העריץ והפצצה: כל מה שצריך לדעת על צפון קוריאה

למרות שכלכלתה נותרה רעועה ותלויה בסיוע חיצוני, תחייתה המחודשת מעניקה לה הזדמנות טובה לפתח עוד יותר את ארסנל הגרעין

מונומנט לזכרם של קים איל-סונג וקים ג'ונג-איל | ויקיפדיה

לחצו כאן לגרסה נוחה להדפסה. הורידו את הקובץ, הדפיסו בביתכם וקראו

אחת ההפתעות הגאו-אסטרטגיות הלא צפויות בשנים האחרונות היא תחייתה של הכלכלה הצפון־קוריאנית בהנהגת קים ג’ונג און. יובהר מייד כי זו נותרה רעועה באופן מעורר רחמים, מעוותת באופן נוראי ותלויה נואשות בתמיכה מבחוץ. לפי ההערכות האחרונות, יצוא הסחורות השנתי של צפון קוריאה אינו מגיע אפילו לאחוז אחד מזה של שכנתה מן הדרום.

עם זאת, הקאמבק הכלכלי בתקופתו של קים ג’ונג און היה חזק דיו כדי לאפשר עלייה דרמטית במירוץ הצפון־קוריאני לצבירת ארסנל גרעיני אמין ופיתוח טילים בליסטיים בין־יבשתיים המסוגלים לפגוע בארה”ב. זוהי כמובן מטרתה המפורשת והמוצהרת של התוכנית, ופיונגיאנג נראית היום קרובה מאד להשגתה – למעשה, קרובה כעת הרבה יותר משהעריכו גופי המודיעין השאננים במערב כי הדבר אפשרי בנקודת זמן זו. אבל באמת, מה הפלא? צפון קוריאה מכילה בחובה הפתעות רבות למשקיפים זרים.

הקושי בניתוח חולשותיה וחוזקותיה של המדינה נובע מכך שהמערכת הצפון קוריאנית – המורכבת משושלת קים, ממדינת קוריאה הצפונית ומהכלכלה שנבנתה כדי לשמור על שתיהן – אינה דומה לשום דבר אחר בעולם. בשלב זה, מותג הטוטליטריות שלה (“סוציאליזם בסגנון שלנו”, כפי שמכנה זאת פיונגיאנג), מובהק עד כדי כך שגם צאצאי המסורת הסובייטית או המאואיסטית הולכים לפעמים לאיבוד לנוכח הלוגיקה שלה ומקצביה.

צפון קוריאה אינה עוד מדינה קומוניסטית, אם יש עדיין משמעות כלשהי למונח זה. פסליהם של מרקס ולנין בכיכר קים איל סונג הוסרו לפני כמה שנים. אזכור המרכסיזם-לניניזם הוסר מהאמנה המעודכנת (אף שטרם ראתה אור) של מפלגת הפועלים הקוריאנית. החוקה בגרסתה משנת 2016 סילקה את כל ההתייחסויות לקומוניזם, ומהללת רק את ה’סוציאליזם’ לבדו – ואת שני ‘גאוני האידאולוגיה והתיאוריה’ שלה, קים איל סונג וקים ג’ונג איל (סבו של הדיקטטור הנוכחי ואביו, בהתאמה). אין פלא אפוא שהעולם טועה באופן שגרתי בהערכת צפון קוריאה ויכולותיה – ולעתים קרובות ממעיט מאד בערכן.

למרות האידאולוגיה החונקת שלה, צפון קוריאה מראה יכולת להסתגלות פרגמטית ולחדשנות כלכלית. על אף ההסתמכות הכלכלית העצמית שלה והיותה מבודדת, היא מוצאת כל העת מקורות חדשים של מזומנים במטבע זר באמצעות מזימות מקוריות ולעתים קרובות מפתיעות ביוזמתן, שהיא מבצעת מעבר לים. ולמרות כל הסנקציות הבינלאומיות, קים ג’ונג-און באמת מנצח על שיפור מסוים בכלכלה הצפון-קוריאנית מאז עלה לשלטון ב-2011, מה שמסביר טוב מכל את המירוץ של פיונגיאנג לארסנל גרעיני ובליסטי אמין. הודות לפרדוקסים אלה ואחרים, כלכלה שנראית תמיד על סף אסון מצליחה איכשהו להחזיק מעמד, ולצבור באופן שיטתי את הכוח הצבאי עבור מה שאמור להיות בסופו של דבר עימות גרעיני מול המעצמה היחידה בעולם.

פורטרטים של קים איל-סונג וקים ג’ונג-איל בעיר הבירה | ויקיפדיה

אף שהשעה מתאחרת, בהתחשב בכל ההישגים שהתירו לצפון-קוריאה להגיע אליהם בדור האחרון, נראה כי עדיין לא מאוחר מדי למנוע מפיונגיאנג להשלים ולשפר את תוכניות הגרעין והטילים שלה ב’אמצעים לא קינטיים’ – כלומר, בהפעלת לחץ כלכלי בינלאומי, בניגוד לפעולה צבאית. אך כדי שגישה זו תעבוד יש צורך באסטרטגיה מושכלת ואיתנה – לא כמו ההתערבויות שהיינו עדים להן עד כה, שהיו מקריות, בלתי יעילות וירודות מבחינה אינטלקטואלית.

אסטרטגיה כזו חייב להכיל הבנה של הכלכלה הצפון־קוריאנית – הכלי ההופך את האיום הצפון־קוריאני לאפשרי. בפרט עלינו להבין: א’) כיצד פועלת כלכלתה, ועבור אילו מטרות; ב’) כיצד הצליח ‘החבר הנכבד היקר’ קים ג’ונג און להפיח בה חיים (באופן מוגבל אך קריטי); ג’) כיצד אמריקה ומדינות אחרות יכולות לעשות שימוש באפשרויות פיננסיות ומסחריות משמעותיות העומדות לרשותן כדי לפגוע בתוכניותיו של המשטר בצפון קוריאה לפני שזה ינצח במירוץ נגד הזמן.

למרות האיפול על מידע שהמנהיגות הצפון־קוריאנית שאפה לאכוף במשך דורות, אנו יודעים כיום כבר הרבה יותר על כל הדברים הללו, יותר ממה שמשטרו של קים יכול לרצות שנדע – ומה שידוע לנו די בו כדי שנתחיל לעקֵר בכוונת מכוון את האיום הצפון־קוריאני.

1. כלכלה ריכוזית

בהתחשב במוניטין המתמשך שלה כחדֵלת פרעון, ודאי תופתעו לדעת כי היתה למעשה תקופה שבה כלכלתה של צפון קוריאה נחשבה דינמית ומתקדמת בקצב מהיר. ב־1965 כתבה הכלכלנית הבריטית הבכירה ג’ואן רובינסון כי הישגיה של צפון־קוריאה “מעמידים בצל את כל נִסֵי השיקום הכלכלי שלאחר מלחמת העולם השנייה”.

באותם ימים, אם אינטלקטואלים מערביים דיברו על “הנס הקוריאני”, הם לא התכוונו למה שקורה בדרום, ומי שהתייחסו בהערכה רבה לאפשרויות הכלכליות של צפון קוריאה לא היו רק אקדמאים חולמניים ותיירים שזכו לאירוח מצוין. בשלהי שנות ה־50′ ותחילת שנות ה־60′ עזבו את יפן תושבים רבים ממוצא קוריאני – כ־80 אלף איש בסך הכל – שארזו את מטלטליהם ויצאו מרצונם החופשי לצפון, תוך שהם מצביעים ברגליהם לטובת הצטרפות לקוריאה שבעיניהם היתה גלומה בה הבטחה גדולה יותר.

למרות ההרס שספגה במהלך המלחמה שפתחה בה ב־1950 נגד אחותה מדרום, וחרף הזינוק הכלכלי האדיר של דרום קוריאה שהחל בשנות ה-60′ תחת החונטה של ​​הנשיא השלישי פאק צ’ונג-הי, צפון קוריאה הקדימה כנראה את אחותה בתל”ג לנפש במשך שני עשורים תמימים לאחר שביתת הנשק ב־1953.

לדוגמה, מחקר של ה־CIA בסוף שנות ה־70′ הגיע למסקנה כי דרום־קוריאה לא הצליחה להדביק את הפער ביחס לצפון עד 1975. גם בסוכנות הביון המרכזית של דרום קוריאה (KCIA) היו אז שותפים לדעה שהצפון הקדים בהרבה את הדרום בתל”ג לנפש בשנות ה־50′ וה־60′, אף שטענו כי הדרום הדביק את הפער שנים אחדות מוקדם יותר מששיער ה־CIA.

במבט לאחור, הפלא הוא שכלכלת צפון קוריאה הצליחה לתפקד כראוי במשך תקופה כה ארוכה. זאת מפני שמאז הקמתה ב־1948, צפון קוריאה לא היתה עוד כלכלה בסגנון סובייטי של תקופת המלחמה הקרה: היא היתה כלכלת מלחמה בסגנון סטאלין על סטרואידים.

השלטונות היפנים הקולוניאליים ששלטו בקוריאה מ־1910 עד 1945 הקימו בסיס תעשייתי כבד בחלקה הצפוני, ששימש אזור אספקה ​​קדמי ללחימתם באסיה. בניגוד לדרום, היו בצפון מרבצים גדולים של פחם, ברזל ומינרלים אחרים, לצד שפע של ‘תחנות כוח’ הידרו-אלקטריות טבעיות. ‘המנהיג הגדול’ קים איל סונג – לוחם גרילה בעברו, ולאחר מכן קצין בצבא האדם שהקים את שושלת קים המשפחתית של צפון קוריאה – ירש את התשתית הזאת כאשר השתלט על חלקו הצפוני של חצי האי המחולק ב־1945 והשתמש בו כמחנה בסיס, עמדת מוצא לטיפוס אל עבר הפסגה המיוחלת: כלכלה המבוססת על מלחמה כוללת וקבועה.

אך כפסע היה בין קים איל סונג למימוש חזונו המסוכן. באמצע שנות ה־70′ אבחן ‘המנהיג הדגול’ כי “מבין כל המדינות הסוציאליסטיות, אנו נושאים על גבנו את הנטל הצבאי הכבד ביותר”. צפון קוריאה היתה ל’אומה במדים’ – אפילו בהשוואה למקומות כמו ברית־המועצות ומזרח־גרמניה. בשלהי שנות ה־80′ חיו בה בקושי עשרים מיליון תושבים, בעוד צבאה מונה למעלה מ־1.2 מיליון חיילים – יחס דומה לזה של אמריקה במהלך מלחמת העולם השנייה. אגב, אומדנים אלה של כוח אדם צבאי אינם פרי עבודת מודיעין של ארה”ב או דרום־קוריאה, אלא התגלו ב־1989 לאחר שפיונגיאנג העבירה לאו”ם נתונים (שלא פורסמו) על אוכלוסייתה. מידע זה חשף שלא במתכוון את מספרם של הגברים הצפון־קוריאניים המשרתים בצבא.

