"תנועת ה-BDS גורמת נזק בעיקר לעובדים הפלסטינים"

עבדתי בסודהסטרים במגוון רחב של תפקידים, בתחילה כפועל ואחר כך כמנהל במפעל סודהסטרים במישור אדומים, שם עבדתי במשך שש שנים. כיום אני מנהל וראש צוות, אחראי על 20 עובדים במפעל החדש של סודהסטרים באזור התעשייה עידן בנגב. הרקע של העובדים שלי מגוון ביותר – ערבים פלסטינים, ישראלים יהודים, עולים מרוסיה, עולים מאתיופיה וערבים בדואים מהנגב. אנחנו עובדים בחריטה, שטיפה, התזה, מלאי ושסתומים. מוטלת עלי אחריות רבה, מפני שאני אחראי למרכיבים רבים במכונות הביתיות להכנת משקאות מוגזים של סודהסטרים.

זה זמן רב שסודהסטרים משמשת מטרה להתקפות של תנועת ה-BDS. למרבה האירוניה, הקמפיין העולמי של BDS גרם נזק דווקא לציבור הפלסטיני. תנועת ה-BDS מאיימת על הביטחון התעסוקתי שלי ועל פרנסתי. היא פגעה בפרנסתם של מאות פועלים במפעל של סודהסטרים, שפוטרו כאשר סודהסטרים עזבה את המפעל שלה במישור אדומים.

תנועת ה-BDS החריפה את הקשיים שדניאל בירנבאום, מנכ”ל החברה, התמודד איתם במאמציו להשיג אישורי עבודה לעובדים הפלסטינים בסודהסטרים כדי שיוכלו לעבור למפעל החדש בנגב. אלמלא תנועת ה-BDS, יכולנו להרחיב את המפעל במישור אדומים או לעבור בצורה חלקה למפעל החדש של סודהסטרים בנגב ולחזור לתפקידינו הקודמים, במקום לאבד את אישורי העבודה למשך 18 חודשים לפני שהותר לנו לחזור לעבודה.

עבודת צוות ומגוון

אני בן 42 ומתגורר בכפר הפלסטיני ג’בע, הנמצא מדרום מזרח לרמאללה. התחלתי לעבוד במפעל סודהסטרים באזור התעשייה מישור אדומים שבשליטת ישראל ב-2009. בתפקידי הראשון הייתי פועל. המנהלים שלי התרשמו ממוסר העבודה שלי וקודמתי כמה פעמים. ב-2016, לפני שהמפעל במישור אדומים נסגר, שימשתי מנהל במחלקת ההרכבה והשסתומים. במחלקה שלי במישור אדומים עבדו יחד פלסטינים, יהודים וערבים מירושלים המזרחית. תנועת ה-BDS תיארה את העובדים הפלסטינים של סודהסטרים כ”עבדים” המנוצלים בידי ההנהלה. זהו שקר. העובדים הפלסטינים בסודהסטרים מרוצים מאוד בעבודתם. אנחנו עובדים בתנאים טובים ובשכר טוב.

סודהסטרים מספקת סביבת עבודה מצוינת. אנשים נלהבים לעבוד שם. אני ממונה על אנשים בעלי השכלה גבוהה, רבים מהם בעלי תואר ראשון ושני מאוניברסיטאות פלסטיניות. אחד מחברי לעבודה הוא בעל תואר שני בהנדסת אלקטרוניקה, לאחר יש תואר שני בהיסטוריה.

מפעל סודהסטרים במישור אדומים העסיק כ-50 פלסטינים בעלי השכלה אקדמית, והמפעל בנגב מעסיק רבים נוספים. למרות הרקעים השונים שלנו, חברי הצוות פועלים יחד בסודהסטרים כמו משפחה. אנחנו משוחחים, אוכלים יחד ומדברים בגילוי לב על חיינו ואפילו על האווירה הפוליטית.

עברנו יחד גם תקופות קשות. בניגוד לאחרים שיכלו לבחור שלא להתמודד עם “הצד השני” בתקופות של סכסוכים פוליטיים, בסודהסטרים ישראלים ופלסטינים עבדו יחד מדי יום. עבדנו יחד במלחמה הראשונה והשנייה בעזה, ובמהלך גל הפיגועים שהחל בסתיו 2015 לא התעלמנו מהמציאות הפוליטית, שוחחנו עליה בשקט.

