת המועסק: הוא פוגע בשניהם גם יחד, ואינו מגן על אף אחד מלבד על היכולת שלו לקבל כותרות יפות בעיתון, ולהיבחר שוב בבחירות הבאות.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

9 תגובות למאמר

  1. אני מסכים שבלי חוקי עבודה, היו נוצרות משרות רבות והשכר ככלל היה עולה (למשל, אצל מי שרוצה לעבוד יותר שעות); אבל עובדים רבים, בפריפריה ועם כישורים מעטים, היו מקבלים שכר נמוך משכר המינימום של היום. כלומר יהודה יעבוד אך עדיין ישאר רעב- ויהיה למעמסה על המדינה. נער בן 14 אולי רוצה למלצר כל היום ולעזור למשפחה שבחובות, אבל למדינה יש אינטרס שילמד, ולא יישאר מלצר כל חייו.

    אמור מעתה- חוקי העבודה אינם שומרים על העובדים, אלא על מדינת הרווחה- שמטפלת במובטלים ונכים, ופטורה מטיפול בעניים עובדים.

    אפשר לחשוב על מודל אחר, שישחרר את הכלכלה וייתן רמת חיים מזערית לאזרחים: קצבת קיום אוניברסלית. כמו קצבת זיקנה, אך לכל אזרח מגיל 18; וביטול רוב שאר הקצבאות וחוקי העבודה, עם מנגנוני האכיפה והחלוקה שלהם.

    1. החוק הישראלי מאפשר לעבוד באופן חוקי בזמן החופשות מביה”ס החל מגיל 14. למה דווקא מגיל 14? איזה נזק בדיוק ייגרם אם נער המעוניין בכך יתחיל לעבוד בגיל 12-13? לא על חשבון הלימודים, כמובן, אל רק בזמן החופשות. בפועל, מן הסתם, השוק חזק יותר מהחוק, וישנם נערים שמתחילים לעבוד בגיל 12-13 – רק שבגלל החוק הם נאלצים לעשות זאת “בשחור”. כמה שפחות מגבלות מיותרות יתקיימו בחוק, כך ייקטן חלקן של העיסקאות “בשחור” והכלכלה כולה תהיה בריאה ושקופה יותר.

  2. הטיעון שלך קצת פשטני כי הוא מתעלם ממספר מרכיבים חשובים ביותר
    1. מרכיב הזמן שבעיסקת התעסוקה – רוב עסקאות התעסוקה הן (בהנחה שהמעסיק מרוצה מעבודת העובד) לתקופה של מספר שבועות לפחות, ובד”כ ככל שהתעסוקה ארוכה יותר, שני הצדדים הופכים להיות תלויים יותר זה בזה.
    2. העובד בד”כ אינו בודד, אלא חלק ממשפחה או קבוצה, שהוא מפרנס אותה והיא מפרנסת אותו, ולכן לא ירעב בקלות מהחמצת עיסקת תעסוקה בודדת. ישנן חברות שמעדיפות שמספר קטן של בני משפחה יצאו לעבוד (למשל הגבר) ויש חברות שמעדיפות שכל הפרטים הבוגרים יצאו לעבוד.

  3. גרשוני… ומה עם מנוחה בשבת… האם מגיע לעובדים יום מנוחה בשבת?
    ניראה על פי דעותיך המופרחות שאתה גם מתנגד לחוק הסוציאלי ביותר שנחקק אי פעם, והוא השבת, עליו מבוססת כל היהדות.
    גרשוני… אני תוהה מה היה בית גידולך… מאיפה צמו דעותך…אתה הרי יודע שברחבי העולם השלישי ישנה עבדות ילדים…אתה רוצה גם אצלנו!?
    הרי זה מנוגד בתכלית למהותינו היהודית!

  4. פרקי אבות:
    רבי חנינא סגן הכהנים אומר, הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו.