כיום, שני ‘קִימִים’ מאוחר יותר, מדווח המכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים כי במונחי כוח אדם, צבאה של צפון קוריאה הוא הרביעי בגודלו בעולם – לפני רוסיה ואחרי סין, הודו וארה”ב. במשך למעלה מחמישים שנה – החל מ־1962, השנה בה הכריז קים איל סונג על “ביצורה הכולל” של ארצו – היתה צפון קוריאה למדינה המיליטריסטית והבלתי מתפשרת ביותר בתבל.

אבל לשם מה? מהו הדיבוק שאוחז בהנהגה הצפון־קוריאנית ואינו מרפה, עשור אחרי עשור, תוך שהוא גורם לה להעמיד את בני עמה במצב כלכלי יקר ובלתי רציונלי כל כך? בשיגעון הזה היה היגיון. תוכניתו הגדולה של קים איל סונג לקיים גיוס־על בלתי פוסק שימשה מטרות הגיוניות רבות, בהתחשב בהנחות היסוד של המדינה בראשותו.

אכיפת משמעת של כלכלת מלחמה תמידית עלתה בקנה אחד עם שכלול הסדר הטוטליטרי הפנימי שרצה בו ‘המנהיג הדגול’. יתר על כן, בהתחשב במציאות האומללה של הגאוגרפיה וההיסטוריה הקוריאנית במאה העשרים, יתכן שעמידה בפרץ מול כוח זר כלשהו (או כולם יחדיו), לרבות בעלי הברית הקומוניסטיים – נתפסה גם היא כצורך מחייב באופן מוחלט. אבל מעל לכל, כלכלתה הצבאית הענקית של צפון קוריאה שיקפה את אובססיית-העל של קים לאחד בין הקוריאות המפולגות, ולעשות זאת ללא תנאי – כלומר, לסיים את המלחמה הקוריאנית שהחל בה ב־1950, והפעם בתנאים שלו.

בעיני שליטי צפון קוריאה, מדינת הדרום היתה ונותרה תפלצת מושחתת, חסרת לגיטימיות ויציבות, אשר חיה רק על הכידונים האמריקנים הנושאים אותה. ‘המנהיג הדגול’ רצה לשמר לשעת הכושר את היכולת להמיט נוק-אאוט על המשטר בסֵיאוּל ולמחות אותו מעל פני האדמה – ‘איחוד עצמאי’, בשפת הקוד הצפון־קוריאני. והוא לא יכול היה לעשות זאת בלעדי כוח צבאי מכריע – וללא מערכת כלכלית הנמתחת ללא הרף כשריר במטרה לקיימו.

כבר ב־1970 הזהיר ‘המנהיג הדגול’ כי “הגדלת יכולת ההגנה הלאומית שלנו הושגה במחיר כבד מאד”. ובשלהי שנות ה־80′ ‘הנס הכלכלי’ של קים איל סונג כמעט התפוגג. עשרות שנים של נטל צבאי מצמית ודיכוי שיטתי של ביקוש צרכני גבו כצפוי את מחירם, והאסטרטגים הצפון קוריאניים העצימו את הקשיים עוד יותר עם החלטות שגויות שקיבלו שלא תחת לחץ.

מגדל הג’וצ’ה בפיונגיאנג | ויקיפדיה

לדוגמה, היישום הייחודי של אידאולוגיית ה”ג’וּצֵ’ה” (הסתמכות כלכלית עצמית) שטבע ‘המנהיג הדגול’ כולל איסור כללי על יבוא ​​מכונות ופריטי ציוד חדשים. תקנה זו אילצה את המדינה לקיים תשתית תעשייתית בעלת תפוקה נמוכה ובעלות גבוהה. פירושו המעשי של הג’וצ’ה הוא שכנראה אין גם צורך לטרוח לשלם את חובות החוץ שלך, לא לחברות סוציאליסטיות אחיות ולא לנושים ‘אימפריאליסטים’ מהמערב, שהיו נאיביים דַּיָּם להלוות כספים לפיונגיאנג. בשנות ה־80′ הצליחו השווקים הפיננסיים בעולם להבין את כללי המשחק, וצפון קוריאה מצאה עצמה מנותקת כמעט לחלוטין מעטיני ההון הבינלאומי. העובדה שמנהיגות צפון קוריאה נמנעה במשך שנים משקיפוּת סטטיסטית כדי לאפשר את אסטרטגיית ההונאה הבינלאומית שלה, פגעה גם בה ובביצועיה הכלכליים בכך שהיכתה בעיוורון את מקבלי ההחלטות שלה ואילצה אותם לתכנן ללא נתונים עוּבדתיים.

אבל מה שחילץ את הכלכלה הצפון־קוריאנית מקיבעונה ודרדר אותה על עברי פי פחת היה דווקא קץ המלחמה הקרה. על אף האידאולוגיה של ג’וצֵ’ה, צפון־קוריאה לא היתה מעולם עצמאית באמת; קיום כלכלתה המעוותת הצריך הזרימה קבועה של משאבים מוזלים מחו”ל. פיונגיאנג היתה ונותרה בעלת כושר המצאה מושלם בכל הקשור למיצוי וקבלה של תמיכה ותרומות מחו”ל. בשנות ה-60′, ה־70′ וה־80′ השיג קים איל סונג תמיכה בגובה עשרות מיליארדי דולרים מבייג’ינג, מוסקבה, ומדינות ברית ורשה, תוך שהוא מסכסך ביד אמן בין הקרמלין לסין וסוחט מכל אחד מהם כספי סיוע מבלי לצדד באף צד.

ב־1984 עשה קים איל סונג טעות גורלית: הוא נטה באופן בולט לכיוון מוסקבה, תפנית שהתבטאה בביקור ממלכתי ארוך באופן חסר תקדים (במשך שִשה שבועות) שקיים באותה שנה בברית־המועצות ובמזרח־אירופה. תחילה השתלם ההימור: בין השנים 1985 ו־1989 העביר הקרמלין לפיונגיאנג כ־7 מיליארד דולר (רובם בחומרים צבאיים), פי שניים מהסכום שהעביר לה במשך כל 25 השנים הקודמות. ב־1988 נשענה צפון־קוריאה על הגוש הסובייטי, לא רק בקבלת החלק הארי של העברות ממקורות זרים נטו, אלא גם בשני שלישים מהסחר הבינלאומי שלה, שרובו הושג עבורה באופן פוליטי בתנאי סובסידיה מפליגים.

ואז באה קריסת הגוש הסובייטי. ב־1992 – שנה לאחר קריסת ברית־המועצות – הסחר והסיוע מהגוש הסובייטי לשעבר צנחו שניהם ב־90 אחוז כמעט. כתוצאה מכך קרסה באותן שנים ביותר ממחצית האספקה ​​הכוללת של סחורות ממקורות זרים לצפון קוריאה.

הזעזועים ההרסניים הפתאומיים הללו שלחו את כלכלתה של צפון־קוריאה לצניחה חופשית קטסטרופלית, ממנה לא הצליחה להשתקם במשך עשרות שנים. מערכת התכנון הסוציאליסטית התמוטטה למעשה. הרעב היה ממש מעבר לפינה.

2. זוועה מעשה ידי אדם ותוצאותיה

הרעב בצפון־קוריאה בשנות ה־90′ היה קטסטרופה בממדים היסטוריים. פרט להנהגת המדינה אין יודע כמה אנשים מתו באותה טרגדיה מעשה ידי־אדם ממנה אפשר היה להימנע לחלוטין. בכל אופן, אין ספק שטרגדיה זו גבתה את חייהם של מאות אלפים, ואולי אף יותר ממיליון איש. זה היה הכישלון הכלכלי המהדהד ביותר במאה העשרים, והפעם היחידה בהיסטוריה שאנשים רעבו בהמוניהם בחברה עירונית, יודעת קרוא־וכתוב, ובתקופת שלום.

ראוי לציין כי הרעב – שבדרך כלל מתוארך בין השנים 1995 ו־1998 – החל רק לאחר מותו של ‘המנהיג הדגול’ ועליית בנו ויורשו, ‘המנהיג היקר’ קים ג’ונג איל. לא היה זה צירוף מקרים. כישלון כלכלי היה מומחיותו של ‘המנהיג היקר’, ועלייתו לשלטון חופפת כמעט לחלוטין את ירידה וקריסתה של הכלכלה הצפון־קוריאנית. זה קרה מפני ש’המנהיג היקר’ הצליח להשיג את שאיפתו הפוליטית העיקרית: להסתלק מהעולם בנסיבות טבעיות ובשעה ששלטונו בטוח ויציב. אבל התקדמות כלכלית ראויה לשמה לא היתה אפשרית בצפון־קוריאה כל עוד היה הוא שליטהּ העליון.

אף שהאב ובנו היו שניהם עריצים טוטליטריים המתלהבים ממכונת המלחמה שקיבלו בירושה, ההבדלים בנטיותיהם ודחפיהם הכלכליים היו בולטים. דוגמטי ככל שהיה, ל’מנהיג הדגול’ היתה עדיין הכרה-איכרית של תכליתיות. הוכחה לפרגמטיזם שלו היא העובדה שצפון קוריאה, ורק היא מבין כל המדינות הקומוניסטיות באסיה (ובכללן רוסיה), הצליחה להימנע מרעב במהלך הלאמת ענף החקלאות בשנים 1955־1957.

מצד שני, מאז החל להתחנך בארמון האדום והמוגן שלו, ‘המנהיג היקר’ היה אידאולוג פרנואידי ומבודד בכל רמ”ח אבריו. הוא לא רק התנגד לוויתורים כלשהם למען הפרגמטיזם הכלכלי, אלא חשש מפניהם כאילו היו אנטי-מהפכניים ואפילו מאיימים על המשך שלטונו. הוא גם התייחס ליחסי גומלין מסחריים רגילים עם הכלכלה העולמית כאל מלכודת דבש שבתחתיתה עוקץ המאיים על המערכת של צפון קוריאה. מבית הוא רצה גיוס מלא – אך ללא תמריצים חומריים; מחוץ – חיפש תזרים קבוע של כספים שאינו מוגבל בשום התחייבויות הדדיות. בקיצור, המודל הכלכלי המועדף על קים ג’ונג איל היה לאכוף התלהבות סטאחנוביצ’ית בבית באמצעות תעמולה וטרור, תוך מימון כלכלת המלחמה של ארצו באמצעות סחיטה צבאית בחו”ל. גישה זו כונתה בפיו “הפוליטיקה של צבא תחילה”.

כיוון שסרב להתמודד עם התנאים הכלכליים הנוראיים של ארצו באמצעות רפורמות – שהרי לדעתו לא היה מה לתקן – קוריאה הצפונית של קים ג’ונג איל נלכדה בשפל כלכלי מעמיק במשך רוב שנות ה־90′. רק כשייפתחו לרווחה הארכיונים של פיונגיאנג נדע כמה קרובה היתה המדינה להתמוטטות כלכלית מוחלטת מהסוג שגרמניה ויפן חוו בשלהי מלחמת העולם השנייה. בכל מקרה, בשנות ה־90′ נסגרה ברובה התעשייה הכבדה בצפון קוריאה, עם השלכות בלתי נמנעות על כוחות צבא קונבנציונליים. ספירלת המוות של המגזר הביטחוני הכפילה את חשיבותן של תוכניות הגרעין והטילים עבור המשטר, הן כמדיניות ביטוח להישרדותו והן ככלי צבאי אחרון שיאפשר לכפות על הדרום כניעה וכניסה ללא תנאי לאיחוד בשלב כלשהו בעתיד.

