פירצה בתקנות המכרזים מעודדת את היצרנים הישראלים דווקא לייקר את המוצרים שלהם, כדי שהם ייחשבו כאילו יוצרו בארץ
אין כמו כחול-לבן. כל ישראלי הרי יודע שאנחנו כחברה חייבים לחזק את הערבות ההדדית, ולקנות מאחינו אזרחי ישראל ולא חלילה מהגויים, אלא אם כן הם תושבי המדינה ואז זה נהדר. ברוח זו נוסחו בשנת 1995 תקנות חובת המכרזים, המקנות עדיפות במכרזים למוצרים שיוצרו בישראל בידי יצרן שהוא אזרח או תושב קבע של ישראל, או תאגיד הרשום בישראל.
איזו עדיפות? מה נחשב "תוצרת הארץ"? אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. עיון בניסוח התקנות מגלה פירצה מדהימה שמעודדת יצרנים דווקא לייקר את המוצרים שלהם כדי שהם ייחשבו כתוצרת הארץ. אבל לפני כן, בואו נדבר על עצם התקנות וההיגיון המוזר העומד מאחורי העדפת תוצרת הארץ.
להעדיף את תוצרת הארץ נשמע הגיוני ופטריוטי. תמיכה בתעשייה המקומית היא הדרך שלנו לעזור לאזרחי המדינה, אז מדוע שהמדינה תממן יצרנים זרים ולא את אזרחיה שלה?
כל זה נשמע נהדר עד שנזכרים של"מדינה" אין כסף משל עצמה, וכל שקל שהיא מוציאה יוצא למעשה מכיסי האזרחים. אז כאשר המדינה משלמת יותר כסף על מוצר באיכות זהה או את אותו סכום כסף על פחות שירות רק בגלל שהוא "תוצרת הארץ", כל מה שהיא עושה זה לקחת יותר כסף מהכיס של משלמי המסים.
ישנם בהחלט גם אנשים שמרוויחים מכך – בעל ההון המחזיק במפעל, העובדים שלו וכמובן גם רואי החשבון המועסקים כדי להגדיר האם המוצר נחשב "תוצרת הארץ". אבל יש הרבה יותר אזרחים אחרים שמפסידים, כי הכסף נלקח מהם והועבר לאותו מפעל, בזמן שהוא היה יכול לשמש לשירותים אחרים או חלילה להורדת מסים. גם היבואנים הישראליים כמובן מופלים פה לרעה, ללא סיבה של ממש.
עידוד לבזבוז
העדפת כחול-לבן אינה "עזרה לאזרחים ישראלים" על חשבון זרים – היא עזרה לקבוצה מצומצמת של אזרחים הנמצאים בשוק מסוים שמייצר מוצרים שהמדינה רוכשת, על חשבון כל שאר האזרחים. האם יש היגיון בהעדפה הזו? האם יוחנן כהן מאופקים ומשה רבינוביץ' מאשדוד, שמקבלים כעת פחות שירותים ונגבים מהם יותר מסים בגלל ההעדפה הזו, אינם אזרחי ישראל ואין צורך לתמוך בהם?
לפי החוק, מוצר ישראלי יקבל עדיפות של 15% (ובחלק מהמקרים 10%) במחיר המוצע במכרזים. כלומר, כל מחיר שמציע יצרן זר המתחרה מול ישראלי יוכפל ב-1.15 לצורך חישוב הזוכה במכרז. בנוסף לכך, לישראלי יש אפשרות להגיש הצעה נוספת במקרה של עדיפות גבוהה יותר של היצרן הזר. למה 15%? למה 10%? לא ברור.
ומה נחשב מוצר ישראלי? פה אנחנו מתקרבים לחלק המעניין. מוצר ישראלי, אם תהיתם, אינו מוצר שמיוצר כולו בארץ על ידי עובדים ישראלים בלי שום מגע עם החוץ. הרי ברור שאם אני בעל נגרייה ומזמין חומרי גלם מחו"ל, הכיסאות שלי עדיין ייחשבו "תוצרת הארץ".
אבל מה אם אני רק מביא חלקי רכב ומרכיב אותם בארץ? מה אם אני מביא צינורות מטורקיה וקצת מעבד אותם בארץ? מה אם אני מייבא חטיף מחו"ל אבל מחליף לו את האריזה בארץ? האם זה לא נחשב תוצרת הארץ?
ובכן, במקרים רבים נפסק שגם מוצרי תערובת כאלה נחשבים "תוצרת הארץ". וכך נוצר עידוד לבזבוז של כוח אדם יקר ערך: במקום לייבא מחו"ל את המוצר כולו, פותחים בארץ מפעל שיעסוק בגימור כלשהו של המוצר, רק כדי שהוא ייחשב "תוצרת הארץ". הון רב שהיה יכול ללכת לפעילות פרודוקטיבית אחרת וכוח אדם לא מבוטל שהיה יכול לעשות דברים מועילים יותר מאשר צביעת צינורות, נתקעים ומצטברים בחורי חוסר היעילות שיוצרת אותה העדפה.
