כך פוגעים חוקי המגן בעובדים שעליהם הם אמורים להגן

לפני שלוש שנים ביקרתי בבית קפה קטן. משיחה עם הבעלים התברר כמה מקשים חוקי המגן הישראלים עליו ועל העובדים.

העלאת שכר המינימום גרמה לו להוצאות לא מבוטלות שהעמידו את העסק בסכנה, וחוקי העבודה המגנים לכאורה על בני נוער הקשו הן עליו והן על הנערה בת ה-17 שהעסיק. היא רצתה לעבוד יותר ולהרוויח יותר והוא רצה לקבל את העבודה שלה, אבל לשניהם אסור כי החוק רוצה "להגן עליה", נגד רצונה.

רבים יראו מקרים כאלה כיוצא מן הכלל, נפגעים הכרחיים או "נזק היקפי" בדרך למטרה הכללית, ולרוב הציבור ברור שחוקי מגן הם הכרחיים ומועילים בשיקול הכללי. מקובל לחשוב שאם לא יהיו חוקים כאלה עובדים יעבדו שעות ארוכות בשכר רעב, ילדים יעבדו במכרות תמורת פרוטות וימצאו שם את מותם, ובאופן כללי המאה התשע-עשרה הנוראה תחזור ובגדול.

אבל האם זה באמת המצב? האם באמת כל המוסד הענק והמורכב של חוקי מגן לעובדים, הקיים היום בכל מדינה מתקדמת על פני כדור הארץ, מועיל יותר מאשר מזיק? האם ניתן להצדיק אותו בכלל?

"הקפיטליזם שלוח הרסן" של פופר ומרקס

כסניגור לדיני העבודה נביא את אחד הפילוסופים החדים ביותר של המאה העשרים, קרל פופר. למרות ביקורתו הנוקבת על המרקסיזם, טען פופר שאכן הסנטימנט של מרקס נגד עוולות השוק החופשי, או מה שפופר מכנה "הקפיטליזם שלוח הרסן", היה נכון בעיקרו. כך הוא כתב בספרו 'החברה הפתוחה ואויביה':

תחת הסיסמה 'תחרות שווה וחופשית לכל' עמד הקפיטליזם שלוח הרסן של תקופה זו [=תקופת חייו של מרקס] בהצלחה נגד כל חקיקה בענייני עבודה עד לשנת 1833 ועוד הרבה שנים נוספות התנגד בהצלחה לביצועה המעשי…התוצאה הייתה חיי מחסור ואומללות שבימינו קשה להעלותם בדמיון"

פופר ממשיך ומביא דוגמאות לילדים בגילאי בית ספר יסודי שעבדו שעות ארוכות וכתוצאה מכך בריאותם נפגעה באופן חמור. לטענתו של פופר, זוהי תוצאה של "פרדוקס החירות", האומר שאם החירות בלתי מוגבלת היא מביסה את עצמה. אם המדינה לא תשתמש באלימות כלפי אלימים, הרי תהיה בה יותר אלימות ולא יותר. לפיכך המדינה חייבת להגביל את החירות – של האלימים – כדי להגדיל את החירות.

זהו הפרדוקס המוסכם, ופופר סבור שיש להחיל אותם שיקולים גם על התחום הכלכלי. חופש כלכלי בלתי מוגבל יכול להביס את עצמו לא פחות מחופש פיזי בלתי מוגבל, וכוח כלכלי יכול להיות מסוכן כמעט כאלימות פיזית:  "אלה שיש להם עודף מזון יכולים לכפות על מזי הרעב שעבוד שאותו יקבלו עליהם 'באופן חופשי', בלי שימוש באלימות. ובהנחה שהמדינה תגביל את פעילותה לדיכוי אלימות (ולהגנה על הרכוש), מיעוט חזק מבחינה כלכלית עלול לנצל בצורה זו את רוב החלשים מבחינה כלכלית".

הפתרון לפי פופר הוא ברור: התרופה לכך צריכה להיות תרופה פוליטית, ועל המדינה לדאוג לכך "שלא יצטרך איש להיכנס להסדר של עוול מחשש רעב או חורבן כלכלי".

בין אלימות פיזית ל"אלימות כלכלית"

דבריו של פופר נשמעים משכנעים לכאורה. מה ההבדל בין אלימות כלכלית לבין אלימות פיזית? בשני המקרים אני יכול לכפות עליך לעשות כרצוני, ולפיכך הגיוני שנרצה לפעול נגד אותה אלימות בצורה של אלימות ממוסדת, הווה אומר חוקים ותקנות המשתמשים בכוח הכפייה של המדינה. אך במחשבה שנייה, טענתו של פופר מוקשה ביותר. למעשה, קשה להאמין שאדם מבריק כמו פופר נפל לטיעון שכזה.