במבט לאחור, ברור כי לא היתה לפיונגיאנג כוונה כלשהי לחדול מהמירוץ אחר נשק גרעיני וטילים בליסטיים, גם כאשר שיחקה בוושינגטון ובבעלות בריתה כדי לקבל סיוע במשך שנים תוך העמדת פנים שתוכנית הגרעין שלה נתונה למשא ומתן בתמורה. אך גם בדיעבד, הקצב האיטי של פיתוח הנשק הגרעיני והטילים תחת שלטון קים ג’ונג איל צריך להיחשב כהפתעה. כל תוכנית נשק רצינית מחייבת קיום ניסויים כדי להתקדם – אבל פיונגיאנג הצליחה לשגר ניסוי טילים לטווח רחוק רק פעם אחת בשנות ה־90′, ובסך הכל שלוש פעמים במהלך 17 שנות שלטונו. ‘המנהיג היקר’ ניהל גם שני ניסויים גרעיניים לפני מותו, אך הם התרחשו רק לקראת תום כהונתו, בשנים 2006 ו־2009.

משוריינים במצעד “יום הניצחון” | ויקיפדיה

אם פרויקט הגרעין והטילים אכן היו בעדיפות מרכזית עבור כלכלת המלחמה של צפון קוריאה, מה מסביר את הקצב ההססני של ביצוע הניסויים ההכרחיים? ישנם כמה הסברים אפשריים לכך, אבל מעל כולם ניצב ההסבר המייחס זאת לאילוצים כלכליים וכספיים. למרבה האירוניה, על אף גישת ה”פוליטיקה של צבא תחילה” של קים ג’ונג איל, יתכן שפרויקט הגרעין והטילים של צפון קוריאה נפגע גם הוא בשוגג מניהולו הכלכלי הכושל. אמנם צפון קוריאה היתה יכולה לבצע פרויקטים גרעיניים יקרים במקומות אחרים בעולם, כגון כור הפלוטוניום הלא־מוצהר בסוריה שכמעט הגיע לבשלות כאשר חיל האוויר הישראלי שיטח אותו ב־2007 – אבל זה היה כנראה מבצע של “שלם במזומן וקח מייד” במימון ידידי ‘המנהיג היקר’ באיראן.

ישנן עדויות רבות לכך שהכלכלה הצפון־קוריאנית פגשה בקרקעית סביב 1997 או 1998, והקרקעית אכן היתה נמוכה מאד: אומדנים גסים מצביעים על כך שעד 1998, הייצוא האמיתי של התל”ג המסחרי לנפש בצפון קוריאה עמד בקושי על שליש מרמתו עשר שנים קודם לכן, ואילו היבוא הריאלי לנפש, כולל אספקה ​​החיונית לתפקודם של מגזרים מרכזיים במשק המקומי, ירד בכ־75%.

נראה שצפון קוריאה חצתה את הנקודה הקריטית לביצוע הניסויים מבחינה כלכלית לא בזכות מדיניות פנים חדשה או משופרת, אלא תודות לפריצות דרך בהשגת סיוע בינלאומי. פיונגיאנג הבינה איך לעבוד עם המערכת הבינלאומית לסיוע במזון: בין השנים 1997 ו־2005, שנה לפני הניסוי הגרעיני הראשון, היא הצליחה לייבא למעלה ממיליון טונות של דגני בוקר חינמיים בממוצע מדי שנה, וסיימה בכך את משבר המזון. מפתה לראות זאת כ”פוליטיקה של צבא תחילה” בפעולה, שכן האיום הצבאי מילא תפקיד חשוב בהתגייסותה של הקהילה הבינלאומית לעזרה. בלתי אפשרי להעלות על הדעת שאוכלוסייה חסרת אונים ומוכת גורל במדינה אפריקנית שמדרום לסהרה היתה זוכה לקבל “סיוע חירום הומניטרי זמני” בקנה מידה כזה, למשך תקופה ארוכה כל כך וכמעט ללא תנאים מחייבים.

גורם מרכזי בעלייה זו בכמות הסיוע במזון ובמוצרים חינמיים נוספים מחו”ל היתה העובדה שמזלה של צפון קוריאה שיחק לה עם יישור הקו בין דרום קוריאה, ארה”ב ויפן. במשך זמן מה, המנהיגים של המדינות הללו ניסו בדרך כלל להיות נחמדים מתוך אמונה מוטעית שצפון קוריאה תגיב גם היא בפייסנות, כשהציעו ל’מנהיג היקר’ מענקים והעברות כספים. לדוגמה, כדי להבטיח את פגישת הפסגה שלו עם ‘המנהיג היקר’ שיועדה לחודש יוני 2000 בפיונגיאנג, הזרים מי שהיה אז נשיא דרום קוריאה מאות מיליוני דולרים בחשאי לחשבונות מיוחדים של צפון קוריאה – תוך עבֵרה על החוק בדרום קוריאה (ועל כך חנן את עצמו באופן רטרואקטיבי).

במקרה זה, הזרמת הסיוע בהשפעת הרוח הפייסנית שהצילה את צפון קוריאה ברגעיה הקשים ביותר, גדלה והלכה לאחר שהפרויקט החשאי של העשרת אורניום צץ על פני השטח ב־2002, אך המשבר הגרעיני שגילוי זה הצית סלל גם את הדרך לסיבוב הגדול הבא שבו גבתה צפון־קוריאה את המחיר בסיוע חוץ.

לאחר הפלישה האמריקאית לעיראק ב־2003, ומתוך חשש שארה”ב תיכנס לעימות צבאי דומה עם צפון קוריאה, יזמה וכינסה סין תהליך דיפלומטי של “שיחות בהשתתפות שִשה צדדים”, כביכול לצורך דיונים על פירוק הגרעין של צפון קוריאה וכדי לצנן את האווירה. כצפוי, השיחות ארכו שנים אך לא הובילו לשום מקום, ובינתיים העלתה צפון קוריאה את המחיר עבור עצם השתתפותה בהן בהגדלה ניכרת של התמיכה הכלכלית מסין. בין השנים 2002 ו־2008, מאזן היבוא השנתי של סחורות סיניות לצפון קוריאה – ההפרש בין הייצוא שלה לפיונגיאנג והיבוא ממנה – הוכפל פי יותר מחמישה, מ־300 מיליון דולר ליותר מ־1.5 מיליארד דולר. ב־2008 הפכה צפון קוריאה להיות תלויה מבחינה כלכלית בנדיבות הלב הסינית באותה מידה שהיתה תלויה עשרים שנה קודם לכן בחנופה של הגוש הסובייטי. אבל זרימת הסחורות, והסחר המסובסד שבא איתן, הספיקו כדי להפיח רוח חיים לפחות חלקית בכלכלה המרוסקת של ‘המנהיג היקר’. לדוגמה, מנתוני הסחר של סין ניתן להסיק כי השקעות סיניות מילאו תפקיד מפתח בהחייאת מגזרי הכרייה והמתכות של צפון קוריאה באחרית ימיו של קים ג’ונג איל. (זוהי מסקנה ולא ידיעה, מפני שבייג’ינג אינה חושפת כמעט מאומה עד עצם היום הזה על קשריה המסחריים עם פיונגיאנג).

בסך הכל, קוריאה הצפונית של קים ג’ונג איל אספה למעלה ממיליארד דולר מאויביה בוושינגטון, וכמעט ארבעה מיליארד מ”משטר הבובות’, כהגדרתה, בסיאול (לא כולל ההוצאות הנוספות של דרום קוריאה ‘מתחת לשולחן’ בהעברת כספים לאזורים כלכליים או תיירותיים מיוחדים בצפון). מסין, השיגה קוריאה הצפונית תזרים של יותר מ־12 מיליארד דולר בסחורות בתקופתו של ‘המנהיג היקר’ – סכום עצום במיוחד בערכי הכסף של היום. וכל אותו הזמן, צפון קוריאה הרוויחה גם הכנסות ‘בלתי-נראות’ מיוזמותיה הבינלאומיות יוצאות הדופן, אם כי לרוב בלתי רשמיות: ‘מועדון שיעורי הבית של הגרעין והטילים’ עם איראן; מכירות נשק ואספקה ​​צבאית לפי בחירה, לדיקטטורים וארגוני טרור; זיוף של דולרים אמריקניים; סחיטות על רקע סחר בסמים; הונאות ביטוח שבוצעו נגד חברות בלונדון; ועוד ועוד. אחרי הכל, ‘המנהיג היקר’ היה מעורב במידה רבה בצד הביזארי של הכלכלה העולמית ועם הנבלים הגדולים ביותר.

הודות לשיטות שידול מיומנות למתן סיוע זר, סחיטה ורמאות בינלאומית וגנגסטריזם כלכלי, הצליחה קוריאה הצפונית תחת קים ג’ונג איל לפלס את דרכה ממצב של רעב כבד לרמה נמוכה אך מקובלת של נורמליות כלכלית – וכל אותה העת הוסיפה להתכחש לצורך בביצוע רפורמות כלכליות וסרבה לקיים קשרים מסחריים אמיתיים עם העולם החיצון. כמובן, צפון קוריאה לא נמנעה לחלוטין משינויים כלכליים פוטנציאליים תחת קים ג’ונג איל – זה היה אפילו מעבר לכוחותיו של ‘המנהיג היקר’. לדוגמה, השימוש בטלפונים סלולריים החל בתקופת שלטונו, כמו גם חשיפה זמנית של הצריכה הפרטית לכוחות השוק (ועל כך נרחיב מייד). אבל שינויים כלכליים אלה ואחרים הדומים להם במהלך עידן קים ג’ונג איל מובנים בצורה הטובה ביותר כ”תקופת מעבר ללא רפורמה”, אם לשאול מונח הולם שטבע פרופ’ ג’סטין הייסטינגס, העוקב אחר הנעשה בצפון קוריאה.

‘המצב הנורמלי החדש’ של המשק בערוב ימיו של ‘המנהיג היקר’ היה עדיין אומלל. אף שמדענים מצפון קוריאה יכולים היו לשגר טילים ארוכי טווח ולבצע ניסויים בנשק גרעיני, ולמרות שאוכלוסיית המדינה השיגה רמה גבוהה למדי של הישגים לימודיים (יותר מאשר בסין, אם לוקחים ברצינות את הנתונים שסיפקה צפון קוריאה), הפרופיל הכלכלי הבינלאומי שלה היה של מדינת עולם רביעי. על פי ארגון הסחר העולמי, רמות הסחר בסחורות לנפש של צפון קוריאה בשנת 2010 היו בקירוב כמו אלה של רפובליקת מאלי. חלקה בסחר הסחורות העולמי באותה שנה השתווה בערך לזה של זימבבואה, מדינה שאוכלוסייתה קטנה במחצית, ולמרות התאוששותה לאחר 1998, נתח הסחר העולמי של צפון קוריאה ירד ביותר משני שלישים בין 1990 ל־2010, אפילו יותר מאשר זימבבואה תחת שלטונו הקלוקל של מוגאבה באותה תקופה.