אבל זה לא הכול. התקנות מגדירות מהי תוצרת הארץ כך:
"טובין מתוצרת הארץ" – טובין שיוצרו בישראל או באזור בידי יצרן שהוא אזרח ישראל או תושב קבע בישראל, או תאגיד הרשום בישראל, ובלבד שמחיר המרכיב הישראלי בהם מהווה 35% לפחות ממחיר ההצעה"
אם כן, יש לנו רף של 35% של "מחיר מרכיב ישראלי". עברת את הרף? ברכות, זכית בהעדפה של 15% על פני המתחרים. לא עברת? אתה בבעיה, אבל גם אותה אפשר לפתור בקלות. רק צריך לעיין בהגדרת "מחיר המרכיב הישראלי", המנוסחת כך:
"מחיר מרכיב ישראלי" – מחיר ההצעה, בשער המפעל של המציע, ולעניין טובין מאזור עוטף עזה לרבות רכיב שעבר שינוי מהותי כפול; בניכוי עלויות חומרי הגלם, החלקים, שירותי הייעוץ, התכנון, כוח האדם והמימון, ששימשו בייצור הטובין ושמקורם מחוץ לישראל"
כדאי לקרוא את ההגדרה היטב, כי בה בדיוק טמון העוקץ. מחיר המרכיב הישראלי מוגדר למעשה על דרך השלילה: קחו את מחיר ההצעה, ונכו את כל העלויות שמקורן מחוץ לישראל – ומה שנשאר הוא מחיר המרכיב הישראלי.
מנפחים מחירים
כדי להבין למה ההגדרה קריטית, הניחו לרגע שאתם למשל בעלי מפעל ישראלי לכיסאות, ואתם מתמודדים על מכרז לאספקת 13 אלף כיסאות לעיריית נתניה. אתם מציעים מחיר של 50 ש"ח ליחידה, ואילו המתחרה שלכם המייבא כיסאות מירדן, מציע מחיר של 47 ש"ח ליחידה.
אילו הייתם נחשבים תוצרת הארץ, הייתם זוכים במכרז (ומשלם המסים היה מפסיד עשרות אלפי שקלים). אבל אתם בבעיה: נניח שיותר מ-65% מעלות הכיסא (33 ש"ח לכל כיסא) מקורה בחומרי הגלם שהזמנתם מחו"ל. זהו נתון קבוע, שלא ניתן לשנותו.
להוריד את המחיר כדי לנצח במכרז גם אי אפשר מכיוון שעלויות הארנונה והחשמל, השכר לעובדים וכן הלאה, יהיו גבוהות מדי ויגרמו לכם לגרעון. האם נגזר דינכם להפסיד במכרז? האם תיאלצו להפסיק לייצר כיסאות לעיריות ולהתמקד בתחומים שיש לכם בהם יתרון יחסי על היבואנים?
אל דאגה, מרגיע אתכם רואה החשבון שלכם, יש פתרון! כאמור, מחיר המרכיב הישראלי מבוסס על המחיר שאתם מציעים ומנכה ממנו את כל העלויות שמקורן מחוץ לישראל, לכן כל מה שעליכם לעשות – שימו לב – הוא פשוט להעלות את מחיר ההצעה כדי להיות מוגדרים כתוצרת הארץ, ובכך לזכות במכרז.
הנה כי כן, אם תציעו כעת את הכיסא במחיר של 54 שקלים ליחידה, מחיר המרכיב הישראלי יעלה מעבר ל-35% (54 פחות 33 = 21 שקלים, שהם 38.9%), המוצר שאתם מציעים יהפוך בהרף עין לתוצרת הארץ, וזכיתם במכרז. תושבי נתניה אמנם הפסידו 91 אלף ש"ח, אבל אתכם זה כנראה פחות מעניין.
על חשבון האזרח
תקנות עידוד תוצרת הארץ אם כן לא רק מפלות לרעה חלק מהאזרחים כדי לצ'פר מגזר צר במיוחד, ולא רק מעודדות הסטה של כוח אדם והון לאפיקים לא מועילים רק כדי שהם ייחשבו ל"תוצרת הארץ" – הן גם מעודדות באופן אקטיבי ניפוח מחירים כדי לזכות במכרזים.
זו אינה המצאה ולא אחיזת עיניים, וגם לא פרצה עלומה בחוק שאיש אינו מכיר. גורמים המעורים בתחום סיפרו ל'מידה' כי חברות רבות אכן עושות שימוש בתרגיל הזה, מעלות את המחיר במכרזים של מיליוני שקלים וכל זאת על חשבון אזרחי מדינת ישראל.
