הדגל שלא היה שם: סיפור הנפתו של דגל ישראל על כיפת הסלע

ריח כבד של זיעת רגליים עלה מהשטיחים הספוגים, הכה באפנו וגרם לנו להשתהות מעט לפני הדלתות הכבדות. העיניים שוטטו על פני החלל הגדול, המופלא, מחפשות את גרם המעלות הצדדי שיוביל אותנו למרומי הכיפה.

האור הרך שחדר מחלונות האולם ותקרתו חשף את משטח הסלע שבמרכזו. זהו הסלע שממנו עלה הנביא מוחמד השמימה כשהוא רכוב על בעל החיים הפלאי "אל בוראק". מכאן חזר למכה לאחר שהשלים את מסעו הלילי, המהווה אחד משיאי חייו של הנביא במסורת המוסלמית. עבור היהודים, משטח הסלע הזה הוא אבן השתייה שעליה מושת העולם, מקום שאליו נושאים אלפי מאמינים את תפילותיהם, בהיותו שריד יחיד שנותר מבית המקדש.

ברגעים האלה, שבהם עמדנו מיכאל ואני בתוך מבנה כיפת הסלע, מחפשים את הדלת שדרכה נטפס למעלה, לנקודה הגבוהה ביותר, לא נתנו דעתנו לאווירה המיסטית העוטפת סביב. לפנינו עמדה משימה, ושנינו היינו חדורי מוטיבציה לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. עד מהרה גילינו בקיר הדרומי של האולם את הכניסה למסדרון הצר המוביל למרומי הכיפה.

אורני, קצין הקשר החטיבתי, הנחה אותנו בדרכנו. זמן קצר קודם לכן הוא עלה במסדרון הזה יחד עם הקמ"ן אריק אכמון, כדי לנסות לתלות את הדגל. בגלל ירי צלפים שנורה לעברם, נאלצו השניים לרדת בבהילות בלי שהצליחו לסיים את משימתם.

עכשיו התבקשנו אנחנו לעלות כדי לנסות לקשור את הדגל כיאות אל העמוד הניצב בקצה כיפת הזהב, כך שייראה לכל סביבותיו. מדרגות עץ הובילו אותנו בחלק הצר והחשוך שבין הכיפה הפנימית לכיפה החיצונית של המבנה עד שהגענו לדלת צדדית. פתחנו אותה ויצאנו בעדה אל החלק החיצוני התלול. לפנינו נותרה עדיין המשימה המסובכת של טיפוס אל מרומי הכיפה.

זיהינו מעין חציבה של מדרגות צרות בתוך אחד מלוחות הזהב, ותקענו בהן את קצות רגלינו, נזהרים שלא להחליק ולמעוד. שרדנו את הקרב בפריצה לעיר, ולא הייתה סיבה הגיונית למות בהתרסקות מגג המבנה המקודש רק פני שהתבקשנו לתלות את דגל ישראל במרומיו.

בקטע האחרון של הכיפה, כשני מטרים לפני העמוד שעליו התנוסס חצי סהר, הגיעו המדרגות החצובות לסופן. נותר לנו לעשות רק עוד מקטע קצר, אבל חלק למדי וללא כל משענת אחיזה. טיפסנו על ארבע, לאט, בזהירות רבה, עד שיכולנו לבסוף ללפות את בסיסו של העמוד. קשרנו את הדגל היטב, בדקנו שהוא מתנוסס כראוי ברוח ועצרנו לרגע זקופים בקצה הנישא של כיפת הסלע כדי להביט על סביבותינו.

ירושלים העתיקה השתרעה למרגלותינו בכל יופייה והדרה, מראה של פעם בחיים. רחובות צרים וסמטאות מפותלות בתוך גושי בתים צמודים אלה לאלה. צריחי מסגדים וכנסיות הפורצים מתוכם כאצבעות ידיים המושטות בתחינה לשמיים. קו של חומות שסוגר על כל אלה ושלוות קדושה ששורה מעל הכול כאילו אין מלחמה בעולם. רק קולות הנפץ ופרצי הירי החזירו אותנו אל קרקע המציאות, או במקרה שלנו אל הציפוי המתכתי של הכיפה התלולה.

לימים, כשישבתי באחד מטיוליי בעיר העתיקה על גגו של מלון האשמי ברחוב חאן אל זית וצפיתי ממנו אל הכיפה הנוצצת, הבנתי את גודל הסכנה שבה היינו נתונים. עמדנו חשופים לעיניהם של צלפים שהסתתרו עדיין במקומות שולטים בעיר, מטרה נוחה לכל חייל ירדני שעוד נשאר להילחם על נפשו ועל כבודו.

אבל באותם רגעים של התעלות הנפש ושיכרון הכוח, לא חשבו עד כמה טיפשי היה המעשה ומסוכן ואף לא ראוי בשל קדושתו של המקום. עשינו את הדרך חזרה על פני גרם המדרגות הצר ומיהרנו לדווח על השלמת המשימה.