הכלכלה העולמית נעה כל הזמן ובאופן כללי היא משתפרת, כך שקיבעון לאומי פירושו גם המשך השקיעה היחסית. למרות ש’המנהיג היקר’ הוריש לבנו קים ג’ונג און מערכת שנמנעה מקריסה כוללת, זה פחות או יותר כל מה שניתן לומר על מורשתו הכלכלית.

3. תפנית כלכלית

‘החבר הנכבד והיקר’ קים ג’ונג-און ניצב בפני תנאי פתיחה קשים ביותר בעלותו לשלטון בשלהי שנת 2011. הוא היה אז בחור בשנות העשרים לחייו, וחסר כל ניסיון ניהולי בעת הסתלקות אביו. שלא כמו ‘המנהיג הדגול’, שגידל את בנו לשלטון מגיל צעיר, קים ג’ונג איל דחה את כל העניין של מינוי יורש לעתיד רחוק ככל האפשר, וייעד לתפקיד המנהיג העליון הבא את בנה של אחת מפלגשיו – וגם זאת רק לאחר שלקה בשבץ מוחי משתק ומינוי יורש הפך לעניין בלתי נמנע מבחינת המדינה עצמה.

כאשר נכנס קים ג’ונג און לתפקידו, הכלכלה המתוכננת לא תפקדה עוד, ואם לא די בכך – סקטור השוק המוגבל של צפון קוריאה היה נתון תחת אינפלציה דוהרת ובלתי ניתנת לעצירה. אביו התנסה במונטיזציה מוגבלת של מגזר הצרכנים הזעיר של קוריאה הצפונית ב־2002, אך נכשל בכך – ורק החמיר עוד יותר את המצב כשהנחית ב־2009 באופן מפתיע ‘רפורמת מטבע’, שהפקיעה בפועל את ההחזקות הפרטיות של סכומים העולים על מאה דולר, צעד ששחק באופן דרסטי את אמינותו הנמוכה ממילא של הוון הצפון-קוריאני.

רישום דיוקנו של קים ג’ונג-אוּן | ויקיפדיה

למרות ההתחלה הלא־מבטיחה הזאת, קים ג’ונג און זכה להצלחה יחסית בהשגת תוצאות כלכליות לארצו. ישנן עדויות לכך שהכלכלה הצפון קוריאנית נהנתה ממידה מסוימת של צמיחה, ייצוב מקרו-כלכלי ואפילו התפתחות תחת חסותו.

פיונגיאנג, “מקדש הג’וצ’ה”, היא אולי מוצג ראווה שאין מאחוריו כל תוכן, אבל כיום היא נוצצת יותר מבעבר. מנופי בנייה עובדים בשטח, והעיר מתפתחת. אפילו פקקי התנועה גדלו, והכבישים אינם ריקים עוד כבעבר. מסעדות וחנויות יוקרה צצות בכל עבר בעיר הבירה, ולקוחותיהן הן בעיקר מקומיים, לא זרים. אי אפשר שלא להבחין בכך שפיונגיאנג החלה לשגשג ורמת החיים עלתה לא רק בה אלא גם במרכזים עירוניים אחרים (אם כי בהיקף צנוע יותר).

יתר על כן, בניגוד מוחלט למגמות קודמות שהיו בצפון קוריאה, או לכלכלות מוקדמות אחרות בסגנון סובייטי, המדינה כיום לא רק נחשפת לכוחות השוק באופן משמעותי, גם השוק עצמו מגלה יציבות. דבר זה בא לידי ביטוי במחירי הדגנים ושערי החליפין של מטבעות זרים בשווקים לא פורמליים ברחבי צפון קוריאה. במהלך העשור שהחל באמצע שנת 2002, חל פיחות של 5,000% בשערו של הוון הצפון-קוריאני ביחס לדולר האמריקני (זו אינה טעות). אבל לפני חמש שנים הפיחות הזה נעצר פתאום, ומאז הוון נסחר סביב שער של 0.0011 דולר. במילים אחרות, לצפון קוריאה יש עכשיו מטבע יציב שניתן להמרה למטבעות חזקים אחרים.

כמו כן, מחירי האורז המקומיים בשווקים הצפון קוריאניים הפסיקו לפתע לעלות לפני כחמש שנים, ומאז עומדים על כ־5,000 וון לקילוגרם. לא משנה מה תאמרו עוד על מחירי הסחורות החדשים של צפון קוריאה תחת קים ג’ונג און, הם בהחלט אינם צפויים עבור כלכלה המצויה במשבר מתגבר ובאי־סדר.

ולבסוף, וחשוב לא פחות, במישור הצבאי הואצו הניסויים הגרעינים והבליסטיים. ב־13 השנים שחלפו החל מהניסוי הגרעיני הראשון שביצע קים ג’ונג איל ועד למותו, שיגרה צפון קוריאה שלוש רקטות ארוכות טווח ופוצצה שתי פצצות גרעיניות. קים ג’ונג און נמצא בשלטון רק מעל שש שנים; בתקופה זו משטרו ביצע כבר ארבעה ניסויים גרעיניים ושיגר למעלה מתריסר טילים ארוכי טווח. יתכן שההאצה משקפת בחלקה החלטות אסטרטגיות ארוכות־טווח, ויתכן שסיבה נוספת היא שיפור היעילות (הפחתת עלויות) בתוך המגזר התעשייתי של נשק להשמדה המונית.

אך גם אם לא, נראה כי ההאצה הכלכלית החדה הזאת מרמזת על הזרמה חדשה ומסיבית של משאבים לתוכניות שזכו כבר לפני תקופה ארוכה לעדיפות עליונה אצל המדינה. בהיעדר עוגה כלכלית ומקורות מימון גדולים יותר, קשה לראות כיצד פיונגיאנג היתה יכולה לעשות זאת.

למרות זאת, צפון קוריאה עודנה בלתי־יצרנית באופן מזעזע, עדיין תת־הישגית, ועדיין לא מתקרבת כלל לצמיחה שתאפשר לה להתקיים בכוחות עצמה. קים ג’ונג און מתמכר לסיפוק תאוות אישיות, והדבר בא לידי ביטוי בהקמת פרויקטי ראווה יקרים כמו אתר הסקי חדש בעיר מסיקריונג, מיזם שאין דרך להסבירו זולת הזיכרונות הנעימים שהוא כנראה מעורר בו מימי ילדותו בשווייץ.

על ידי התרחקותו מהמדיניות והפרקטיקה הכלכלית ההרסנית ביותר של אביו, ותודות לפרגמטיזם הכלכלי שהוא נוקט, קים ג’ונג און יצר הזדמנויות שעד כה לא עלו הדעת לשיפור רמת החיים ובניית כוח צבאי בעת ובעונה אחת. סיסמתו כעת היא byungjin, שפירושו בקוריאנית “חתירה סימולטנית אל המטרה”.

אזרחים צופים בטלוויזיה ציבורית | ויקיפדיה

זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון, קים ג’ונג און הדיח – או חיסל – את רוב אנשי אמונו הקרובים ביותר של אביו. פחות מחמישה חודשים אחר כך, בטקס לציון יום הולדתו המאה של סבו, באפריל 2012, השמיע הצהרה מדהימה, בפרט כשהיא נשמעת מפיו של שליטה העליון של צפון קוריאה: “מפלגתנו נחושה להיטיב עם העם – לא עוד הידוק חגורות”. תרגום: זו כבר איננה הדיקטטורה של אבא; השאיפה לשיפור רמת החיים של הפרט לא תיחשב עוד לאקט של בגידה במהפֵּכה.

‘החבר היקר והנכבד’ עיצב מחדש באופן שיטתי ובכוונה תחילה  את הכלכלה תחת שרביטו. הנה ההבדל האסטרטגי היסודי בין קים השני לקים השלישי: בעוד קים השני ראה ב’רפורמה’ וב’פתיחוּת’ “רעל אידאולוגי ותרבותי”, קים השלישי סבור כי צפון קוריאה יכולה להרשות לעצמה קצת מהרעל הזה – למעשה, אולי יותר מאשר קצת – ואפילו לצאת מחוזקת יותר כתוצאה מכך.

צווי המדיניות החדשים של פיונגיאנג עודכנו בהתאם לתובנה זו. בענף החקלאות, פרסם קים ג’ונג און את “הנחיות 28 ביוני” (2012), המאפשרות את קיומן של יחידות עבודה ברמת המשפחה ומתירות לחקלאים להותיר לעצמם 30 אחוזים מעודפי התוצרת שלהם – מכרה זהב בהשוואה לכללים הרשמיים הקודמים. בענף היזמות והתעשייה, פורסמו “תקנות  30 במאי” (2014), המאפשרות למנהלים להעסיק ולפטר עובדים, לשלם להם על פי תפוקתם, ולהותיר להם חלק מהרווחים. יותר ויותר אנשים זכו לשכר ממשי בעמלם – והתמורה היתה בכסף אמיתי, מהסוג שיכול לקנות דברים שאנשים מעוניינים בהם. החשיפה המדורגת לכוחות השוק והמונטיזציה של הכלכלה האזרחית בצפון קוריאה במהלך שני העשורים האחרונים מהווים טרנספורמציה משמעותית, החיונית להבנת המדינה כיום.

בסוף שנות ה־80′ עיצבה המנהיגות הצפון קוריאנית מגזר צרכני שהיה הופך את סטאלין לירוק מקנאה. לאף מדינה על פני כדור הארץ לא היה חלק כה זעיר מהתפוקה הלאומית הכוללת שזרם לצריכה פרטית כמו לצפון קוריאה שאחרי המלחמה הקרה; ובאף מדינה לא נרשם חלק קטן יותר של צריכה אישית של אזרחים על בסיס העדפות השוק שלהם. בסוף שנות ה־80′ התקרבו קברניטי הכלכלה הצפון קוריאנית לדה-מונטיזציה מוחלטת של כלכלתם, יותר מאשר כל משטר מודרני בצד הזה של הקמר רוז’. רוב הסחורות, השירותים והאספקה ​​שצרכו המשפחות הצפון קוריאניות סופקו להם ישירות על ידי המדינה, ללא ה’הפרעה’ של העדפות הצרכנים בפועל. המתכננים הצפון קוריאנים ביקשו שליטה רבה ככל האפשר בכלכלתם הריכוזית.

השליטה הכמעט־מוחלטת של פיונגיאנג בסל הצריכה, לעומת זאת, הניחה מראש שהמדינה תספק את צורכיהם היומיומיים של נתיניה מלכתחילה. ההנחה הזאת קרסה באמצע שנות ה־90′, כאשר מערכת החלוקה הציבורית פשוט חדלה לספק את מלוא מנות המזון היומיות המובטחות למרבית האוכלוסייה, והפסיקה לחלוטין לספק מזון לחלק מהאוכלוסייה.

