המטרה הבאה של דונלד טראמפ: איראן

המפגש המתוקשר שנערך הבוקר (שלישי) בסינגפור בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבין שליט קוריאה הצפונית קים ג'ונג-און, משך את תשומת לב העולם כולו והעלה מספר שאלות חשובות במישור הבינלאומי.

מבחינה אזורית השאלה החשובה ביותר היא האם יצליח טראמפ לשכנע את קים לוותר על הנשק הגרעיני שבידו, ומנגד האם יסכים קים להקמת מנגנון פיקוח אמין שיפקח על הביצוע הדקדקני של ההסכם.

קים יהיה גם מעוניין בערבויות אמריקאיות, שיבטיחו שלא יקרה לו מה שקרה לקדאפי לאחר שוויתר על הפרויקט הגרעיני של לוב. במידה והמנהיגים וצוותיהם אכן יגיעו לכלל הסכם שיקפיא גם את פרויקט הטילים הבין-יבשתיים של קים, צפון קוריאה תזכה בסיכוי לצאת מהבידוד הבינלאומי ומהסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה. אז תשאל השאלה מה יהיה טיב יחסיה עם שכנותיה הדמוקרטיות, דרום קוריאה ויפן, והאם יוכלו מדינות בעולם להשקיע בפרויקטים כלכליים בצפון קוריאה.

במישור הקוריאני הפנימי נמתין לראות האם ישחרר קים את אזרחיו מטבעת החנק בה הם נתונים, האם יסגור את מחנות "החינוך מחדש" בהם נמצאים אלפים רבים מהם ויחדולמן ההוצאות להורג הפומביות. יש לקוות שגם האיש ברחוב יוכל ליהנות מההסכמים כלכליים שאולי ייחתמו בעתיד עם מדינות זרות, ושההון לא ירוכז בידי משפחת השלטון ומקורביה.

אך השאלה החשובה ביותר עבור אזרחי צפון קוריאה היא האם טראמפ ייצור קשר בין השאלות הבינלאומיות ובין אלו הפנימיות. כלומר, האם טראמפ יתנה הקלה בסנקציות הכלכליות והמדיניות המוטלות על קוריאה הצפונית לא רק בשינוי מגמה בעניין הגרעיני והטילים, אלא גם בשינוי יחסו של קים לזכויות האדם ולחירויות הפוליטיות של אזרחיו.

רוב הפרשנים מטילים ספק בכך, שכן שינוי בעניין הגרעיני הוא שינוי מדיניות, בעוד ששינוי בעניין זכויות האדם משמעותו שינוי באופי השלטון. לכול ברור ששינוי מדיניות קל יותר מאשר הכנסת שינויים באופי ההתנהגות וההתנהלות של השלטון, וכזה יוכל להגיע – כך מקווים רבים – בהדרגה ובמתינות, ולא בלחץ ובמהירות.

אירופה רועדת

השבוע פיטר קים שלושה גנרלים בצבאו, וייתכן שצעד זה נועד לאותת לטראמפ שהוא מוכן לשינויים במדיניות. עלינו להמתין ולראות האם קים אכן מחליף את הסובבים אותו ואת מדיניותו, הן במישור הפנימי והן בזה האזורי והבינלאומי.

אלא שנראה שהתשובות לכל השאלות לעיל תלויות יותר מכול בטיב הכימיה הבין-אישית והיחסים שיתרקמו בין טראמפ וקים, שכן הפוליטיקה של ארה"ב הפכה בשנה וחצי האחרונות לתלויה כמעט לחלוטין בגישה האישית של הנשיא טראמפ.

יש כאלה בארה"ב ובעולם הרואים זאת בעין טובה, אבל אחרים רואים בכך סימן שלילי. רבים מהפרשנים מתייחסים למחוות הקטנות ולשפת הגוף של טראמפ וקים, לטון הדיבור שלהם, למספר השניות שארכה לחיצת הידיים ביניהם, להזמנה שטראמפ נתן לקים לבקר בארה"ב ובבית הלבן והאם התארכה פגישתם מעבר למתוכנן.

האירופאים, למשל, רואים בגישה האישית הזו של טראמפ עניין רע מאוד, שכן ניהול מדיניות כלכלית ופוליטית מתוך סגנון החשיבה של איש עסקים אמריקני, הוא דבר אשר לחלוטין אינו מקובל על אירופה.

האירופאים התרגלו לכך שארה"ב מעולם לא דאגה לאינטרסים של עצמה באופן בוטה כל כך, והאופן החמוץ שבו התפזרה ועידת ה-G7 שהתכנסה בקנדה בסוף השבוע, הוכיחה למנהיגי אירופה שוב כי בראש סולם השיקולים של טראמפ בכל סוגיה עומדת התועלת שתצמח לארה"ב, והוא פועל באופן שלא ניתן לחזותו מראש באמצעות הכלים הפוליטיים הרגילים. האם מישהו צפה לפני שנתיים שנשיא אמריקני כלשהו ייפגש עם שליט קוריאה הצפונית?