מסביבנו המשיכו צוותי הקשר לרכז נתונים על תנועת הגדודים וההשתלטות על רובעי העיר. ברחבת הר הבית נמשכה תנועה בלתי פוסקת של מבקרים שפסעו זחוחי דעת, אדישים לסכנות, בדרכם לחפש את הכותל המערבי. אלה לא נתנו דעתם על הדגל המתנופף במרומי הכיפה. את תשומת ליבם משך מראהו של דגל אחר, שזה שנקשר שעות ספורות קודם על שבכת הברזל בפינה הצפונית הגבוהה של הכותל.

* * *

יומיים קדם לכן, בשעות הצהריים של 5 ביוני 1967, עוד היינו, כל חיילי חטיבת הצנחנים 55, חגורים מצנחים באחד המטעים שבקרבת שדה התעופה תל נוף. משימתנו הייתה לצנוח בקרבת אל עריש ולהשתלט על מתחם צבאי מצרי כדי לפתוח את הציר לתנועה שוטפת של כוחות השריון והחי"ר בדרכם לתעלת סואץ.

התקדמותם המהירה של הכוחות בחצי האי סיני והחלטתו של המלך חוסיין להצטרף למערכה לצד צבאות מצרים וסוריה שינו את הפקודות, וכעבור זמן קצר השארנו את ציוד הצניחה מאחורינו ויצאנו באוטובוסים בדרך לא דרך לעבר ירושלים המופגזת.

הגענו לעת ערב לשכונת בית הכרם ונצמדו לגדרות הבתים מחשש לפגיעת פגז ירדני. תושבי השכונה, שהיו ספונים עד אז במקלטים, הופתעו לגלות את החיילים הנשענים לגדרות חצרותיהם. חלקם יצאו מהבתים כדי להזמין חיילים רעבים לארוחה, ואחרים הציעו מקלחת של התרעננות או שיחת טלפון הביתה למשפחה הדואגת.

בין המוזמנים אל תוך אחד הבתים היה גם יורם זמוש, מפקד פלוגה בגדוד 71. יחד עם חיילו נכנס למקלט של משפחת כהן המקומית ושם הציג בפני הלוחמים את משימתם. הוא דיבר גם על האפשרות כי בהמשך הם יהיו הראשונים להיכנס לעיר העתיקה.

בני המשפחה המארחת היו עדי שמיעה לתדריך הצבאי. לפתע קמה הסבתא הקשישה, שישבה גם היא סמוך ללוחמים, ויצאה מהמקלט. כעבור זמן קצר חזרה, חיבקה את זמוש, שמה בידיו דגל מקופל ואמרה: "תדעו לכם שכל העם היהודי דוחף אתכם באצבעות. שתגיעו בשלום ואלוהים יביא אתכם בשלום". היא סיפרה ששמרה את הדגל מאז פונתה עם משפחתה מהרובע היהודי במלחמת העצמאות ועכשיו היא מבקשת להחזירו למקומו הטבעי.

באותו ערב פרצו כוחות הצנחנים אל מעבר לקו העירוני בדרך למשימותיהם בעיר המזרחית. על גדוד 71 ופלוגתו של זמוש הוטל לפרוץ באזור בית החרושת לבלוקים ליד מעבר מנדלבאום, להתקדם לשכונת ואדי ג'וז, לטהר את השכונה האמריקנית ושכונת באב א-זהרה ולחסום את הציר המוביל לרמאללה מצפון ולדך יריחו ממזרח.

משם המשיך הגדוד לעבר רכס אוגוסטה ויקטוריה, נכון לאפשרות שיגיע אישור לפרוץ לעיר העתיקה. פלוגה א' של יורם זמוש שימשה כוח עתודה לפריצה דרך שער האריות, וכשהתקבל האישור להיכנס לעיר, היא נעה בעקבות הכוחות של המח"ט והסמח"ט בדרך המוליכה לעבר הר הבית והכותל המערבי.

זמוש זכר את הבטחתו לאישה משכונת בית הכרם, וכשהגיעה פלוגתו לרחבת הר הבית, החל בחיפושים אחר מקומו של הכותל המערבי כשאיתו קבוצה קטנה של לוחמים. בעוברו ליד מפקדת החטיבה הצטרף אליהם גם הסמח"ט, משה פלס – סטמפל.

בדרכם אל שער המוגרבים פגשו ערבי מקומי שכיוון אותם אל הדלת שדרכה יוכלו לרדת אל הרחבה הצרה שלפני הכותל ואף מסר לידם מפתח דלת. בעמדם שם, מול נדבכי האבנים המרשימות כשבתי שכונת המוגרבים צמודים לגבם, נשא סטמפל את עיניו אל המפלס העליון, מחפש מקום לקשור אליו את הדגל.

הוא זיהה שבכת ברזל בפינה הנושקת לגג בניין מחכמה אל תנכיזיה, הצביע לעבר השבכה המסורגת וכיוון את חייליו של זמוש אל פתח המבנה. בהיכנסם פנימה, הופיעה מולם קבוצה של מאמינים מוסלמים שניסו למנוע את עלייתם לגג. לאחר תגרה קצרה הצליחו הצנחנים להגיע אל שבכת הברזל.