מספר לא מבוטל ממי שסמכו על כך שהממשלה תאכיל אותם – מתו. כדי לשרוד את הרעב, הצפון קוריאנים היו צריכים ללמוד לקנות ולמכור בשווקים הלא־רשמיים שהחלו לצוץ, אף שהדבר היה בניגוד לחוק, וכמה “פשעים כלכליים” היו טעונים עונש מוות. ממשלת קים ג’ונג איל תיעבה את השווקים הפרטיים החדשים הללו, אבל היתה זקוקה להם כדי למנוע אסון בקנה מידה ענק. כך החל הדיאלקטיקה של חשיפה לכוחות השוק בסגנון שני צעדים קדימה וצעד אחורה, שנמשכה עד אחרית ימיו של ‘המנהיג היקר’, ולאחר מותו השווקים והמונטיזציה של הכלכלה האזרחית עלו עוד יותר.

כמעט אי אפשר להתקיים כיום בצפון קוריאה רק על אספקת המזון של הממשלה – ומגוון רחב של מוצרים ושירותים, זרים ומקומיים, זמינים תמורת כסף בשווקים. למרות שהדבר אסור מבחינה רשמית, יש אפילו נדל”ן למכירה בכל רחבי המדינה, עם שוק תוסס של דירות פרטיות בפיונגיאנג. מעמד חדש ועשיר הגיח לאוויר העולם: הדונג’ו, או ‘אדוני הכסף’, אפיון כללי לפקידים מקושרים ונשותיהם היזמיות, המשתמשים בהשפעה פוליטית שיש להם, וגם בחוש יזמי, על מנת להיכנס לאליטת הנובו-רישים הצפון קוריאנית.

במקרה שתהיתם: כן, שחיתות יש בשפע בשווקי צפון קוריאה. זהו חומר סיכה הכרחי עבור כל המסחר הפרטי במדינה. בנוסף, הממשלה מצפה לנתח גדול ממנו לעצמה, וכספים אלה הם חלק בלתי נפרד מהתאוששותה הכלכלית של צפון קוריאה.

החשיפה לכוחות השוק והמונטיזציה של כלכלת הצריכה שלה, בשילוב תמריצים חקלאיים ומסחריים חדשים וגישה רשמית סובלנית יותר כלפי פעילות בלתי פורמלית, הניחו את היסודות להתרחבות הייצור המקומי בצפון קוריאה (ולזינוק אמיתי בצריכה הפרטית, אם כי מתוך נקודת מוצא נמוכה מאד).

בניגוד למדינות האסייתיות כמו סין וויטנאם הדוגלות ב’סוציאליזם מתוקן’, קוריאה הצפונית מעולם לא עשתה מאמץ רציני למשוך השקעות הון פרטיות מחו”ל של קפיטליסטים אמיתיים. פיונגיאנג מעדיפה פרויקטים זרים בקנה מידה גדול, שכן אלה פוליטיים בטבעם. פרויקטים כאלה יוצאים לפועל על ידי ממשלות שרווחים כספיים אינם עומדים בראש מעייניהן, כלומר על ידי משלמי מסים זרים שבסופו של דבר נושאים בנטל. הדוגמאות כוללות את הקומפלקס התעשייתי חסר המזל ‘קיסונג’ במימון דרום קוריאה, כמו גם את אתר התיירות הכושל ‘קומגאנג’. באשר למימון וסחר בינלאומי, החלק הארי של הפעילות הצפון קוריאנית משתייך עדיין לשתי קטגוריות: יחסים כלכליים שנקבעו מראש באופן פוליטי, והם מסובסדים מאד, או מה שאנו מכנים ‘לוחמת גרילה’ או ‘מימון הפשע’.

4. ידידותיה של צפון קוריאה

קשרי הסחר המועדפים עם סין הם פחות או המשחק היחיד עבור פיונגיאנג בימים אלה. ב־2016 השביתה דרום קוריאה את הסחר המסובסד־פוליטית עם הצפון בעקבות האשמות שכסף מפרויקט קיסונג שימש למימון תוכנית הטילים של המדינה המבודדת, וכעת מספקת סין קרוב ל־90 אחוז מסחר החוץ של צפון קוריאה. בהסדר הזה קוריאה הצפונית תמיד מקבלת הרבה יותר ממה שהיא נותנת, שנה אחר שנה.

אין ספק שישנו מרכיב של משא ומתן קפיטליסטי קשוח במערכת היחסים הכוללת הזאת, אבל רובו מתקיים בעסקות חליפין בין אנשים פרטיים משני הצדדים ובסחר זעיר בגבול, בעיקר של מוצרי צריכה. ברמה הלאומית, אם לשפוט לפי נתוני המכס הסיני, קוריאה הצפונית ייבאה משלוחי סחורות מסין בלמעלה ממיליארד דולר בשנה בתקופה שבין 2008 ו־2014 – ללא שקיפות מצד בייג’ינג באשר למנגנוני המימון של סחר זה, ועוד פחות מכך באשר ליעדיה וכוונותיה של ממשלת סין באספקת חבל הצלה נדיב כל כך לשכנתה הענייה.

מאז 2015, הנתונים הסיניים הרשמיים מורים על כך שהסיוע בפועל לבייג’ינג דווקא ירד – אבל אלה נראים כמו נתונים מפוברקים לנוכח דרישותיה הגוברות של הקהיליה הבינלאומית להכביד את הסנקציות על צפון קוריאה. יתכן בהחלט כי היבטים חשובים של התמיכה הסינית בכלכלת צפון קוריאה או בתעשיות הביטחוניות שלה עדיין לא נחשפו כלל. עם זאת, בהתחשב במה שכבר ידוע, אין עוררין על כך שעסקאות עם סין תחת שלטון שני ה’קימים’ הקודמים היו המפתח להחייאת המגזר התעשייתי הכבד של צפון קוריאה. (בשנת 2016 דיווחה סין על משלוח של מכונות וציוד תובלה לצפון קוריאה בסכום העולה 750 מיליון דולר, פי עשרה מהנפח ב־2003, עם תחילת השיחות בין ששת הצדדים).

גדולה ככל שתהיה חשיבותה של התמיכה הסינית בשרידותה של צפון קוריאה ובתחייתה הכלכלית, פיונגיאנג אינה מראה סימנים של הכרת תודה לבייג’ינג. יתר על כן, מנהיגות צפון קוריאה מכירה היטב את האמת המרה על הסיוע הסיני שלעולם תוכל לבטאה במילים: כלומר, הקיצוצים הגחמניים במזון החינמי שהתקבל מסין בשנת 1994 הם שחוללו את הרעב הגדול במדינה, שלא היה ניתן עוד להסתירו שנה לאחר מכן.

מלבד קו ההצלה באדיבות סין, מקורותיה העיקריים האחרים של צפון קוריאה לתמיכה בינלאומית מגיעים מהסתערותה ה’פושעת’ על כלכלת העולם – כולל פעילויות שוות ערך לפשע מאורגן בחסות המדינה. מעשים מפוקפקים אלה מנסים בדרך כלל לייצר הכנסות למדינה הנמנעת מלחשוף את עצמה לחקירה בינלאומית, תוך הסתמכות על הגנות מיוחדות ועל זכויות היתר שיש לה כמדינה ריבונית.

אי אפשר שלא להתרשם מהתעשייה, מהתחכום ומכושר ההמצאה המסייעים בדרך כלל לקיים פעולות כאלה מתחת לאפן של הרשויות הבינלאומיות. הצפון קוריאנים יודעים גם להיות חדשניים ברמה עולמית – כשמדובר בתחום ההברחות, הסמים, הלבנת הכספים וכיוצא באלה.

כמה מההמצאות הללו כבר מצאו את דרכן לשידורי החדשות. לדוגמה, בשנים האחרונות הרוויחה פיונגיאנג מספר לא ידוע של מיליוני דולרים בחו”ל, כתוצאה מסגנון הסחר היחודי שלה בבני אדם: היא שלחה רבבות עובדים כחלק מקבוצות עבודה לסין, לרוסיה, למזרח התיכון ואף לחלקים מאירופה, וקיבלה חלק מרווחיהם. עוד מסלול יצירתי: פיונגיאנג גוזרת קופון מיכולתה הבלתי מבוטלת לבצע פשעי סייבר ומעשי שוד דיגיטליים נגד בנקים ברחבי העולם. בשנת 2016, האקרים ש”זהותם אינה ידועה” הצליחו לחלץ מהבנק המרכזי של בנגלדש 81 מיליון דולר במעשה שוד מדהים; בסוף 2017, התגלו טביעות האצבע הדיגיטליות שלה בגנֵבת 60 מיליון דולר מבנק בטייוואן. ואלה רק שני מקרים בודדים של פיגועי ‘פגע וברח’ דיגיטליים בניצוח משפחת הפשע של קים ג’ונג און. וכפי שהוכיחה מתקפת תוכנת הכופר WannaCry, שגרמה אשתקד להדבקת מאות אלפי מחשבים ברחבי העולם, פשעי הסייבר של צפון קוריאה עתידים להכניס לקופתה סכומים גדולים עוד יותר כבר בעתיד הנראה לעין.

ועדיין לא הזכרנו את תרומתה של צפון קוריאה לתעשייה הגלובלית של הפצת הנשק להשמדה המונית. מסיבות מובנות, רוב העבודה בענף זה אינה מגיעה לכותרות. מחוץ לחצרו של קים ג’ונג און אין מי שיודע כמה כסף מכניס העיסוק המרושע הזה בימים אלה. עם זאת, לתזרים המזומנים הבלתי נראה הזה יש עקבות. לדוגמה, שבועות ספורים לאחר שטהראן חתמה על הסכם שיתוף פעולה מדעי עם פיונגיאנג בספטמבר 2012, הוון הצפון־קוריאני סיים באחת את מסלול הצניחה החופשית שלו שנמשך עשר שנים, והשיג לפתע יציבות בשער החליפין, שאפשרה לסחור בו מול מטבעות אחרים. כמובן, יתכן שלקוריאה הצפונית היו עוד פעולות סמויות, שגם הן נשאו פרי במקביל לחתימת ההסכם עם איראן, אבל כך או אחרת, העסקה עצמה היתה נקודת מפנה באשר לגורלה המאקרו־כלכלי של צפון קוריאה, והתייצבות שערי החליפין ומחירי הדגנים המקומיים כנראה לא היו מתרחשים בלעדי הברז שהזרים מזומנים במטבע זר.

לסיכום, סימני ההיכר של הכלכלה תחת קים ג’ונג און היו הכנסות חדשות ממקורות זרים, לצד תזרים חדש של כסף שהגיע מהפרטה ומצמיחה מבית. ככל הנראה, היה די בכספים אלה לא רק כדי לייצב את המטבע של צפון קוריאה שעד אז היה רעיל, ולא רק כדי לחסל את האינפלציה בשוקי מפתח  פרטיים במדינה, אלא גם כדי לסייע להשגת שאיפותיה הגרעיניות והבליסטיות של פיונגיאנג. על כל פנים, זהו השִחזור הסביר ביותר של העדויות המוגבלות (אך משמעותיות) מהפאזל שהוא הכלכלה הצפון קוריאנית היום.