ארבעה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד בסודהסטרים ערכו לי חבריי לעבודה מסיבת הפתעה. זה היה רעיון שלהם, לא הצעה מטעם ההנהלה. חבריי לעבודה, ישראלים ופלסטינים, תכננו יחדיו את המסיבה. העובדים הישראלים בכו כשעמיתיהם הפלסטינים נאלצו לעזוב את המפעל לאחר שאישורי העבודה שלהם בוטלו ב-2016.

אני מעריך את הדינמיקה הקבוצתית ההרמונית ואת האווירה החיובית בסודהסטרים. המנהלים שלנו מתייחסים אלינו בכבוד, ובזכות יחס זה אנחנו מרגישים שהמפעל הוא ביתנו השני. אנחנו מקבלים משכורת ישראלית, גבוהה פי שלושה מהשכר שקיבלתי כשעבדתי ברמאללה. אנחנו מקבלים גם הטבות סוציאליות, כולל דמי חופשה, חופשה שנתית, חופשת מחלה, תוכניות פנסיה, קרן ללימודים גבוהים וביטוח רפואי. סודהסטרים מספקת לנו ביטוח פרטי בחברת הפניקס, מפני שהרשות הפלסטינית איננה מספקת ביטוח לאומי כמו ממשלת ישראל.

הביטוח הזה מכסה לא רק את העובדים אלא גם את בני משפחותינו. לא נתקלתי בהטבה כזאת ולא שמעתי עליה בשום מפעל אחר בגדה המערבית. לחלק מהעובדים יש משפחות גדולות, לפעמים 15 בני אדם, ולמרות זאת סודהסטרים מספקת ביטוח בריאות לכולם. חלק מהעובדים קיבלו את האפשרות לקבל כיסוי מורחב, כגון ביטוח לטיפולי שיניים, תמורת תוספת של 12 שקלים בחודש בלבד.

מושגים מוטעים על היחס לעובדים הפלסטינים

קראתי טענות שמגיעות מאירופה על כך שסודהסטרים מנצלת את עובדיה ושמתייחסים אלינו כאל “עבדים". האירופים האלה טוענים בטעות שחברות דוגמת סודהסטרים מעמיקות את הכיבוש, רק מפני שעשרות אלפי פלסטינים עובדים בשביל ישראלים. אינני יודע איך הם הגיעו למסקנה זו: רבים מאיתנו נהנים משכר גבוה ומקיימים יחסים טובים עם מעסיקינו וחברינו לעבודה הישראלים. יהודים וערבים עובדים אלה לצד אלה עוד הרבה לפני 1948, אפילו זמן רב לפני התקופה העות'מאנית.

אני מבין שאש”ף, הרשות הפלסטינית ומפלגת פת”ח מתנגדים זה זמן רב לעבודה משותפת של פלסטינים וישראלים. לפני שאש”ף אימץ אסטרטגיה דיפלומטית ופוליטית נגד ישראל, הם נקטו פעולות צבאיות כמו חטיפת מטוסים ופיצוץ אוטובוסים, ולמרות זאת האירופים תומכים בעמדתו של אש”ף נגד הנורמליזציה של היחסים בין ישראל והפלסטינים. אינני מבין את ההיגיון שלהם, את השקפתם שהמפעלים הם “מכשול לשלום” ולכן רק סגירתם או שריפתם עד היסוד יביאו שלום.

ההיפך הוא הנכון: סודהסטרים יכולה לשמש מופת לשיתוף פעולה כלכלי ולתעשייה משותפת של ערבים ויהודים.

כשיש לך מקום עבודה מסודר, ביטחון תעסוקתי והטבות לכל המשפחה, אתה מסוגל לפרנס אותם ואתה מרגיש ביטחון. הביטחון הזה משפיע באופן חיובי על חיי המשפחה שלך ועוזר לקיים משפחה מאושרת, גאה ובעלת ביטחון פיננסי. הוא גם מאפשר לילדים לחלום על העתיד, ולהורים לחסוך ללימודיהם באוניברסיטה או להכשרה לעבודה. ולכן, כשנאלצתי לעזוב את סודהסטרים ב-2016 למשך יותר משנה, הרגשתי שאיבדתי משהו יקר. לא רק ביטחוני העצמי נגזל ממני, אלא גם הלכידות והביטחון של המשפחה.

