עוד מכה לטהרן: מרוקו מנתקת יחסים עם איראן

ביום שלישי שעבר, מעט לאחר חשיפת מסמכי הגרעין על ידי ישראל, הכריזה מרוקו באופן רשמי על ניתוק יחסיה הדיפלומטיים עם איראן. שר החוץ המרוקאי נאסר בוריטה הודיע כי שגריר מרוקו לאיראן עזב את טהרן, והוסיף כי השגרירות האיראנית ברבאט תיסגר לאלתר.

השר נימק את ההחלטה בתמיכה הכספית והצבאית שמעניקה איראן, ביחד עם חיזבאללה, ללוחמי ארגון 'חזית פוליסריו' הפועל נגד מרוקו בסהרה המערבית. חיזבאללה ואיראן מצדם הגיבו בזעם והדגישו שההחלטה המרוקאית נעשתה תחת לחץ סעודי, ישראלי ואמריקאי כבד. מדינות המפרץ הודיעו באופן צפוי שהן מכבדות את ההחלטה המרוקאית.

מעבר לסיבות שסיפקה מרוקו על סיום היחסים, מאחורי ההחלטה התמוהה לכאורה עומדים גם מניעים המקשרים את מרוקו למשבר במפרץ הפרסי על רקע העימות האיראני-סעודי.

האם אי אפשר לחלק בשווה את החול בסהרה?

סכסוך הגבולות באזור סהרה המערבית הוא אחד מהפחות ידועים בעולם, והוא החל למעשה עם נסיגת ספרד מהאזור בשנת 1975 וההשתלטות המרוקאית על השטח, שאינה מוכרת על ידי האו"ם ורוב מדינות העולם.

'חזית פוליסריו' היא תנועה הדוגלת בשחרור הלאומי של סהרה המערבית וארגון טרור בהשראה מרקסיסטית, שמאז אמצע שנות השבעים מנהל מלחמת גרילה בדרגות עצימות משתנות נגד מרוקו. מטרתה של מרוקו היא קודם כל להימנע ממתן עצמאות לחבל המדברי, שרוב יושביו הם מוסלמים הדוברים ניב ערבי הקרוב לזה המרוקאי.

האויב המושבע של מרוקו אינה איראן אלא אלג'יריה. המשטר באלג'יריה מבוסס על חונטה צבאית השולטת במדינה ביד ברזל, ומדכאת את התרבות והשפה הברברית-קבילית. אלג'יריה זכתה לעצמאות בשנת 1962, אחרי מלחמה אכזרית ועקובה מדם נגד צרפת. לאחר מכן סבלה ממלחמת אזרחים אכזרית אף יותר בין הצבא לג'יהאדיסטים במהלך שנות התשעים, בה נרצחו באכזריות מאות אלפי אזרחים.

עד לא מכבר, הייתה לאלג'יריה אוריינטציה פרו-סובייטית, והיא נוקטת גישה אנטי-ישראלית קולנית ובלתי מתפשרת, לעתים עד לרמה של אנטישמיות גלויה. כך למשל, שלטונות אלג'יריה מונעים מהזמר היהודי-צרפתי אנריקו מסיאס לבקר בעיר מולדתו קונסטנטין אשר בצפון המדינה. הוא נטש את אלג'יריה ב-1962 לאחר שאביו, גם הוא מוסיקאי מפורסם, נרצח על ידי טרוריסטים של  החזית לשחרור לאומי (FLN).

המצב באלג'יריה הוא ניגוד גמור למרוקו השכנה, שנפרדה מצרפת בשלום בשנת 1956, ויהודים יכולים לבקר בה בחופשיות. גם המורשת היהודית מוכרת באופן רשמי כחלק בלתי נפרד מהתרבות המרוקאית.

למרוקו אין יחסים רשמיים עם ישראל, אך היא שימשה מקום מפגש בין בכירים ישראלים למקביליהם הערביים. שם החל למשל תהליך השלום בין ישראל למצרים. שתי המדינות מקיימות גם קשרי ביטחון ומודיעין ענפים מאז שנת 1964, אז חשף המוסד בזמן אמת קנוניה נגד המלך חסן.

ממרוקו נחסכו מלחמות האזרחים ואלימות ג'יהאדיסטית שהיו מנת חלקה של אלג'יריה. אלג'יריה גם סובלת מתסכול עצום מכיוון שלאחר השחרור מהקולוניאליזם הצרפתי הוקם בה משטר דיקטטורי מושחת, והכלכלה במדינה עתירת משאבי הטבע מידרדרת, בזמן שאזרחיה חולמים על ויזות הגירה לצרפת.

מזה כמה עשרות שנים אלג'יריה היא פטרוניתה של 'חזית פוליסריו', מספקת לה תמיכה צבאית ולוגיסטית ומשסה אותה במרוקו בהתאם לצרכיה. במלים אחרות, תנועת 'פוליסריו' היא כלי שרת בידי אלג'יריה. צרפת עצמה לא ממהרת להתייצב לצד מרוקו בסכסוך בסהרה ומנסה לתמרן במרחב הרגיש שבין שלוש המדינות. פשרה כלשהי לא נראית באופק.

מי תומך במי?