כדי לחזור על הדברים: אף שעלינו להכיר בקיומה של תפנית כלכלית חיובית זו, ראוי גם לקחת את הדברים בפרופורציות. חשבו על צילומי החלל העגומים והמדהימים של צפון קוריאה בלילה – צילומי הלוויין חושפים שטח כמעט שחור משחור, בעוד שאר המקומות בצפון מזרח אסיה שטופים באור. תמונות אלה מעידות יותר מכל הנתונים הסטטיסטיים האפשריים על מגבלות ההתאוששות הכלכלית של צפון קוריאה תחת קים ג’ונג און.

בין שאר ההשלכות של תמונות החלל הללו, לצפון פשוט אין אמצעים לממן בעת ובעונה אחת מודרניזציה רוחבית של צבאה הקונבנציונלי ואת תוכנית הגרעין והטילים. לפחות לעת עתה, רוב הציוד הצבאי – למעט כיסים קריטיים הקשורים לתוכנית הגרעין, כמו ייצור צוללות – נותר מיושן ובלתי מתאים למשימות להן יועד במקור. כיום, קים ג’ונג און אינו יכול לאיים באופן אמין כי יכבוש את דרום קוריאה. אבל הוא יכול לייצר בעתיד הנראה לעין די הצורך ‘גפרורים גרעיניים’ שיהפכוה לעפר ואפר, ועל הדרך לפגוע גם בחלקים גדולים מיפן וארה”ב.

5. כיצד להפעיל לחץ על פיונגיאנג

בהתחשב במה שידוע לנו על כלכלת צפון קוריאה, האם אמריקה והקהילה הבינלאומית יכולות להוסיף ולמנוע מפיונגיאנג להגיע ליעדיה הגרעיניים האולטימטיביים באמצעות קמפיין של הפעלת לחץ כלכלי אמיתי?

איננו יודעים עד כמה קרובה צפון קוריאה מהשלמת הרכבתם של ראשי נפץ על הטילים הבליסטיים שלה, או כמה נשק גרעיני יש בידיה. כמו כן איננו יודעים כל מה שעלינו לדעת על המלאי והעתודה האסטרטגית שלה. אילו היתה פעילותה של פיונגיאנג נעצרת היום בעודה באיבה, היה פרויקט הגרעין והטילים שלה מצריך עֵרנות בלתי מתפשרת והכלה מרחיקת לכת למשך שארית ימיו של המשטר.

עם זאת, קמפיין בינלאומי רציני של סנקציות מסחריות ופיננסיות – שיתחיל באופן מיידי, בהובלה אמריקנית, ויבוצע ללא רחם – עשוי להאט באופן משמעותי את קצב צעידתה של פיונגיאנג אל הגרעין. ואם מדובר במסע ארוך, קמפיין של סנקציות רציניות יכול בסופו של דבר להבטיח חנק ממשי על צבא צפון קוריאה כולו.

קמפיין כלכלי בינלאומי מסוג זה לא יהיה קל (אף שבידי אמריקה יש עדיין קלפים רבים יותר מכפי שמעריכים רבים). הוא גם לא יהיה יפה. אבל בכל מקרה, זו ההזדמנות האחרונה של העולם לסכל את שאיפות הגרעין של צפון קוריאה באמצעים שאינם צבאיים.

נתחיל עם האמיתות הלא נעימות. עלינו להכיר בכך שלחץ כלכלי לא ישנה את כוונות משטרו של קים. חייבים לוותר על הפנטזיה, שעדיין מתוחזקת באופן בלתי מוסבר בחוגים דיפלומטיים שונים ובאוניברסיטאות מערביות, ולפיה ניתן ללחוץ על פיונגיאנג או לשחד אותה בשלב כה מאוחר כדי שתשנה את דעתה אחרי מירוץ בן עשרות שנים אל עבר ארסנל אמין של כלי נשק גרעיניים ואמצעי שיגור טיליים.

אין דבר כזה “להחזיר את צפון קוריאה לשולחן המו”מ”, כאשר המטרה הסופית היא להביא לפירוקה מהגרעין באופן כולל, בלתי הפיך ובר־אימות. נקודה.

עד כאן החדשות הרעות. ולשאר החדשות: למרבה המזל, התחזית להצלחת הסנקציות נגד צפון קוריאה טובות יותר ממה שאנו שומעים בדרך כלל.

קולות סמכותיים רבים סבורים כי לסנקציות אין סיכוי רב להשפיע על מסלול הגרעין של צפון קוריאה. היסטוריונים כלכליים מציינים כי הרקורד של דיפלומטיה כלכלית כוחנית הינו דל, וכך היה גם מאות בשנים. מומחים העוסקים במדיניות ובענייני חוץ מוסיפים כי סיבובים רציפים של סנקציות כלכליות בינלאומיות לא פגעו עד כה באופן אנוש בצפון קוריאה. ואולם הערכות פסימיות אלה טועות בהבנת הסיכויים להצלחת הלחצים הבינלאומיים נגד צפון קוריאה בתחום הכלכלי בשני סעיפים חשובים.

הרקורד של דיפלומטיה כלכלית כוחנית, דל ככל שיהיה מבחינה היסטורית, אינו רלוונטי ביחס לצפון קוריאה, שאינה בדיוק כלכלה טיפוסית. היא חריגה, וכמעט שאינה מתפקדת כלל, למרות השינויים האחרונים שהנהיג קים ג’ונג און. כלכלתה אינה מסוגלת לצמוח (או לצורך העניין, אפילו לקפוא על שמריה) ללא זרימה קבועה של תמיכה כספית מחו”ל המעמידה אותה על הרגליים. זכרו: כאשר הסיוע הזר ירד בחדות (אם כי לא פסק לגמרי) בשנות ה־90′, היה די בכך כדי להפיל את צפון קוריאה לקרשים ולגרום לשיתוק ורעב המוני. בקיצור, המשטר הצפון קוריאני הוא נער הפוסטר לקמפיין בינלאומי מוצלח של הטלת חנק כלכלי. למרות דיבורי ההבל של פיונגיאנג על הסתמכות כלכלית עצמית, היא חשופה באופן ייחודי להפסקת הזרמתם של כספים, סיוע ומענקים מן החוץ.

קים ג’ונג און לא התמודד עדיין עם שום דבר שמתקרב אפילו למערכה בינלאומית של הפעלת “לחץ כלכלי מרבי”. יציבותם המתמשכת של הוון הצפון קוריאני ומחירי המזון המקומיים מצביעה על כך שהסנקציות הבינלאומיות עדיין לא הותירו חותם רב על המדינה הסוררת. אבל רק מעטים מבין המומחים בתחום מדיניות החוץ, ואפילו פחות מכך קוראים רגילים, מודעים לכך שהסנקציות שהוטלו על צפון קוריאה על ידי האו”ם וארה”ב (בתקופת בוש הבן ואובמה) היו רופפות ביותר.

ראשית יש לקחת בחשבון את סבב הסנקציות הרציף של מועצת הביטחון של האו”ם שהופעלו נגד המשטר מאז ביצע את הניסוי הגרעיני הראשון שלו ב־2006. סין ורוסיה מפרות באופן בוטה ושגרתי את אותן סנקציות שנציגיהן־שלהן במועצת הביטחון הצביעו עבורן. מדינות העולם מתעלמות גם הן ברובן מסנקציות אלה. בתחילת 2017, דיווח צוות מומחים של האו”ם בנושא הסנקציות על כך ש־116 מתוך 193 חברי הארגון עדיין לא טרחו אפילו להגיש דו”חות ביצוע על מה שהיה אז סיבוב הסנקציות האחרון (החלטת מועצת הביטחון של האו”ם מס’ 2270, שהתקבלה בתגובה לניסוי הגרעיני החמישי שערכה פיונגיאנג). שנה קודם לכן ציין הפאנל כי 90 מדינות לא דיווחו מעולם על אף אחת מהחלטות הסנקציות נגד צפון קוריאה (היו שמונה כאלה באותו זמן, והראשונה אושרה עשר שנים לפני כתיבת הדו”ח). והגשת דו”ח על ההחלטות על הטלת סנקציות עדיין אינה שקולה לאכיפתן בפועל. כמה ממדינות אלה, עמן מקיימת ושינגטון יחסים ידידותיים לכאורה, העלימו עין במשך שנים מפעילותה של צפון קוריאה על אדמתן (מלזיה, סינגפור וחלק ממדינות המפרץ הן כמה מהדוגמאות הבולטות).

כרזת תעמולה עם דמותו של קים איל-סונג | ויקיפדיה

יתר על כן, בכל הנוגע לאמריקנים עצמם, צפון קוריאה עדיין רחוקה מלהיות נתונה תחת סנקציות מלאות, למרות שאולי נדמה אחרת. לדברי אנת’וני רוג’יירו מ’המכון להגנת דמוקרטיות’, בשנתו האחרונה של ממשל אובמה היו פחות גופים ואנשים פרטיים מצפון קוריאה תחת סנקציות של משרד האוצר האמריקני מאשר בשבע מדינות אחרות, כולל זימבבואה וסודאן. הגם שממשל טראמפ היה הרבה יותר רציני באשר לסנקציות על צפון קוריאה, רוג’יירו העיד כי נכון לסוף שנת 2017, היו על צפון קוריאה פחות סנקציות מאשר על סוריה או איראן. יתרה מכך: מסיבה מסתורית כלשהי, קוריאה הצפונית לא הוחזרה לרשימת המדינות נותנות החסות לטרור של מחלקת המדינה עד סוף שנת 2017, לאחר שהיתה מחוצה לה במשך כמעט עשור.

עם תחילת 2018, שלושה שינויים גדולים מבשרים טובות ביחס לאפשרות של סנקציות הרסניות של ‘הלם ומורא’ נגד המערכת הצפון קוריאנית.

ראשית: בסוף 2017 אישרה מועצת הביטחון של האו”ם צו חדש המרחיב את היקף הסנקציות נגד צפון קוריאה, תוך החלפת הגישה הקודמת של ליקוט חברות מסוימות או יחידים הקשורים לעניינים צבאיים (גישת ה’צליפה’), בגישת ה’הפצצה’ הפועלת לשיתוק מלא של קומפלקס התעשייה הצבאית בצפון קוריאה. בין היתר, הסנקציות החדשות אוסרות על ייבוא ​​תעשייתי כלשהו על ידי צפון קוריאה, מקצצות באופן חמור את יבוא מוצרי האנרגיה המותרים, ומחייבות את ממשלותיהן של  המדינות החברות באו”ם לתפוס, לבדוק ולהחרים כלי שיט המפרים חלק מהמגבלות החדשות.

שנית: בסוף 2017 הכריז משרד האוצר האמריקאי על מתן סמכות חדשה ומורכבת הרבה יותר לסנקציות של צפון קוריאה, והעניק לפקידי ממשל אמריקאים שיקול דעת רחב להטיל את מה שמכונה “סנקציות משניות”. מכאן ואילך, כל חברה עסקית או אדם העוסקים בכל סוג של טרנזאקציות מסחריות או פיננסיות עם קוריאה הצפונית עלולים להיענש בחומרה, כשהעונשים כוללים קנסות, תפיסה או חילוט נכסים, איסור על כל סחר עם ארה”ב או בתוכה, וכן ניתוק ממערכת הסליקה הגלובלית של עסקאות פיננסיות מבוססות דולר.