BDS, אישורי עבודה ופיטוריהם של העובדים הפלסטינים

קיימות מכסות ביטחוניות לכניסת עובדים פלסטינים לישראל מהגדה המערבית. האישורים ניתנים על בסיס מקצוע, וקיימות מכסות לעובדים בענפי החקלאות, הסיעוד, הבנייה והייצור. מכסות הייצור היו כבר בגבול המרבי שלהן כשסודהסטרים עברה לנגב בראשית ,2016 ומאחר שסודהסטרים מעסיקה כל כך הרבה פלסטינים, המינהל האזרחי הישראלי סירב בתחילה להרחיב את ההקצאה הביטחונית שלו למרות הנסיבות המיוחדות. ולכן, לרוע המזל, חבריי לעבודה ואני לא קיבלנו אישור מממשלת ישראל לעבוד במפעל החדש בנגב.

אחד הדברים הקשים ביותר שנאלצתי לעשות אי פעם היה לפטר את העובדים שלי, חברי הצוות שלי, שהיו המשפחה שלי בעבודה. ואולם, אחרי שהמינהל האזרחי הישראלי סירב בתחילה לתת להם אישורים לעבוד במפעל סודהסטרים בעידן הנגב ב-2016 לא היתה לי ברירה. ללא אישורי עבודה אלה המשך עבודתנו בסודהסטרים היה בלתי חוקי.

בעבר שמעתי על סגירת מפעלים, אבל לא הבנתי את ההשלכות האמיתיות, את תחושות האשמה והעצב שמרגישים כשמפטרים חבר קרוב, עד שנאלצתי לעשות זאת בעצמי.

החלק הנורא מכל היה הידיעה שאילו המנכ”ל דניאל בירנבאום ושאר חברי ההנהלה של החברה היו מצליחים להשיג את רצונם, הפיטורים הללו לא היו מתרחשים.

לא פיטרנו עובדים מפני שהם היו עובדים גרועים, או מפני שסודהסטרים נטשה אותם. זה היה בגלל ה-BDS. ההפגנות באירופה ובארצות הברית נגד המפעל במישור אדומים גבו מחיר.

כשהודיעו על הפיטורים בסודהסטרים, עשינו את כל המאמצים לעורר את תשומת הלב העולמית לחוסר הצדק, כדי שתנועת ה-BDS לא תצליח לחתור תחת הנרטיב החיובי של הפועלים הפלסטינים של סודהסטרים. אני מכיר עיתונאים רבים, והתקשרתי אל כולם. ביקשתי מהם לבוא ולדווח כיצד BDS פוגעת בעובדים הפלסטינים של סודהסטרים. בין העיתונאים הללו היו שלושה או ארבעה אירופים. אחד מהם, מערוץ 24 הצרפתי, דיבר אלי באנגלית ועניתי לו בערבית. לפתע הוא כינה אותי “סוכן,” כשהכוונה לסוכן זר, והמלה כזה.מתפרשת בדרך כלל כ”מודיע ישראלי". מילה זו היא עלבון קשה במיוחד לפלסטיני ויש לה משמעויות שליליות רבות בערבית, שבה היא מיתרגמת ישירות ל”בוגד”. למעשה, הוא כינה אותי בוגד בעמי מפני שאני עובד בסודהסטרים. הייתי המום מכך שכתב צרפתי, המייצג לכאורה מדינה דמוקרטית, יאמר דבר כזה.

בגל הפיטורים הראשון פוטרו 200 עובדים מסודהסטרים, אחרי שהמינהל האזרחי הישראלי דחה את הבקשות שכל העובדים הפלסטינים בסודהסטרים יעברו למפעל בנגב. התקשרתי אל כל העיתונאים האירופים שהיכרתי. שלחתי להם מסרים במלים “סקרו את המצב כאן. דברו עם העובדים, ובדקו מדוע הם פוטרו ומדוע המפעל נסגר." אחד העיתונאים אכן ביקר, אבל לא הביע עניין רב בסיפור וכלל לא דיווח על נקודת מבטנו כפי שהבטיח.