לתחושתי, האירופאים רועדים מפחד שמא תיקח ארה"ב את חלק הארי של החוזים לשיקום צפון קוריאה, והבורסה האמריקנית כבר מגיבה לאפשרות הזו בעליות, שטראמפ מתגאה בהן בציוציו.

המטרה: איראן?

לענייננו כאן במזרח התיכון, המפגש בין טראמפ וקים משמעותי אולי יותר מלכל אזור אחר בעולם. חוט קצר וחזק מאוד קושר את מה שיקרה בין טראמפ וקים עם מה שיקרה בין ארה"ב ואיראן. מול שתיהן מתנהל טראמפ בכוחניות: הוא מצייץ איומים בהפצצה גרעינית על צפון קוריאה, פורש מהסכם הגרעין עם איראן ומטיל סנקציות כלכליות עליה ועל כל מי שיקיים יחסים כלכליים איתה.

העולם הערבי עוקב בדריכות אחרי פסגת טראמפ-קים, שכן מבחינתו היא מהווה קדימון למה שיקרה ליחסים בין ארה"ב ואיראן. ברור לכול שאם טראמפ יצליח לשכנע את קים (או לכפות עליו) לוותר על הפרויקט הגרעיני שלו, מטרתו הבאה תהיה לשכנע גם את שליטי איראן (או לכפות עליהם) לוותר על החלומות הגרעיניים ועתירי הטילים שלהם.

מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש כבר הכריז שמטרת פסגת טראמפ-קים חייבת להיות ויתור של צפון קוריאה על פרויקט הגרעין שלה, והאיראנים אינם שבעי נחת מהצהרה זו.

אך רודנים ממזרח אסיה הם דבר אחד, ואנשי הדת הקיצוניים בטהרן הם דבר קצת אחר.

כרגע עדיין לא בטוח שטראמפ בכלל ירצה לפגוש בכיר איראני כמו המנהיג העליון ח'אמנאי, על מה הם ידברו, אן האם יש להם מן המשותף. גם אם תהיה ביניהם הסכמה על עניינים שבמחלוקת, האם יכולה להתפתח בין שניהם כימיה ורמה מספקת של אמון הדדי שתאפשר להם לחוש שההסכמות מבוססות על כוונה אמתית בשני הצדדים?

יתכן כי החשדנות הטבעית אצל טראמפ ואצל ח'אמנאי תמנע כל אפשרות להגיע להבנות והסכמות. לכך יש להוסיף את תחושת העליונות בקרב האייתוללות הרואים בעצמם "מאמינים" אמתיים, וספק אם תאפשר להם לקבל את טראמפ, הנוצרי שביתו התגיירה והכיר בירושלים כבירת העם, כבן שיח לגיטימי.

אבל השאלה החשובה ביותר היא האם במקרה שטראמפ יגיע עם קים להסכם על פירוק הנשק הגרעיני והטילים, עד כמה זה יוסיף לנחישותו לכפות על האיראנים הסכם דומה, ועד כמה זה ישפיע על נחישות האיראנים?

דריכות בטהרן

יהיה גם מעניין מאוד לראות כיצד ינסה טראמפ לקשור בין שאלות אזוריות ובינלאומית גם במקרה האיראני. האם למשל יצליח טראמפ לכפות על טהרן לחדול מלהתערב בענייני מדינות אחרות דוגמת לבנון, סוריה, עיראק, תימן, סעודיה והאמירויות, ולהוריד את רמת הרטוריקה המאיימת נגד ישראל?

נראה שעדיין מוקדם לענות על שאלות אלה, שכן עדיין איננו יודעים מה יקרה בין ארה"ב וצפון קוריאה בתקופה שאחרי המפגש ההיסטורי בין טראמפ וקים. בשבועות הבאים יישבו פקידים ויועצים משני הצדדים וינסו לנסח בצורת הסכם מחייב את ההבנות וההסכמות שהמנהיגים הגיעו אליהן במפגש בסינגפור.

כפי שכולנו יודעים, השטן נמצא בפרטים הקטנים, וניסוח הסכמות מילוליות בהסכם כתוב שכל מילה בו היא בעלת משמעות היא מלאכה קשה למדי, ארוכה ומתישה, העלולה להביא את שני הצדדים להכרה שהסכם ברור ומחייב עדיין רחוק מהשגה.

באיראן עומדים היום דרוכים לראות כיצד יתפתח הסיפור. גם הם יודעים שמה שיהיה בין טראמפ וקים ישפיע באופן ניכר על מה שיהיה בין וושינגטון וקום.