זמוש שלף את הדגל מתוך כיס החגור הצבאי ופרס אותו על ברכיו. לימים הוא נזכר באותם רגעים של התרגשות: "סטמפל עמד לידי והכתיב – 'דגל ישראל מונף היום מעל הכותל המערבי בירושלים על ידי חטיבת הצנחנים, היא חטיבת כובשי ירושלים'. הוא הפסיק לרגע ואמר: 'תתקן, תתקן, משחררי ירושלים במקום כובשי ירושלים'". בידיים רועדות תלה זמוש את הדגל על השכבה ואחר ניצבו החיילים למרגלותיה ושרו "התקווה".

סטמפל הצדיע וראיתי שידו הצמודה לקסדה רועדת. מעיניו ירדו דמעות והוא ניסה להסתיר זאת…אחר תפס בידי בחוזקה הביט למטה אל רחבת הכותל ולחש – 'אם הסבים שלי היו יודעים שאי פעם אני אגיע הנה מעל הכותל המערבי ככה…צנחן…נעלי צנחנים…עם עוזי, אלף פעמים הם היו נותנים את חייהם רק כדי לדעת שפעם, פעם, זה יהיה…זה לא חשבון עם הליגיונרים הירדנים, זה חשבון עם החיילים הרומאים של טיטוס"

זמן קצר אחר כך נשמעה הפקודה מפיו של המח"ט מוטה גור במכשיר הקשר: "הר הבית בידינו, הר הבית בידינו, עבור, כל הכוחות חדל אש, עבור". ואז, כשהשטח נרגע מעט, נקראנו גם אנחנו לדגל, כדי להניפו על ראש כיפת הזהב.

ברדתנו ממרומי הכיפה, כלל לא העלינו בדעתנו כי למטה, על הרחבה המרוצפת, מתפתח אירוע שעתיד להשפיע גם עלינו, שני סמלים צעירים שזה עתה חזרו מ"מבצע" תליית הדגל במקום הגבוה ביותר בירושלים העתיקה.

אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, תיאר לימים את השתלשלות העניינים:

מיד עם הכיבוש טרחו צנחנים אחדים לטפס לראש כיפת הזהב של מסגד עומר ולהניף עליה את דגל ישראל. כשהגעתי לשם עם שר הביטחון והרמטכ"ל, היה עמנו גם מאיר שמגר, שנתן דעתו על כך והפנה את תשומת ליבו של דיין. בהנחייתו הוריתי לאחד מאנשיי להוריד את הדגל. לא נזקקתי להסברים ארוכים כדי להבין שמראה הדגל בראש המסגד יזיק בתרומתו לשלהוב היצרים יותר משיועיל בקביעת עובדות"

כך התגלגלה לה ההוראה בסולם הפיקוד עד שהגיעה גם אלינו. חלפו רק ארבע שעות מרגע ההנפה ההיסטורית, וכבר נאלצנו לעשות את כל הדרך חזרה, לטפס במעלה המדרגות הצרות, לדחוף שוב את הדלת הכבדה שממנה יוצאים אל הגג ולהמשיך משם תוך סיכון רב עד למקום שבו נקשר הדגל אל עמוד הסהר. אופוריית הניצחון פינתה הפעם את מקומה לעוגמת נפש. הרגשנו מובסים משהו ומיהרנו לרדת משם שותקים ועייפים כדי להמשיך ומלא את תפקידנו המבצעי.

* * *

לאחר מלחמת ששת הימים, כשביקשתי למצוא עדויות נוספות המנציחות את הרגע ההיסטורי של תליית הדגל על כיפת הסלע, נתקלתי בחומת שתיקה לא מוסברת. עדותו של עוזי נרקיס הגיעה לידיי רק שנים רבות לאחר הקרב בירושלים, אך גם היא הסתפקה באזכור האירוע ללא זיהוי מדויק של מניפי הדגל.

הגישושים והחקירות הביאו אותי עם שוך הקרבות למערכת השבועון "במחנה", שצלמיו תיעדו את מהלך הקרבות ואת שהתרחש לאחריהם. בין שפע הצילומים שהוצגו לפניי בארכיון העיתון, מצאתי רק תמונה אחת שבה הופעתי לצד שאר הקצינים והחיילים של מפקדת החטיבה על רקע דלתות כיפת הסלע.

ראיתי גם את התמונה המוכרת של זמוש וסטמפל מניפים את הדגל על הכותל המערבי, אבל בארכיון לא היה כל רמז או ציון חזותי להנפת הדגל על כיפת הזהב. כל הניסיונות להתחקות ולאסוף מידע נוסף הותירו אותי בהרגשה כי מישהו מנסה להסתיר דבר מה שאת משמעותו לא הבנתי באותם ימים. יחלפו עוד שנים רבות עד שתמונה תתבהר, וחלקי האמת יתחברו אחד לאחד על גבי לוח תצרף מורכב, שחלקיו לקוחים מתוך מסע ארוך ומפותל במנהרת הזמן.

דני בירן הוא סופר, חוקר, עיתונאי ומורה דרך. ספרו השישי "איש על דגלו", המגולל את סיפור תולדות דגל ישראל, ראה אור בהוצאת סטימצקי.