רבים מעובדי סודהסטרים מבקשים רק להביא משכורת למשפחותיהם ומעדיפים לא להיות מעורבים בפוליטיקה. נגד מי יפגינו? הם הרגישו שקולותיהם לא נשמעו, ושזה יהיה ניסיון חסר תועלת לקרוא תיגר על תנועת ה-BDS ולהסביר שאמנם הם עובדים בחברה ישראלית, אבל הכנסתם מאפשרת להם להביא לחם למשפחותיהם. הם גם לא יכלו לבטא את העובדה שהשיח הפלסטיני העושה דמוניזציה לישראל ולישראלים הוא שקרי. הם התאפקו מהבעת כעס כלפי הרשות הפלסטינית מפני שחששו מתגובת ההנהגה הפלסטינית.

השחיתות וההפחדות ברשות הפלסטינית

על פי החוק הפלסטיני אין זו עבירה לעבוד בחברה ישראלית הפועלת באזור תעשייה בבעלות ישראלית בגדה המערבית. ואולם, המשטרה הפלסטינית ופוליטיקאים פלסטינים הפכו את חיינו לקשים מנשוא. עובדים רבים בסודהסטרים נחקרו כמה פעמים על ידי משטרת הרש”פ אף על פי שלא עברו על שום חוק. איננו יכולים למחות או לבטא את כעסנו על הרשות הפלסטינית, מפני שההשלכות עלולות להיות קשות ולפגוע במשפחותינו ובנו.

לא במפתיע, איש מהרשות הפלסטינית לא בא לסייע לנו או אפילו להקשיב לסיפורינו לאחר פיטורינו ב-2016. אך בניגוד לעובדים הפלסטינים של סודהסטרים, פקידי הרשות הפלסטינית ומנהיגי BDS התראיינו ללא הרף בתקשורת הזרה. גורמים ברשות הפלסטינית אף טענו באוזני התקשורת הבינלאומית שהם יספקו עבודה במקום המשרות שאבדו בסודהסטרים.

אולם, איש לא הושיט יד אלי ואל חבריי לעבודה הפלסטינים במשך 18 החודשים שבהם לא עבדנו בסודהסטרים. איש מחברי ההנהגה הפלסטינית לא עשה מאמץ למצוא לנו עבודה חדשה או לספק לנו רשת ביטחון לאחר שהפסקנו לקבל ביטוח פרטי מסודהסטרים. כל העובדים הפלסטינים ובני משפחותיהם היו תושבי הרשות הפלסטינית, והיה עליהם לייצג אותנו ואת האינטרסים שלנו. אבל זה לא עניין אותם, מפני שהרשות הפלסטינית מתנגדת לעבודה משותפת של יהודים ופלסטינים.

ואולם, הרשות הפלסטינית איננה מוותרת על גביית מסים מעובדי סודהסטרים הפלסטינים. פלסטינים שעובדים באזור תעשייה ישראלי חייבים לשלם מסים לרשות הפלסטינית, על פי הסכם בין ישראל לרשות הפלסטינית. המסים ששילמתי היו גבוהים בהרבה מהמסים בישראל. בישראל, לפחות, המסים משמשים למימון שירותים כמו ביטוח בריאות, חינוך ותשתית. המסים לרשות הפלסטינית מרפדים את כיסיהם של הפקידים.

כפלסטיני שעובד באזור תעשייה ישראלי, שילמתי את המסים האלה, קרוב ל-1,000 שקל בחודש, על פי ההסכם בין ישראל לרשות הפלסטינית. הרשות גובה את המסים האלה ובמקביל תומכת בתנועת ה-BDS כאן ובחו”ל. על פי ההיגיון היה עליהם לתמוך בחברות כמו סודהסטרים המעסיקות פלסטינים המשלמים מסים מקומיים, אבל במקום זאת הם רק ניסו להעניש אותנו, והניחו לנו לאבד את מקומות העבודה שלנו מבלי להבין כיצד ההשלכות של מעשיהם פוגעות גם באינטרסים הכלכליים של הרשות הפלסטינית.

18 חודשים של חוסר ודאות

מינואר 2016 ועד מאי 2017 היו עובדיה לשעבר של סודהסטרים נואשים למצוא עבודה. דניאל בירנבאום עשה כמיטב יכולתו לעזור לנו למצוא תעסוקה חדשה, הולמת. הוא התקשר אל בעלי מפעלים ישראלים וכתב המלצות אישיות לעובדים פלסטינים רבים. הוא אכן הצליח למצוא עבודה לאחדים מאיתנו, כולל אותי. עבדתי במחסן, שם בדקתי מלאי. ואולם השכר היה הרבה יותר נמוך, היתה בו הרבה פחות אחריות, ולא היו הטבות כמו אלה שזכיתי להן בעבודתי הקודמת.