תארו לעצמכם שתי סיטואציות. באחת, ראובן מחזיק אקדח ומכוון אותו אל שמעון: "אם לא תעשה כרצוני", מאיים עליו ראובן, "מות תומת!". בסיטואציה השנייה מגיע לוי ומנופף בכיכר לחם אל מול אפו של יהודה הגווע ברעב. "אם לא תעשה כרצוני", מתרה בו לוי, "לא תקבל את הלחם, ותמות ברעב!".

אלימות פיזית מול אלימות כלכלית. לכאורה, הדברים דומים. אבל המשך הניסוי המחשבתי מראה את ההבדל המהותי. מה יקרה אם נעלים את ראובן? במקרה הזה, התוצאה הכללית תהיה טובה יותר: שמעון ימשיך את חייו הטובים, שמח וטוב לב. אך מה יקרה אם לוי ייעלם מן הסיטואציה השנייה? יהודה ימות ברעב. במילים אחרות מבין שתי החלופות שמעון מעדיף את זו שאינה כוללת את הכפייה, ואילו יהודה מעדיף, עם כל הצער והקושי, את האפשרות שבו ינוצל על פני זו שבו המנצל כלל לא יהיה קיים, והוא ימות.

רעיון ה"ניצול" המרקסיסטי שפופר מאמץ עקרונית אינו עומד אם כן בפני הביקורת. "אלימות כלכלית" אינה אלימות כלל, והניצול הוא ניצול הדדי: לוי, בעל כיכר הלחם, מקבל מיהודה תמורה מסוימת על ידי עמל כפיו; ואילו יהודה זוכה לחיות ולא למות.

למען האמת, דווקא לפי מרקס ניתן למצוא היגיון בתיזת הניצול, משום שלפי "תורת ערך העבודה" שמרקס אימץ ופיתח יש לעבודה איזה "ערך אובייקטיבי" הכרוך במספר השעות שמשקיעים בה ואילו המעסיק מצליח לגבות את "הערך העודף" של העבודה וכך לנצל את העובד ובמובן מסוים לגזול ממנו את מה ששייך לו.

אלא שתורת ערך העבודה הופרכה עוד בחייו של מרקס, ומוסכם שאין לעבודה כל ערך אובייקטיבי, אלא התשלום הוא רק בהתאם למה שהצרכן מעריך את התוצר ולתועלת השולית שלו כלפיו. אין לעבודה כל "ערך מהותי" שהוא ולכן אף אחד לא גוזל מהעובד שום דבר.

פופר טען שאכן תורת ערך העבודה היא אנכרוניסטית ושגויה, אך לדעתו אין היא רלוונטית לעיקר טיעוניו של מרקס. לאור האמור לעיל, קשה להבין מדוע: נראה שברגע שהופרכה הטענה כאילו יש לעבודה של העובד ערך קבוע כלשהו, גם הטענה של ניצול אינה יכולה לעמוד במבחן הביקורת.

אסימטריה בתעסוקה: יש דבר כזה?

כאן מגיע בדרך כלל שלב חדש בטיעון שלפיו יש אסימטריה בין המעסיק למועסק. אין מדובר בכוחות שווים, כי למעסיק יש כוח כלכלי רב יותר מאשר העובד, ולכן יש הכרח לאזן את המצב על ידי דרכים כמו התאגדויות עובדים או חקיקה שתטה את הכף לטובת העובד.

בטור שכתב לאחרונה הכלכלן ראס רוברטס הוא מפנה לספר לימוד מקוון חדש שבו מומחשת האסימטריה על ידי משחק ה"אולטימטום". במשחק זה יש שני שחקנים שניתן להם סכום של מאה דולר לחלק ביניהם. שחקן אחד הוא "המציע" – והוא יכול להציע כל חלוקה שנראית לו. שחקן אחר הוא "המשיב" והוא יכול לדחות את ההצעה – ואז אף אחד לא יקבל כלום – או לקבל אותה. עקרונית המציע יכול להציע 99 דולר לעצמו ורק דולר אחד למשיב, אבל במקרה כזה המשיב עלול לראות בזה הצעה כה עלובה שעדיף לו להפסיד את הכסף ובלבד שהחלוקה לא תהיה כזו לא הוגנת. מצד שני, ברור שלמציע יש יותר כוח מיקוח, ולכן מתקבלות בדרך כלל בניסויים.חלוקות של 60-40 או אפילו 70-30.