ולבסוף, ולא במנותק מקודמיו, השינוי השלישי: הופעתו של ממשל טראמפ. תחת הנשיא החדש וצוותו, נראה כי חל שינוי איכותי במדיניותה של ארה”ב כלפי קוריאה הצפונית – שינוי המציב את האיום הנשקף ממנה בעדיפות גבוהה יותר, ומתייחס אליו בתשומת לב ולא בעצימת עין, כפי שהיה בזמן כהונתם של הנשיאים הקודמים. הבית הלבן מכנה גישה חדשה זו כלפי צפון קוריאה “מדיניות של לחץ מרבי”.

6. התפקיד האמריקאי

נאומו של טראמפ בפני האסיפה הלאומית של דרום קוריאה בנובמבר האחרון על בעיית הצפון היה ההצהרה החדה והמרגשת ביותר של נשיא ארה”ב בנושא זה. תאמרו עליו מה שתאמרו, טראמפ היטב מודע לכך שכל אחד מארבעת קודמיו בתפקיד גלגל הלאה את האיום הצפון קוריאני שניצב עתה לפתחו, ונראה שאין לו שום כוונה להמשיך במסורת זו.

עקב אכילס של הכלכלה הצפון קוריאנית – ולפיכך, של תוכניות הגרעין והטילים שלה – הוא תלותה הקיומית בסיוע חוץ ובכסף זר. מדינת הכלא המבוצרת אינה יכולה לקיים את עצמה. נכון להיום, צפון קוריאה מיומנת בכריית משאבים ובסחיטת ויתורים פיננסיים מעולם שברובו אינו ידידותי כלפיה. כדי לחבל בגלגלי מכונת המלחמה של צפון קוריאה, הקהילה הבינלאומית צריכה לזהות את חולשתה הכלכלית הייחודית של פיונגיאנג ולנצלה באופן שיטתי. זה יצריך קמפיין של לחץ כלכלי ראוי לשמו – שחלקיו כבר נמצאים במקומם.

בקווים כלליים, כיצד ייראה קמפיין כזה של “הפעלת לחץ מרבי”? הוא חייב להיות מובל בידי וושינגטון, כי אחרת מרכיביו לא יתמזגו יחד באופן ספונטני. על מנת שיבוצע באופן היעיל ביותר, הדיפלומטיה תהיה מכרעת: תיאום הברית, והקמה ותחזוק של קואליציות חדורות מוטיבציה, הם מכפילי כוח ברורים ביישום הקמפיין. אבל לארה”ב יש חוזקות בינלאומיות יחודיות המאפשרות לה לפעול גם באופן חד-צדדי ולהשיג תוצאות מצוינות בעת הצורך.

תמונת לווין המראה את צפון קוריאה בחושך מוחלט לעומת שכנתה מדרום | ויקיפדיה

ראשית, לאחר שארה”ב כללה מחדש את צפון קוריאה ברשימת המדינות התומכות בטרור, יש לנו כעת הצדקה חזקה יותר ללחוץ על ממשלות ברחבי העולם לסגור את שגרירויות המשטר הצפון קוריאני בתחומן, וכן את משלחות הסחר ומתקנים אחרים שלה הממוקמים על אדמתן. אין הכרח לנתק את הקשרים הדיפלומטיים עם פיונגיאנג, וודאי לא את התקשורת עמה: רק לשלול ממנה מקלט בטוח שבו תוכל להמשיך לבצע את מעשי המרמה וההונאה שלה על אדמתן. בהינתן נוהל הפעולה הסטנדרטי של צפון קוריאה בחו”ל, מי שמאפשר לפיונגיאנג להקים שגרירות על אדמתו כמוהו כנותן חסינות דיפלומטית למאפיה. ממשל טראמפ כבר התחיל להפעיל לחץ בעניין זה ויש תוצאות ראשוניות המעידות על כאב הראש שהדבר גורם לפיונגיאנג. יחד עם קונסורציום של מדינות החושבות באופן דומה (כולל יפן), לחץ כוללני מכל הכיוונים עשוי לקבל מומנטום בינלאומי אמיתי. הוא לכל הפחות ישבש כמה מהפעילויות העברייניות של צפון קוריאה ויקטין את התועלת שהיא מפיקה מהן.

וושינגטון יכולה גם היא ליטול את עמדת ההובלה בהפעלת לחץ על ממשלות אחרות לסגור את צוותי העבודה הצפון קוריאניים הפועלים בתחומיהן במתכונת של עובדי כפייה. זה לא צריך להיות באמצעות דיפלומטיה שקטה. הממשלות השותפות לפשע שבהן מדובר – לרבות בייג’ינג ומוסקבה – ראויות להוקעה פומבית במקרה שיסרבו לקבל עליהן את הדין. (נוסח הסנקציות בסבב האחרון של החלטות מועצת הביטחון קורא לחסל הסדרים כאלה בתוך שנתיים, תיקון שרוסיה עמדה עליו – אך אין סיבה שארה”ב או קבוצות עצמאיות למען זכויות אדם לא ינסו להאיץ את לוח הזמנים).

לארה”ב יש גם אופציות להענשת שותפי סחר המפרים תקני עבודה מוכרים בעולם, כלומר, אנו יכולים להשפיע על חשבון העלות-תועלת עבור ממשלות הסובלות מהפרקטיקות הנוראיות של צפון קוריאה בחצר האחורית שלהם.

זה מביא אותנו למשימה דיפלומטית גדולה יותר: עימות עם סין ורוסיה סביב העבֵרות הכלכליות המתמשכות שלהן בצפון קוריאה. היקפה ומשקלה של התמיכה הסינית החשאית בצפון קוריאה מגמדים כמובן את אלה של רוסיה – אבל אין זו סיבה לעשות לקרמלין הנחה. שתי מדינות אלו משחקות זה מכבר משחק כפול – שחייב להסתיים כעת.

7. הרוסים והסינים

בניגוד לפכירת הידיים המיואשת בוושינגטון ובמקומות אחרים, לארה”ב יש אפשרויות שונות להתמודד עם סין ורוסיה סביב תמיכתן הכלכלית במשטרו של קים. כפי שצוין, לוושינגטון יש כלי עוצמתי להפליא כדי להביא את השתיים לציית לדרישותיה: הדולר האמריקני – עתודת מטבע החוץ החשובה ביותר בסדר הכלכלי העולמי.

אמריקה היא המחליטה מי יכול ומי איננו יכול להיות מעורב בעסקאות פיננסיות הנקובות בדולרים במספר עצום של בנקים  בעולם, עבורם משמש הבנק הפדרלי מסלקה. החקיקה והצווים הנשיאותיים שבתוקף כבר מספקים לממשלת ארה”ב מגוון רחב של מכשירים להטלת עונשים והפסדים כלכליים מסלימים על מוסדות פיננסיים, תאגידים ואנשים פרטיים המסתמכים על בנקים בארה”ב, אך עוסקים במסחר אסור עם צפון קוריאה.

עד כה השתמשה ממשלת ארה”ב רק בסנקציות משניות קלות נגד סינים ורוסים שהפרו את ההגבלות על סחר עם צפון קוריאה. אם נבחר לאכוף סנקציות אלה, סין ורוסיה יעמדו בפני נזקים כלכליים גדולים אם לא יטפלו בהפרות.

לדוגמה, אין זה סוד שהמערכת הבנקאית בסין ממונפת מאד וחלק מהבנקים הגדולים בסין נמצאים במצב כלכלי עדין. האם בייג’ינג באמת רוצה לברר אם בנקים אלה ישרדו חקירה של משרד האוצר ומשרד המשפטים האמריקני לגילוי הפרות אפשריות הקשורות לחרם על צפון קוריאה, שלא לדבר משקלן בפועל של הסנקציות המשניות? האם בייג’ינג רוצה באמת לגלות מה יקרה בבית ובשווקים הפיננסיים הבינלאומיים כאשר יסתבר שבנק סיני עומד להיכשל בעניין זה?

אם הקרמלין ובייג’ינג יאמינו שאנו מתכוונים לכך ברצינות, תהיה להם סיבה לבלום עסקאות בלתי חוקיות עם צפון קוריאה – אבל האחריות לשכנע אותם בכך שאנו רציניים מוטלת עלינו. וושינגטון כבר מהססת כאן באופן מוזר, אולי מחשש שסין או רוסיה, או שתיהן, יגיבו בכך שיחבלו בקבלת סנקציות נוספות נגד צפון קוריאה באו”ם. אבל כעת כבר השגנו פחות או יותר את כל הדרוש מהחלטות האו”ם כדי להפעיל “קמפיין של לחץ כלכלי מרבי” על צפון קוריאה, כך שחלון הזמן לסחר מכר ולעיכובים מכוונים כבר נסגר.

ואם אנחנו כבר פה, גם התמיכה הכלכלית הרשמית של ממשלות אלה בצפון קוריאה צריכה להיות על השולחן. האם לא הגיע כבר העת לאתר את זרימות הכספים הללו ולהתחקות אחריהן?

בפעולתנו לריסון סין ורוסיה אסור לשכוח את מסלול הכסף שצפון קוריאה מקבלת באמצעות הסדרים עם ממשלות אחרות, כולל מדינות באפריקה ובמזרח התיכון שמקבלות בעצמן סיוע חוץ מארה”ב. אבל לצערנו, הרבה ממה שוושינגטון צריכה לעשות בקמפיין הכלכלי הזה אינו ידוע כרגע. זהו כישלון של קהיליית המודיעין שלנו, שיש לתקן מייד אם רוצים שיהיה ל”קמפיין הלחץ הכלכלי המרבי” סיכוי להצליח בפועל ולא רק כסיסמה.

מעצם טבעה של פעילות מודיעינית, סוכנויות ריגול אינן יכולות לקחת קרדיט על הצלחות רבות שלהן. אבל לקהיליית המודיעין האמריקנית לא מגיעה טפיחה על השכם על ביצועיה בתחום זה. לדוגמה, מביך שחלק מהעבודה המוצלחת ביותר במיפוי הקשרים בין חברות הקצה הסיניות לצבא הצפון קוריאני בימים אלה מגיע דווקא מצוות חשיבה קטן בשם C4ADS,  המסתמך לחלוטין על מקורות גלויים. וזוהי רק דוגמה אחת קטנה של אוזלת יד מודיעינית. נראה שגם ממשלת ארה”ב יודעת הרבה פחות משראוי לה לדעת על היחסים הפיננסיים בין פיונגיאנג לתומכיה בטהראן, על קשרי הכסף של צפון קוריאה עם ארגוני הטרור, ועל הרפתקאותיה במטבעות קריפטוגרפיים ומכשירים פיננסיים אחרים שקשה להתחקות אחריהם.