בזמן שעבדתי במחסן מצאתי את עצמי חושב ללא הרף על העתיד. חלמתי לפתוח עסק משפחתי קטן. ואולם מדי שבוע ראיתי כיצד עסקים קטנים ברשות הפלסטינית נסגרים. בדקתי את האפשרויות הפתוחות בפני אנשים כמוני, בעלי ידע, ניסיון, קשרים עסקיים ומוניטין טובים להתחיל עסק ברשות הפלסטינית. התברר שהסיכויים שלי מוגבלים. ישנם יותר מדי “טייקונים” פלסטינים בעלי השפעה המגבילים את התחרות. אחדים מהמנהיגים העסקיים הפלסטינים מתנהגים כמו בוסים של המאפיה. הסביבה העסקית הזאת גם איננה משקפת את העדפותיהם של הצרכנים הפלסטינים. הרשות הפלסטינית הטילה חרם על מוצרים מההתנחלויות בישראל, אבל רוב הצרכנים הפלסטינים מעדיפים סחורות ומוצרים ישראליים על פני מוצרים פלסטיניים.

עובדים פלסטינים אחרים של סודהסטרים מצאו עבודות חדשות אחרי שפוטרו בראשית 2016, אבל אי אפשר היה להשוות את השכר, ההטבות, הסביבה והגיבוש החברתי לאלה של סודהסטרים. כשהתקשרו אלינו מסודהסטרים לבשר לנו שחידשו את אישורי העבודה שלנו ונוכל להתחיל לעבוד במפעל בעידן הנגב בשבועות הקרובים, כל אחד מהעובדים לשעבר העדיף לעזוב את עבודתו החדשה כדי לחזור לסודהסטרים.

בעוד שהמפעל הקודם של סודהסטרים במישור אדומים היה במרחק של פחות מ-30 קילומטרים מהכפר שלי, ג’בע, המפעל בעידן הנגב מרוחק כ-115 קילומטרים ממנו. ואולם למרחק הגדול לא היתה כל חשיבות בעיניי אם פירוש הדבר היה שאוכל לחזור לתפקידי הקודם, להטבות, לחברים ולחבריי לעבודה, ולאחריות. עובדים פלסטינים אחרים של סודהסטרים באים משכם ומג’נין, ערים השוכנות בצפון הגדה המערבית, ונמצאות במרחק של יותר מ-200 קילומטרים מפארק התעשייה עידן הנגב.

למרות המרחק הרב מהמפעל בנגב, הפלסטינים מעדיפים לעבוד בסודהסטרים. בעלי מפעלים פלסטינים אינם מעוניינים כלל לעזור לעובדיהם. הבעלים עצמם מרוויחים שכר גבוה, אולם רבים מהם אינם משלמים שכר הוגן לעובדיהם. במקרים רבים הכספים אינם מגיעים במועד מדי חודש, הם נמוכים מהסכומים שהובטחו, או אינם מגיעים כלל. עובדי סודהסטרים לשעבר, שהרוויחו 5,500 שקל בחודש במפעל במישור אדומים, הרוויחו 1,500 שקל בלבד כשעבדו אצל מעסיקים פלסטינים, ללא תנאי בטיחות בעבודה וללא הטבות סוציאליות כלשהן.

בין המבקרים את ישראל יש הטוענים כי מאחר שאזורי התעשייה נמצאים בגדה המערבית, לא קיימים אזורי תעשייה בבעלות פלסטינית המספקים הזדמנויות או תנאים ברמה דומה. אמנם, הסכמי אוסלו כללו את האפשרות של אזורי תעשייה משותפים בניהול משותף של ישראל והרשות הפלסטינית, כמו גם אזורים בשליטה פלסטינית בגדה המערבית. ואולם אף אחד מהאזורים הללו לא הוקם.

במקומם, הובאו חברות זרות לנהל את האזורים הללו. בג’נין ניסתה חברה טורקית להקים אזור תעשייה, אבל התוכנית נעצרה בשל מחלוקת עם הרשות הפלסטינית בנושא התשלומים. בבית לחם, אזור תעשייה שהוקם על ידי הצרפתים עומד שומם. כמעט איש אינו עובד שם. ניסיונות שונים של ממשלות ויזמים בינלאומיים להקים אזורי תעשייה פלסטיניים נכשלו עקב השחיתות ברשות הפלסטינית וחוסר המקצועיות שלה. הרשות מעוניינת רק בקבלת כספים מאחרים כדי להביא לכאן תעשייה, וללא כספי השוחד הללו, גורמי הרשות לא יתעניינו כלל באזורי התעשייה.