זה המצב, לדברי המחברים, בשוק העבודה. מכיוון שהמעסיק הוא זה שמציע את התנאים, והמועסק יכול רק לקבל אותם או לדחות אותם, למעסיק יש כוח מיקוח עדיף. הנה האסימטריה.

כפי שמראה רוברטס, גם הטיעון הזה שגוי, ודוגמה קלה תמחיש את העניין. נניח שאתם רוצים למכור את הבית שלכם. אתם קובעים את התנאים ואת המחיר, ולכן, לפי קו המחשבה האסימטרי, יש לכם יתרון על פני הקונה, שיכול רק לקבל את ההצעה או לדחות אותה.

אך כפי שתגלו מהר מאוד, תראו שקשה לקבוע מחיר שייתן לכם יתרון כלשהו. אם תגבו מחיר גבוה יותר ממחיר השוק, רוב הסיכויים שאף אחד לא יקנה מכם את הבית. גם אם תגבו במה שנראה לכם שהוא מחיר השוק, תגלו שהבית יכול לעמוד שומם זמן רב.

הסיבה פשוטה: אתם אולי מציעים את הדיל, אבל יש עוד מוכרי בתים בעולם. וכל זמן שהקונה הפוטנציאלי חושב שהוא יכול למצוא עסקה טובה יותר, הוא לא יסכים לתנאים שהצעתם.

באותה מידה גם בשוק העבודה יש הרבה מאוד מעסיקים פוטנציאליים. כמו שיודעים אנשי כוח אדם, המשימה של העסקת האדם הנכון היא כפולה: מצד אחד צריך לסנן מבין הרבה מאוד אנשים את המתאים ביותר; מן הצד השני צריך לוודא שהעובד שאתם באמת רוצים לא יחמוק מכם וילך למעסיק אחר. זו אמנות לא פשוטה, וקשה לומר שיש לכם יתרון כלשהו על פני המועסק הפוטנציאלי.

ההשוואה למשחק האולטימטום שגויה לפיכך, משום שהתנאים שונים לגמרי. ולמען האמת, במשחק האולטימטום דווקא לצד המשיב יש יותר כוח בפועל ממה שהיה אמור להיות לו: לכאורה הוא היה צריך לקבל גם הצעה שיקבל ממנה דולר אחד בלבד, כי זה או דולר או כלום. רק בשל נורמות חברתיות של "הוגנות" המשיב מקבל יותר ממה שהיה הגיוני שיקבל לפי הכוח האמיתי שלו בשוק.

נחזור ליחסי הכוחות בשוק העבודה. המעסיק אינו "מנצל" את העובד יותר משהעובד מנצל את המעסיק: שניהם מרוויחים מן העסקה בהכרח, משום שאחרת היא לא הייתה יוצאת אל הפועל. הטענות על "אלימות כלכלית" או על "ניצול" אינן מעוגנות כהלכה בהיגיון או במציאות.

על מה שרואים ומה שאין רואים

אבל רגע, תאמרו: אכן היו תנאי עבודה קשים במאה התשע-עשרה. ילדים שעבדו בפרך שעות רבות ביום – האם זה לא ניצול ומצב מזעזע? אותה שאלה יש להפנות גם לגבי סדנאות היזע במזרח הרחוק: האם העובדים שם אינם מנוצלים?

התשובה היא שכשאנחנו מסתכלים על המציאות בצורה הזו אנחנו נופלים לכשל של "מה שרואים ומה שאין רואים", עליו הצביע קלוד פרדריק בסטייה כבר במאה ה-19. אנחנו רואים את הילד העובד שעות רבות בעבודה מפרכת, אבל לא רואים מה היה גורלו לולא הייתה לו העבודה הקשה הזו.

הניסיון מלמד שהחלופה אכן גרועה יותר: כך, כאשר הועבר בארה"ב בשנות ה-90 חוק האוסר על יבוא מוצרים ממדינות שיש בהן עבודת ילדים, ילדים רבים אכן הפסיקו לעבוד בתעשיית הטקסטיל בבנגלדש, אך מצאו את עצמם מובטלים כליל או מועסקים בעבודות גרועות יותר, בחקלאות ואף בזנות.