חלק ניכר ממה שממשלת ארה”ב עדיין אינה יודעת על הרשתות הפיננסיות הנסתרות של קוריאה הצפונית ועל החזקותיה בחו”ל, אפשר בעצם להשיג על ידי כיתות רגליים ומודיעין משופר. סיפורה של היוזמה האמריקנית (המשותפת לכל הסוכנויות) לאיתור פעילויות בלתי חוקיות (בשנים 2001-2016), אשר מיפתה באופן שיטתי את נתיבי הכסף של צפון קוריאה בטרם הופסקה פעילותה בגלל מאבקים ביורוקרטיים בממשלו של ג’ורג’ בוש הבן, מוכיחה כי מחקר מסוג זה יכול להיעשות. מאז חיסולה של היוזמה האמריקנית הממשלתית הנ”ל, עמדו לרשות הרשתות הפיננסיות של צפון קוריאה בחו”ל למעלה מעשר שנים כדי להתפתח ולטשטש את עקבותיהן – כך שיהיה צורך במאמץ חדש של היוזמה המודיעינית הממשלתית כדי להדביק את הפער.

מצעד צבאי בפיונגיאנג | ויקיפדיה

בעזרת המידע שביכולתנו לאסוף עם יוזמה מודיעינית ממשלתית מתואמת ומתוקצבת היטב, ניתן לסגור את אופרציות הפשע של צפון קוריאה ברחבי העולם, לאסור את שותפותיה הבינלאומיות לדבר עבֵרה, להקפיא ולהשתלט על נכסים בחו”ל (לא רק על אלה של קים ג’ונג און: גם של סוריה, חיזבאללה וכל השאר), וכן להטיל קנסות עתק על קונצרנים מסחריים ופיננסיים המסייעים לה ברצון להפר את החוק. אנו יכולים גם לשפר את היעילות של מאמצי הבקרה הקיימת על הפצת נשק גרעיני.

עם מודיעין משופר, תיאום בינלאומי טוב יותר, ונכונות לעשות מה שצריך, מדיניות מחוזקת של ‘לחץ כלכלי מרבי’ יכולה לחתוך במהירות ובאופן רציני את הכנסותיה הבינלאומיות של צפון קוריאה ואת ההזרמה החיונית של אספקה ​​זרה, שני ערוצים המקיימים את כלכלתה. אכן, היוזמה המשופרת לבקרה על תפוצת נשק גרעיני (PSI), יכולה להשתמש באיסור לא רק כדי לפקח על הסחורה הנכנסת לצפון קוריאה, אלא גם להסדיר, ובמידת הצורך גם למנוע אותה. אגב, סנקציות של האו”ם מציבות תנאים ליבוא הומניטרי לצפון קוריאה, וארה”ב צריכות להתחשב בהם בנאמנות).

כן, זוהי מלחמה כלכלית, וניתן לנהל אותה בכלים הרבה יותר מתוחכמים מאשר בשנות ה־40′. למעשה, באמצעות מערכה כזאת ניתן לתת טיפול בהלם לכלכלה הצפון קוריאנית – ולכלכלתה הצבאית – אפילו בתוך זמן קצר.

8. ההצלחה וכישלונותיה

אם ייכשלו הסנקציות המקיפות והפיקוח על הפצת נשק גרעיני נגד צפון קוריאה, ניכנס לעולם חדש וחשוך יותר שהאפשרויות בו הרבה פחות נעימות. אבל מה אם הן יצליחו – ואפילו במידה מועטת? מה אז?

בנוסף לתוצאות המתוכננות, למדיניות מוצלחת יש תמיד מטרות בלתי רצויות. ישנן שלוש השלכות פוטנציאליות של קמפיין לחץ כלכלי יעיל נגד המשטר הצפון קוריאני הראויות מראש לתשומת לב מיוחדת.

ההשלכה הראשונה נוגעת לתפקידה של אליטת הדונג’ו בצפון קוריאה, בנקודת זמן בעתיד שבה כלכלתה תתכווץ. ‘אדוני הכסף’ הללו, שעד כה נהנו מעושר וחיו בציפיות גדלות והולכות  תחת משטרו של קים ג’ונג און, יספגו הפסד כספי עצום. מה יגרום היפוך רציני כזה בגורלה של שכבה פריבילגית זו בחברה הצפון קוריאנית ללכידות האליטות ולדינמיקה של המשטר? אפילו לצפון קוריאה יש פוליטיקה פנימית. גם אם איננו מתייחסים לפוליטיקה הצפון קוריאנית בהערכה, יהיה עלינו לנסות להבין מראש כיצד שינוי כזה ישנה את תחום ה’אפשר’ במדינה – ואילו הזדמנויות חדשות יכולות התפתחויות פנימיות לייצר.

ההשלכה השנייה היא האפשרות הסבירה לכך שצפון קוריאה תשוב לרעוב במסגרת קמפיין סנקציות יעיל – ולא משום שפיונגיאנג לא תהיה מסוגלת לרכוש או להשיג די הצורך מזון כדי להאכיל את תושביה. הסיבה שהקוריאנים בצפון גוועו ברעב בפעם האחרונה היתה מערכת ה-Songbun הנוראית של הממשלה, שעודנה בתוקף עד היום. ה’סוֹנגבּון‘ הוא מכשיר לשיוך מעמדי הייחודי לצפון קוריאה, אשר מחלק את האוכלוסייה במדינה לשלוש קאסטות: ‘מעמד הליבה’, ‘המעמד המהסס’ ו’המעמד העוין’. הסונגבון מחלק הטבות מפנקות ומטיל עונשים וקנסות לפי מפתח מעמדי. הסיכויים לחיות בצפון קוריאה – ולא פחות חשוב, הסיכויים למות בה – תלויים במידה רבה במעמדו ושיוכו של הפרט.

כשם שמדובר בהימור בטוח שאף אדם מחוץ ל’מעמד הליבה’ יהפוך לדונג’ו עשיר, כך ודאי הוא שמוות ברעב יהיה נחלתם של אויבי המדינה בני ה’מעמד העוין’. רק ‘סיוע פולשני’ שיסופק במקום על ידי זרים מן החוץ, לצד דיפלומטיה פומבית שתוקיע בגלוי את קים ג’ונג און על הנוהג המרושע הזה, ימתנו את מחיר המשבר ההומניטארי שיקרה אם “הלחץ הכלכלי המרבי” אכן יפעל את פעולתו.

לבסוף, פיונגיאנג תנקוט ללא ספק צעדי תגובה אם קמפיין הלחץ הכלכלי המרבי ירשום מידה של הצלחה. מטרתם של צעדים אלה להלך אימים ולשבור את כוח רצונם של מטילי הסנקציות. המנהיגים הצפון קוריאנים הם אמנים מומחים בדיפלומטיה של חשיפת שיניים מאיימת והליכה מורטת עצבים על הסף – ובאופן טבעי יראו את הסיכון בתחרות הזאת כגבוה במיוחד. אין אף גורם לאומי אחר המומחה כמותם בהליכה על הסף ובהשגת מטרות באמצעות ‘התפרצויות’ יזומות מראש.

צפון קוריאה תבחן את קיבתם ואת נחישותם של מי שיטילו עליה לחץ, ותאיים על מה שבעיניה יהיו נקודות התורפה של הקמפיין והאלמנטים הפגיעים ביותר בין מטילי הסנקציות. מבחנים וגישושים אלה עשויים להיות צבאיים בטבעם, עם מגוון אפשרויות שיכולות לכלול גם איומים במלחמה גרעינית. פיונגיאנג תנסה לגרום לוושינגטון ולקהילה הבינלאומית לחשוש כי הן ניצבות בפני ‘הרגע של יפן ב־1941’, כאשר משטרם של קים ג’ונג און ובני משפחתו עומד בגבו אל הקיר: דז’ה וו להלמות התופים שהובילו למלחמת העולם השנייה באוקיינוס ​​השקט. אלא שהפעם מול יריב החמוש בנשק גרעיני.

זו תהיה נקודת זמן של סכנה שאין לשער. יש סיבות טובות לסברה שקוריאה הצפונית לא תשתמש ראשונה בנשק גרעיני, והמשכנעת שבהן היא דוקטרינת המדינה שלה, הנקראת ‘עשרה עקרונות להקמת אידאולוגיה מונוליטית’. מהות הדוקטרינה: הכוורת חייבת לשמור על ביטחון המלכה, ובכל מחיר. אך ישנם גם סיכונים נוראיים, ובכללם הסיכוי שמישהו יעשה חישובים מוטעים, ואלה מובְנים בתוך צעדי הנגד שסביר כי צפון קוריאה תנקוט.

איך שלא תסתכלו על זה, ליריבותיה של צפון קוריאה מצפה נסיעה ארוכה ומטלטלת. האלטרנטיבה לגמד את הדחף הצפון קוריאני לצאת למלחמה כעת היא לאפשר לפיוניאנג להתכונן להילחם ולנצח במלחמה גרעינית מוגבלת בעתיד, בזמן ובמקום שבהם תבחר, כאשר המצב עבור אמריקה ובעלות בריתה עלול להיות מסוכן עוד יותר.

תאהבו את זה או לא, פיונגיאנג משחקת עכשיו על כל הקופה. אנחנו איתם בתוך זה, והמשחק יהיה ממושך.

הצעד הבא הוא שלנו.


המאמר המקורי התפרסם בכתב העת Commentary. מאנגלית: שאול לילוב

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

10 תגובות למאמר

  1. סנקציות כלכליות של ארה”ב על סין זה קצת לקשקש בכלב. סין היא הנושה הגדולה של ארה”ב, מחזיקה ביתרות דולרים ויתרות זהב. הסינים עשויים לנסות ולהצליח להפיל את הדולר. זה לא משחק שוושינגטון רוצה לשחק.

  2. אין צורך להתייחס לצפון קוריאה כגורם מאיים.
    אלא להרתיעה בלבד.כי בסוף היא לא תשרוד.
    ותתאחד עם הדרום.

    1. ויטנאם נתמכה באופן שוטף בידי רוסיה וסין.
      ודרום ויטנאם נשלטה בידי דיקטטור שהעם שלו לא אהד .וכן הצפון סויע בידי תושבי הדרום.כאן הצפון לא אהוד ולא מקבל סיוע צבאי שוטף כעמדה פוליטית.וכן הדרום האהוד ומקיים משטר דמוקרטי.

  3. כתבה חשובה ומעניינת מאד. יש לי הערה אחת. בכתבה נכתב כי:
    “זה היה הכישלון הכלכלי המהדהד ביותר במאה העשרים, והפעם היחידה בהיסטוריה שאנשים רעבו בהמוניהם בחברה עירונית, יודעת קרוא־וכתוב, ובתקופת שלום.”
    זה לא מדויק.
    ברעב הכפוי באוקראינה ב 1932-3 (הולודומור) מתו ברעב שלושה מיליון איש לפחות.
    ב”זינוק הגדול קדימה” בסין בשנים 1958-60 מתו ברעב בין 30 ל 60 מיליון אזרחים (!!!!!).
    בשני המקרים מדובר על חברות עירוניות, לפחות בחלקן, עם רמת אוריינות גבוהה ובעת שלום.
    נכון להגדיר את הרעב הרצחני בקוריאה כמקרה הרעב הראשון בהיקף זה אחרי קריסת הגוש המזרחי.

  4. תודה רבה על המאמר המאלף!

    במאמר כה מקיף, אפשר להוסיף את התייחסות המעצמות ומדינות נוספות לצפון קוריאה כמקרה בוחן לאיראן, שהיא גדולה וחזקה הרבה יותר, וכמובן מסוכנת ביותר אלינו.