תקוות ופחדים לעתיד

קיימים אנשים באירופה, במדינות אחרות במערב ובמנהיגות הפלסטינית התומכים בחרם. קיצונים אלה מאמינים שלחצים כלכליים על ישראל יזרזו את הקמתה של מדינה פלסטינית. הם טוענים שכל פגיעה כלכלית שעלולה להיגרם בגלל מאמצי ה-BDS שווה את ההקרבה בשם המטרה הפוליטית שלהם. אני מאמין שמוטב להקים מדינה פלסטינית חזקה בעלת כלכלה יציבה שתלך ותתחזק בהדרגה, באמצעות משא ומתן. אינני רוצה לראות מדינה פלסטינית חדשה שתוקם בין לילה עם כלכלה חלשה המתקשה להתמודד עם קשיים.

אם המנהיגים הפלסטינים רוצים באמת ובתמים להקים מדינה, עליהם ללמוד בראש ובראשונה איך להקים מפעלים ולבנות תעשיות בטוחות. אם רוצים לבנות בניין יציב ועמיד לטווח ארוך, יש לבנות בראש בראשונה יסודות חזקים.

כולם רוצים לחיות בביטחון אישי ופיזי, בבריאות, ובאופטימיות לגבי עתיד ילדיהם. יש לי שבעה ילדים, ולאחרונה הפכתי להיות סבא. אחרי שפוטרתי מסודהסטרים ב-2016 שקלתי להגר עם משפחתי לארצות הברית. אחי מתגורר בווירג’יניה ואחותי בפילדלפיה, ויש לי גם דוד בניו יורק. בגלל המצב הקשה ברשות הפלסטינית יש נטייה חזקה לעזוב את הכפר שלנו ולהגר לחו”ל. נטייה זו התחזקה כשאיבדתי ב-2016 באופן זמני את מקור פרנסתי ואת רשת הביטחון הסוציאלי שלי שהתלוו לעבודתי בסודהסטרים. משפחות שלמות שלא התמזל מזלן למצוא עבודה בסודהסטרים או במקום עבודה דומה מכרו או נטשו כבר את בתיהם ועזבו. חלקם הצטרפו לגל המהגרים שזורם עכשיו מהמזרח התיכון לאירופה.

סגירת אזורי התעשייה הישראליים עקב פעילות ה-BDS תגביר את ההגירה לחו”ל, תצמצם את האוכלוסייה ואת בסיס המס של המדינה הפלסטינית העתידית. ישנם עובדים פלסטינים בסודהסטרים שיש להם קרובי משפחה באירופה ובצפון אמריקה. ואולם, הם לא העלו בדעתם לעזוב כל עוד עבדו בסודהסטרים. בעיני רבים, כשפוטרו ב-2016 ונשללה מהם תעסוקה יציבה ותקווה לשיפור כלכלי, האפשרות להגר הפכה הרבה יותר מושכת. פלסטינים שבוחרים להגר הם בדיוק האנשים שהיו יכולים לחולל שינוי. הם אלה שיכלו לפתח את הכלכלה הפלסטינית. אלה שלמדו באוניברסיטאות אבל אין להם מקום עבודה הם תמיד הראשונים שיעזבו.

האירופים משיקים קמפיין לסימון כל המוצרים הנמכרים באירופה ומיוצרים במפעלים מעבר לקו הירוק. הם מסמנים ככל הנראה את המוצרים המיוצרים בכל 15 אזורי התעשייה בגדה המערבית כצעד ראשון במטרה להחרים אותם. הם חושבים שהדבר יפעיל לחץ על ישראל לסגת מכל האזורים הללו, ויאלץ אותה להקים שתי מדינות לשני עמים.