רבים תולים בטעות את ההתקדמות שאפשרה רווחה גדולה לעובדים מאז המאה ה-19 ועד היום, בהעברתם של חוקי מגן לעובדים; כביכול חקיקה יכולה לשנות באופן קסום את המציאות הכלכלית הקשה. למעשה, הכיוון הוא הפוך: השיפור בתנאים הכלכליים שבא בעקבות התקדמות הקפיטליזם, היצירה והמסחר, העלה דרמטית את רמת החיים של האוכלוסייה ושל כלל העובדים, כך שאפילו העניים היום עשירים יותר ממעמד הביניים של לפני עשורים בודדים.

על רקע ההתקדמות הכלכלית הזו, חוקי מגן יכלו להתקבל בלי שיגרמו נזק רב מדי. נסו לתאר לעצמכם מצב שבו עוברים במזרח הרחוק חוקים המחייבים כל מפעל לשלם 30 דולר לשעה לכל עובד, בנוסף לדמי הבראה, שימוע לפני פיטורין, פנסיה ושי לחג. ברור שבבת אחת היו נסגרים מפעלים רבים, ומיליוני עובדים היו יוצאים לרחוב. חוקי עבודה יכולים לזנב אחרי התקדמות כלכלית (וקצת לנגוס בה) אבל לא להקדים אותה או לגרום לה.

חוקי מגן – האומנם?

מהניתוח האמור ומהתבוננות במציאות עולה המסקנה שחוקי מגן לעבודה אינם נצרכים, שכן מה שמגן על העובד הוא כוח המיקוח שלו והתחרות בין המעסיקים על העובדים. אבל יתרה מזו, כאשר יש להם השפעה, נראה שחוקי המגן בדרך כלל מזיקים לעובדים.

קחו לדוגמה חוקי מגן המבקשים לשריין לעובדים "זכויות" מסוימות כמו דמי חגים, ביטוח פנסיוני, חופשה שנתית, חופשת לידה וכן הלאה. לכאורה, אלה דברים חשובים אותם כל עובד ירצה. אבל לא זו השאלה. השאלה היא האם עובד מחליט שאותן הטבות, טובות ככל שתהיינה, אינן משתלמות לו אם יצטרך לקצץ בשכרו או להסתכן בכך שלא יתקבל לעבודה.

כאשר המחוקק מונע ממנו לוותר על ההטבות ("הזכויות") האלה הוא בעצם מגביל את יכולת המיקוח שלו. המחוקק הרי אינו יכול לגרום לכך שהמעסיק ישלם לעובד יותר, או להכריח את המעסיק להעסיק אותו בכלל.

עובדים רבים, הממורמרים שאינם מקבלים "זכויות" למיניהן שהחוק מבטיח להם, אינם מבינים שקבלת אותן זכויות תבוא בדרך כלל על חשבון דברים אחרים, כמו גודל תלוש המשכורת שלהם או היכולת להעסיק אותם לאורך זמן.

קחו למשל את חוק פנסיה חובה, שלפיו המעסיק מפריש חצי מהפנסיה והמועסק את החצי השני. המחשבה כאילו ההפרשות מצד המעסיק מנותקות מן המשכורת בפועל של המועסק נשמעת מגוחכת לכל מי שמכיר במקצת את ההיגיון הכלכלי, ואכן במחקר של בנק ישראל התברר כי המציאות עולה בקנה אחד עם התאוריה: העלייה בשכרם של עובדים שמעסיקיהם החלו להפריש עבורם לפנסיה הואטה ביחס לעובדים שזכו לפני כן להפרשות לפנסיה, בדיוק בשיעור חובת ההפרשה.

במילים אחרות, כאשר החוק אומר לכם שהמעסיק מחויב להפריש לפנסיה שלכם, הוא עובד עליכם: אתם, ורק אתם, מחויבים – אם תרצו ואם לא – להפריש לקופות הפנסיה בבעלות הטייקונים מבלי שתהיה לכם החלטה על דרכים אחרות לחסוך לעתיד.

מאחורי חוקי המגן עומדות הרבה מאוד כוונות טובות, אך פחות מדי הבנה של הדינמיקה הכלכלית שהם מנסים להשפיע עליה. וכך חוקי שכר מינימום מביאים להגדלת אבטלה או העלאת מחירים, חוקי מגן על נשים (אמהות והרות) מובילים לירידה בהעסקה שלהן וברמת השכר שלהן, וחוקים של הפרשות מנדטוריות או תנאים הכרחיים פוגעים ביכולת של עובדים לקבל את הרכב השכור המועדף עליהם.

בכל המקרים האלה המחוקק אינו פוגע במעסיק לטובת המועסק: הוא פוגע בשניהם גם יחד, ואינו מגן על אף אחד מלבד על היכולת שלו לקבל כותרות יפות בעיתון, ולהיבחר שוב בבחירות הבאות.