ייתכן שהסעיף השערורייתי המסוים הזה יתוקן מתישהו, אך המהות תישאר: בכל הגדרה שהיא של "תוצרת הארץ", אין ליצרן המקומי כל אינטרס להוזיל מחירים מעבר למתחרים, ולפיכך יש לו אינטרס לנפח את המחיר – לפחות עד לרמה של המתחרה מחו"ל – גם אם היה יכול להציע מחיר זול יותר.
בעולם מתוקן שבו ההצעה הטובה ביותר היא המנצחת, ולא קריטריונים פרוטקציוניסטיים של "תוצרת הארץ", זה כמובן לא אמור לעבוד כך, אלא שניסוח הסעיף הזה הופך את הניפוח למזיק במיוחד.
אז בפעם הבאה שאתם שומעים על "עידוד תוצרת הארץ", כדאי שתזכרו: העידוד הזה בא מכיסם של אזרחי ישראל, מזיק לרבים מאוד ומועיל רק ליחידי סגולה. "עידוד תוצרת הארץ" משמש למעשה צינור לניפוח מחירים, וגורם לכך שמניפולטורים מסוימים יוכלו לחיות על חשבון המסים של כולנו.
המפתח הוא בסיבסוד לימודי ניהול לבעלי עסקים קטנים ובינוניים. שילמדו להתנהל כמו אוסם, תנובה, אינטל ופיליפס, ולא יצטרכו העדפה במכרזים.
שהמדינה תקל מעליהם את נטל המס והרגולציה ותסבסד עבורם לימודי ניהול.
שרון, המדינה מוציאה מכרזים של עשרות מיליוני שקלים ויותר.
לבעלי עסקים קטנים אין שום יכולת להתמודד למכרז כזה.
כן אבל, וזה אבל גדול מאד:
– כל הרעיון בהגדרת Made in מדינה כלשהיא הוא חישוב הערך המוסף המקומי על המרכיבים. זה מכפיל מדהים בהיטק (פי 10-1000 ממחיר התשומות) והרבה פחות בתעשיה מסורתית.
– יש גבול לניפוח מחירים כי היצרן המקומי נמצא גם בתחרות מול יצרנים אחרים אלא אם הוא עושה קנוניה עם האחרים (עניין פלילי להפליא) או ספק יחיד ואז חלים עליו כללים אחרים.
– גם אם קיים ניפוח כלשהוא (וכאמור יש לו גבול) הרי בסופו של דבר חלקו הגדול חוזר למדינה כמיסוי על עבודה ורווחי פירמות (מע"מ, ב"ל, מ"ה)
– אתה מתעלם מתופעות של ייבוא כמו הצפה, תמחור חסר (סבסוד תעשיה מקומית בארץ היעד) או סבסוד צולב בין קווי מוצרים של אותו יצרן \ מותג, ע"ע Loss Leader על קו מסויים.
– לעתים יש שיקולים שאינם כלכליים טהורים אלא מקומיים. תאר לך מפעל שימורי טונה כושל שכל מה שהוא עושה זה לארוז בקופסאות דגים מיובאים עם ערך מוסף מקומי אפסי. מאידך לזרוק XXX עובדים מבוגרים בפריפריה יעלה הרבה יותר מהנזק כלכלי למדינה – אבטלה, עלויות בריאות, השפעה על משפחות, גודל היישוב וכו'.
כרגע עדיף ויותר זול לציבור שהמדינה תשלם לעובדים במפעל הטונה את משכורת המינימום שלהם ושיישבו בבית, ושתיפתח את השוק ליבוא.
כלל האצבע הוא שהכסף שהולך לרכיב הישראלי שבמוצר עושה בערך 3 סיבובים לפני שהוא יוצא מהארץ:
לדוגמא נגיד שהרכיב הישראלי שבמוצר הולך למשכורות – נניח שהעובדים מקבלים מיליון שקלים אז:
300,000 הולכים למס הכנסה ביטוח לאומי וביטוח בריאות.
מתוך ה700,000 שנותרו נגיד שליש הולכים לרכישת שרותים – שזה משכורות לאנשים שבתורם ישלמו על זה שוב מיסים.
ושליש הולכים לתשלום משכנתא שזה בחלקו הכנסות לבנקים על ההלוואה שבתורם ישלמו עם זה משכורות ומס חברות ובחלקו תשלום עבור רכיב הקרקע שבמחיר הדירה שזה מס למדינה ובחלקו זה תשלום עבור בניית הדירה שזה תשלום לפועלים ולמוצרי הבנייה שבחלקם מיוצרים בארץ (מלט, לבני איטונג) ועל אחרים יש מס יבוא.