אבל אירופה מתעלמת מקולותיהם של הפועלים הפלסטינים, התלויים לפרנסתם בעיקר באותם אזורי תעשייה. אם בעלי העסקים הישראלים ייאלצו להעביר את המפעלים שלהם, הם יעבירו אותם לסין או להודו בעלות מינימלית. חלקם אפילו יחסכו כסף הודות להעסקת עובדים זרים זולים. הם עלולים לקדם בברכה תירוץ כגון הסימון של מוצרים מההתנחלויות על ידי האיחוד האירופי, או לחצי BDS, כדי להעביר את המפעלים שלהם לחו”ל.

לתנועת ה-BDS ולמחוקקים באירופה פשוט אין כל עניין בפועלים הפלסטינים. כשסודהסטרים סגרה את המפעל שלה במישור אדומים, 600 משפחות פלסטיניות איבדו זמנית את היכולת להשתכר למחייתן. לא זו הדרך ליצור מעמד בינוני שיהווה בסיס למדינה פלסטינית.

אני רוצה במדינה פלסטינית חזקה ועצמאית. אני רוצה שפלסטין תהיה מדינה עם כלכלה משגשגת ותוצר מקומי גולמי גבוה המתבסס על יזמים מקומיים.

חרמות יפגעו רק בפועלים הפלסטינים, ותנועת ה-BDS אינה עושה דבר כדי לקדם כלכלה פלסטינית עצמאית. היא רק עוסקת בדמוניזציה של ישראל. חרמות והסתה פלסטינית נגד ישראל יפגעו רק בנו, לא בישראלים. עלי מוטל הנטל לדאוג לכך שילדיי יהיו עסוקים, להבטיח שהם לא ישמעו מנהיגים פוליטיים ודתיים מסיתים לטרור בטלוויזיה או באינטרנט, שלא ייקחו חלק בפעילות של כנופיות ברחובות. אני מאמין שישנם עשרות ארגונים פלסטינים שאורבים לצעירים ולמבוגרים פלסטינים, בעיקר לאנשים מובטלים שאין להם כל סיכוי כלכלי מחוץ לטרור או לפעילות בלתי חוקית.

לפלסטינים קל יחסית ליפול לתוך מלכודת זו של גיוס לטרור והסתה. לדוגמה, אני משלם הרבה כסף לגן הילדים הפרטי של הבן שלי. ישנם גנים קרובים מאוד לג’בע שלא רק מספקים חינוך חינם אלא לפעמים אפילו משלמים למשפחות שישלחו אליהם את ילדיהם. אבל הם מלמדים את הילדים להפוך לשאהידים, על מזבח הטרור. בכל יום קשה לי יותר ויותר להבטיח שילדיי יגדלו להיות משכילים ומתונים.

האמת היא שרוב הפלסטינים רוצים לרכוש השכלה ולבנות חיים של תקווה ויציבות לנו ולילדינו, להרגיש שאנחנו חיים בביטחון ובכבוד, לעבוד ולהרוויח את כספנו ביושר ולחיות בשלום עם הישראלים. אני יודע שישראלים רבים, ביניהם המנכ”ל שלנו דניאל בירנבאום וחבריי לעבודה הישראלים בסודהסטרים, דואגים לפלסטינים ויודעים למה אנחנו שואפים מבחינה פוליטית וכלכלית. ואולם, עלינו להבטיח גם שהמנהיגות שלנו והקהילה הבינלאומית יידעו מה רוצים הפלסטינים המתונים. חשוב שהם לא ייסחפו אחר השפעת קיצונים תומכי BDS ובמקומם יקשיבו לפועל הפלסטיני הממוצע.

הם חייבים להבין שאם הם ממשיכים לתייג מוצרים ישראליים ולהחרים את ישראל, הם פוגעים למעשה בעובדים הפלסטינים ולא בממשלת ישראל או בצה”ל. הישראלים חזקים, הם יחזיקו מעמד, והם הוכיחו שהם מסוגלים להילחם בהצלחה בטרור וגם במאבקים פוליטיים. הפלסטינים הם סיפור אחר. אם לא יהיו יותר מעסיקים ומנהיגים שיתייחסו אלינו בכבוד, נתחיל לאבד את התקווה לעתידנו.

נאביל בשראת הוא מנהל במפעל סודהסטרים מאז 2009. דבריו הובאו בספר החדש בהוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, "שלום כלכלי באמצעות שתוף פעולה ישראלי-פלסטיני", בעריכת דן דייקר.
השקת הספר תערך ב- 18.6.18 יום שני, בשעה 10:30 ברחוב תל-חי 13 בירושלים.