המפץ הדיפלומטי הגדול

הפסגה בסינגפור והמפגש בין דונלד טראמפ לקים ג'ונג-און אכן היו אירועים היסטוריים. רק לפני מספר שבועות נראה שהיינו קרובים יותר למלחמה גרעינית, מאשר מחשבה כלשהיא על תהליך שלום. גם הדרך שעשינו עד לכאן היא מפתיעה, מכיוון שהיא עונה על הכללים הרגילים.

לפני כשבועיים, במהלך פסגת ארגון המדינות המתועשות (7G) שנערכה בקנדה, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הציג שוב את עמדתו הקשוחה בנושא מכסים ומסחר, מספר שבועות לאחר שהחליט לצאת מהסכם הגרעין עם איראן וכפי שעשה גם עם הסכם פריז בנושא האקלים.

בצעדים אלה הבהיר טראמפ לעולם כולו, כי הממשל בראשותו מציב אתגרים חדשים לבריתות הישנות ששרדו מתקופת המלחמה הקרה. הנשיא האמריקאי הוא איש עסקים ולא פוליטיקאי (זו אחת הסיבות בגינן נבחר), וכך יש להבין את דרישתו מבעלות בריתה של אמריקה ל"הסכמי סחר הוגן, חופשי והדדי" שעוררה תגובה נסערת באירופה ובקנדה.

יתכן שזה טבעי לחוש נעלב כאשר אדם דורש ממך כסף, ולראות את אותו אדם כיריב. זה לא אומר שהתחושה הזו תמיד מוצדקת.

אם לסכם בקצרה את טיעוניו של טראמפ, יש לחזור תמיד לנושא הכלכלי שהוא מוטיב חוזר במדיניות החוץ שלו: נאטו? זה לא הגיוני שכדי להגן על אירופה, משלם המיסים נושא בעיקר הנטל. שוק חופשי? למה שאמריקה תמצא בגרעון מסחרי תמידי מול כל כך הרבה מדינות? שינוי האקלים? ובכן, ההחלטות שהתקבלו בוועידת פאריז היו לא רק יקרות מאוד, אלא גם שנויות במחלוקת מבחינת היתכנותן.

כל אלה מצביעים על פרדיגמה חדשה בזירה הבינלאומית – זו כנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה מדיניות הפנים של ארצות הברית גוברת על תפקידה האסטרטגי העולמי, לעתים עד כדי פגיעה בבעלות בריתה.

עוד בטרם התמנה לתפקיד היועץ לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ, ג'ון בולטון התבטא בסוגיה תוך שהוא דוחה כפיה של הגבלות חיצוניות על הסמכות הלאומית האמריקאית. בהתייחסו למחלוקת עם ארגון הסחר העולמי בנושא מכסים אמר בולטון כי:

המטרה הבלתי מוצהרת שלהם היא לאלץ את ארה"ב להעביר סמכויות מהממשל הלאומי לגופים בינלאומיים. הם מבקשים לצמצמם את הריבונות האמריקאית, ולהכריח את ארה"ב להיכנע לדרישות של מוסדות ורשויות הנוגדות את סדר העדיפויות הלאומי…בזמן שממשלות אירופאיות רבות מוותרות בשמחה על ריבונותן, אנחנו כאן באמריקה לא כל כך מתלהבים לעשות זאת. גם הבריטים למשל מבקשים לעמוד מחדש על ריבונותם והם נמצאים בתהליך בריחה מהאיחוד וממוסדותיו"

למרבה הצער, אירופה היא הראשונה לסבול מהמציאות החדשה הזו, אך האם האיחוד האירופי יהיה מסוגל להגיע לעימות חזיתי עם טראמפ? כנראה שלא. הגל הפופוליסטי שסוחף את בשנים האחרונות את מדינות האיחוד הוא בעיקרו תוצאה של המדיניות החברתית והכלכלית אותה כופה האיחוד ובראשו גרמניה, ונתוני הצמיחה והאבטלה המדשדשים ביבשת הישנה מחווירים לעומת הביצועים האחרונים של הכלכלה האמריקאית.

יבשת שבורה

האיחוד האירופי מונה כיום 27 מדינות חברות, שבשל החוק המעניק לכל אחת מהן קול שווה בהצבעות וגם בשל תפיסות פיננסיות מיושנות, מתקשה להציג מדיניות סדורה בנושאים קריטיים כמו הגירה, ביטחון וצמיחה כלכלית. אירופה מרוסקת, ולא נראה כי יש לה תקנה באופק.

גם אם נאחד את כוחן של כל מדינות האיחוד האירופי, הן לא יוכלו לעצור את הרכבת ששמה דונלד טראמפ. בכל הנוגע ליחסים בינלאומיים, הנשיא האמריקאי הוא מאמין אדוק בהסכמים דו-צדדיים, ולא בהענקת חסינות לאחד הצדדים כמו בהסכם הגרעין עם איראן. חתימה אמריקאית על הסכם נוסף מסוג זה נראית כדבר בלתי אפשרי, וגם החברות הצרפתיות והגרמניות הגדולות כבר החלו לסגת מעסקים עם טהרן.

הדיפלומטיה הבינלאומית משתנה לנגד עינינו. "המחנה המערבי", כך נדמה, הופך ללא יותר מחזון רפאים, שנשען על יסודות לא מציאותיים. בסופו של דבר, המעצמות יצטרכו להסתגל למציאות החדשה, כל אחת על פי האינטרסים שלה. בעוד האירופאים ממשיכים להצביע עבור מועמדים ומפלגות שכבר לא רואות באיחוד דבר קדוש, ההסתגלות הזו עלולה להרחיב עוד יותר את המשבר הנוכחי.

אחמד שראי הוא יועץ ליחסים בינלאומיים במרכז ללימודים אסטרטגיים בוושינגטון. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון. מאנגלית: אמיר לוי