למרות  ההאשמות המרוקאיות, כרגע אין הוכחות חותכות למעורבות איראנית בסהרה המערבית. מצד שני, היחסים בין איראן למרוקו תמיד היו קרים. מרוקו ניתקה כבר בעבר את היחסים עם איראן, כאשר התייצבה בשנת 2009 לצד השושלת הסונית של בחריין שדיכאה ביד קשה את ההתקוממות השיעית בממלכה.

לאחר מכן מרוקו האשימה את איראן בהפצת השיעה במדינה, אך גם לכך לא היו הוכחות ממשיות. איראן מעולם לא תמכה בפומבי ב'פוליסריו' וגם קשה למצוא התייחסות חיובית מפורשת כלפי הסוגיה בתקשורת האיראנית. זאת בניגוד למצב בתימן, שם איראן תומכת בגלוי בתנועת ההתקוממות החות'ית.

מה שהתפרש על ידי מרוקו כתמיכה איראנית ב'פוליסריו' היא ככל הנראה כמות מסוימת של נשק שאלג'יריה רכשה מידידתה הטובה איראן והעבירה לתנועה הבדלנית.

יחד עם זאת, אי אפשר לשלול את המעורבות האיראנית באופן גורף. גם אם אין לה מעורבות ממשית בסכסוך,  כדי להפחיד את הממלכה המרוקאית די בכמה מחוות דיפלומטיות קטנות או "מגעים אסורים" שבהם האשימו המרוקאים את השגריר האיראני ברבאט. לאיראן יש סיבות משלה לשמור טינה למרוקו ואם היא יכולה להציק לה במינימום מאמץ כספי ולוגיסטי, מה טוב.

למרות ריחוקה הגיאוגרפי, למרוקו קשרים הדוקים ביותר עם מדינות המפרץ הפרסי ובמיוחד עם סעודיה, אלא שגם שם היחסים לא פשוטים. מרוקו משתתפת פורמלית בקואליציה הבין-ערבית בהנהגת הסעודים, שנלחמת בתימן נגד החו'תים הפרו-איראניים, ודי בזה כדי לעורר את חשדות טהרן.

מרוקו נתבקשה על ידי סעודיה לשלוח כוחות למערכה והיא אכן שלחה טייסת מטוסי קרב, אלא שב-16 באפריל החליטה מרוקו להסיג מתימן גם את הטייסת הסמלית הזאת, מה שלא מצא חן בעיני הסעודים. עם זאת מרוקו שבה והדגישה שהיא תומכת ומכירה אך ורק בממשלה החוקית של הנשיא האדי בתימן, שלמעשה שוהה במאסר בית בריאד תחת פיקוח סעודי צמוד.

מניעים נסתרים

נראה שהסיבה האמתית של ניתוק היחסים אינה חתרנות איראנית מיוחדת אלא פשוט קריצה של מרוקו לעבר סעודיה וארצות הברית, על רקע הידרדרות היחסים של שתי האחרונות עם איראן. מרוקו הייתה רוצה למשוך אליה יותר השקעות, ולשם כך כדאי לפייס את הסעודים הכועסים עדיין על נסיגת מטוסי הקרב מתימן.

אבל הרצון לקבל כסף סעודי אינו חזות הכול. הסעודים מממנים כמה פרויקטים בתחום הביטחון שהולכים ומוקמים במרוקו בהשתתפות אמריקאית וישראלית. מרוקו עומדת גם לרכוש כמה מטוסים המאובזרים במערכות מודיעין שפותחו ונבנו על ידי חברת אלטא, שהיא חברת בת אמריקאית של התעשייה האווירית הישראלית. ארצות הברית סימנה את מרוקו כמשענת ביטחונית בצפון אפריקה ומוכנה לספק לה מערכות ואמצעי לחימה שהיא נמנעה עד כה מלספק לאלג'יריה.

בתוך כך, סעודיה מממנת היערכות צבאית של מרוקו למקרה של התחדשות הלחימה נגד פוליסריו.  מרוקו מנטרת כל תנועה של אנשי הארגון ובקרב הפיקוד הצבאי המרוקאי אכן מקנן החשש שהוא עלול לחדש את ההתקפות בסהרה. בניגוד למקרה עם איראן, דיפלומטים מרוקאים באו"ם הציגו צילומי אוויר המוכיחים ש'חזית פוליסריו' בונה ומפתחת מערכת צבאית בחסות אלג'יריה.

מרוקו גם מוטרדת ביותר מעמדת האיחוד האירופי לגבי סוגיית סהרה המערבית. לאחרונה החריגה בריסל את חופי הים התיכון הסמוכים לסהרה מההסכם על דיג משותף בין מרוקו למדינות האיחוד, מה שנתפס ברבאט כפזילה לעבר הכרה בטענות אלג'יריה.

מהלך זה לא רק שמטיל ספק בשלמות הטריטוריאלית של מרוקו, אלא שהחוק האירופאי בהקשר זה מהווה פגיעה כלכלית בחמולות בסהרה, הנאמנות למלוכה ומרוויחות מהדיג באזור.

הצעד האנטי-איראני של מרוקו לא ישפיע על בריסל, אבל הוא פונה קודם כל  לריאד ולוושינגטון בתקווה לקבל משתיהן תמיכה כספית וגם למנוע את התחדשות הלחימה בסהרה המערבית.