ושליש הולכים לרכישת מוצרים שהם אומנם מחו"ל אבל יש עליהם מע"מ ומיסי יבוא בלו דלק ומכון התקנים ועלויות שינוע ועלויות איחסון ומשכורת למוכרים ולמובילים מס חברות (למקרה שהחברה הרויחה) שזה עוד 100,000 שקל מס.
כלומר מתוך המיליון רק שליש יוצא החוצה והשאר חוזר כמיסים למדינה או כמשכורות לאזרחים ישראלים.
ולכן עדיף לשלם 15% יותר למוצר ש35% ממנו ישראלי.
זה רק מוכיח שיש עוד הרבה לאן לרדת ושיש סיבה שהכל יקר פה.
ההצדקה שלך היא שהמדינה עושקת אותנו לכן אם נקנה כחול לבן המדינה תעשוק אותנו דרך הצריכה..
כל שקל שמגיע לאוצר זה לפחות חצי שקל שנזרק.
כשאתה קונה מוצר מחו"ל הכסף נשאר בארץ. אתה משלם בשקלים, היבואן צריך דולרים ולכן הוא "עושה החלפות" עם יצואן, שצריך שקלים. היצואן מקבל את השקלים, ומשתמש בהם למשכורות וכו', כמו בתיאור שלך.
זה מזכיר לי חנות מכולת שתמיד היה טוען שצריך לסייע לחנויות הקטנות ולקנות אצלן.אז הוא היה מוכר דברים שעמדו אצלו שנים על המדף.ולא בזול.ואת המזון היה קונה מהסופר ומוכר בתוספת.אז אני הולך ישר לסופר קונה מוצרים חדשים.ומזון בזול.מה הרעיון לקנות ממנו דברים ישנים או שקנה מהסופר?לגבי תוצרת הארץ היום הכל מיובא ומורכב בארץ.לגבי תעסוקה בארץ מוטב לסגור מפעל כושל ולחפש עבודה אמיתית לעובדים.ולא לסבסד תעשיה כושלת.צריך לפתח בארץ כלכלה ברת קיימא.ולעודד תחרות אמיתית ויעול.ואז לא צריך לממן ולסבסד מפעלים כושלים.הבעיה היא שזה או פוליטי או שחיתות ולכן כך נראים פני הדברים.
לדעתי טעות בחוק המכרזים צריך להוסיף את ה 15% רק על הערך המוסף הישראלי. כלומר אם עלות הייבוא היא 800 ש"ח והתוספת הישראלית היא 200 ש"ח אז צריכה להיות הורדה של 15% מ 200 ש"ח כלומר 30 ש"ח בהשוואה
עלות ההשוואה צריכה להיות 970 ש"ח.
הסיבה לכך היא כי על ה200 ש"ח יהיה תשלום מס על הרווח שלישראל אם הרווח הוא כ 30% מה200 והמס כ 50% אז זה מצדיק 15% העדפה מה200 ש"ח.
הטענה שכסף נשאר בארץ היא מוטעה לדעתי כי אם המדינה תקנה מחול ולא בארץ תהיה החלשות של הדולר דבר שיסייע ליצואנים וליצירת מקומות עבודה בארץ ( עבודה אמיתית בעלת ערך מוסף )
הייתי מוסיף גם עוד פרמטר לתעדוף – אם הערך המוסף משמש לשכר לאוכלוסיות נזקקות ( מוגבלים , פנסיונרים , עניים ) אז יהיה גם העדפה של 50% משכר זה.
אם רוצים שהתעשייה הישראלית תתחרה ביבוא צריך לתת לה אפשרות להתחרות בצורה שווה.
דוגמה: 1. התעשייה משלמת הון עתק ארנונה ולא מקבלת שירות עבורו. זה מס נטו שמוטל על התעשייה כדי לסבסד שירותים כמו חינוך ורווחה שמקבלים התושבים מהעיריות. העלות של הארנונה חייבת להיות מגולמת במחיר המוצר.
2. חוקי העבודה בישראל מגנים על העובדים, שכר המינימום גבוה בהשוואה אפילו לארה"ב, השתתפות המעביד בתשלום לקופות החולים, הפנסיה, ימי מחלה, מילואים, חופשות לידה ועוד. גם העלויות הללו מוספות למחיר המוצר. כאשר מייבאים מוצרים מארצות המזרח בהן המעביד פטור מעלויות רווחה המוצר זול יותר. יש עוד עשרות דוגמאות של רגולציה עודפת בישראל שאינה קיימת בחו"ל. כאשר מתחרים במכרזים בצורה שאינה שווה יש צורך לתת לתעשייה את מקדם הפיצוי שיאפשר לה להתחרות למרות העלויות העודפות שיש לה בארץ. לידיעתכם, מפעלים רבים עוברים לחו"ל בגלל העלויות העודפות בארץ. כאשר הם פועלים בחו"ל הפלא ופלא – הם הופכים ליעילים ותחרותיים.