  5. אנשי עסקים חותרים לצבירת כסף ללא מעצורים, וחלקם אף לא יבחלו בשעבוד עובדהם.
    גרשוני אינו יזם או איש עסקים. הוא סה”כ קורא בויקיפדיה ומצטט. הוא לא מבין איך העניין עובד. אבל כבר לפני שלושת אלפי שנה כשחוקק השבת הבינו את העניין

  6. בעוד אני בהחלט מסכים עם הקריאה לשחרור כל הכפיות בשוק העבודה (הפרשה לפנסיה וכו’), בעניין שכר המינימום אינני מסכים קטגורית.
    המדינה חייבת לאכוף שכר מינימום (ולמעשה, זהו הסעיף היחיד שאני מסכים שהמדינה תאכוף), מסיבה פשוטה: כאשר שני בני זוג עובדים למחייתם ולא מצליחים לעבור את רף ההכנסה הנדרש לקיומם, המדינה תיאלץ להתערב, באמצעות כספי המיסים, ו”להשלים את הכנסתם”.
    למעשה, מדובר במצב אבסורדי, בו משלמי המיסים מסבסדים את המעסיקים.
    עסקים שאינם מסוגלים לשלם שכר מינימום המאפשר מחייה – חייבים להיסגר מאחר שאין להם צידוק כלכלי. לא יעלה על הדעת לסבסד את העסקים הללו באמצעות כספי המיסים.
    בעניין ההפרשה לפנסיה – יבחר כל אדם את האסטרטגיה המתאימה לו וידאג לעתידו. אין זה מתפקידה של המדינה, שוב, באמצעות כספי המיסים, לדאוג לכל אחד.

  7. “גם בשוק העבודה יש הרבה מאוד מעסיקים פוטנציאליים” באמת? בדימונה יש הרבה מעסיקים פוטנציאליים? בקרית שמונה יש הרבה מעסיקים פוטנציאליים?
    אבל האמת שלא צריך ללכת כ”כ רחוק ע”מ להבהיר עד כמה קטן כח המיקוח של העובד. גם לעובדים משכילים במרכז אין כח מיקוח שווה ערך למעסיק כמו שכותב המאמר מתאר. די להזכיר את הפרשה שבה מייסד אפל סטיב ג’ובס בנה קרטל יחד עם המעסיקים הגדולים ע”מ למנוע מעבר עובדים בינהם ע”מ להבין עד כמה גדולה הא-סימטריה בין עובד בודד לתאגיד של עשרות אלפי עובדים.
    כאשר כותב המאמר מתאר את יחסי הכח בין המעסיק ועובד הוא כשווים הוא מתאר איזו פנטסיה שלא קיימת כמעט בכלל במציאות.

  8. כמעסיק של כ- 70 עובדי יצור ( מלבד העובדים במנהלה ובהנדסה) מתעלמים כולם מפרמטר אחד חשוב שהוא פועל יצא של התנאים הסוציאליים המופלגים במדינה – הפריון. אני יכול לאמר בוודאות שהפריון הנמוך מאד בישראל ( ועל נתונים אלו אין חולק ) נגרם כתוצאה מחוקי ההגנה והחוקים הסוציאליים הקיימים במדינה.
    עובד טוב ובעל מוטיבציה – יזכה לגמול מספיק ומתאים – והמעביד ירצה בו ו”ירדוף” אחריו עם תנאים וגמולים ללא צורך של תמיכה. יוצא מכאן שמי שנהנה בעיקר מתנאים המעודדים אותו לחוסר פריון , בטלנות, ניצול ימי מחלה שלו, של אישתו, של ילדיו, של כל מי שיעלה בדעתו… דמי הבראה( לשם מה הם באים?) ועוד ועוד – אלו העובדים שבאים לעבודה ולא לעבוד. התנאים הללו מעודדים אותם לחוסר פריון ולניצול המעסיק . אינני בעד הפקרת העובדים – אבל השטת “קנסות” על המעבידים רק גורמת למעביד לנסות ו”לנצל” את כל הפרצות שיוכל בחוק בכדי שיוכל לשרוד.
    מאז עליית שכר המינימום נסגרו 2 חברות גדולות בתחום שלי ומירב העבודה הועברה ליצור בחו”ל. כעת נותנים עוד “מתנה” לעובדים של העלאת שכר ( שעה שבועית פחות – זה אומר עוד 2% העלאת שכר…
    מי יוכל לשלם ?
    השיקול להוציא עבודה למדינות עולם שלישי במקום לבצע את העבודה בישראל הולך וכובש יותר ויותר מקום בי ובחברי המעסיקים.