פרשת חוקת: סודות הפרה האדומה

קיום המצווה הסתומה של הפרה האדומה הפך לסמל למסירות לתורה גם כאשר היא איננה מובנת, מתוך הכרה בגדולתו המוחלטת של הציווי האלוהי

הקרבת הפרה האדומה | Phillip Medhurst

בפתיחת פרשת השבוע מופיעה חוקה – חוק מיוחד המתאר את ייצורו של אפר משריפה ריטואלית של פרה אדומה עם מרכיבים אחרים, ואת השימוש באפר הזה כדי לטהר אדם שנטמא בטומאת מת.

פרטים רבים בחוק הזה קשים לביאור עד שאפילו חכמינו ז"ל לא מצאו עבורו שום הסבר מתקבל על הדעת, וסיפרו שכבר המלך שלמה, החכם באדם, תמה על טעמה של מצוה זו ונואשו מלהסבירה (במדבר רבה יט, ג):

אמר שלמה: על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, "אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני"

פשרה של פרה אדומה הוא אכן קשה, והיא חריגה ומיוחדת מבחינות רבות. הפרשה ממוקמת מחוץ לרצף חוקי הטהרה, ולא זו בלבד, אלא שהיא מיוחדת וחריגה ביחס אליהם גם אם הייתה נמצאת ממש בקרבם.

רק בטהרה מטומאת מת נדרש אפר הפרה מלבד המים החיים, שהם האלמנט המטהר הרגיל בכל הטומאות, ורק כאן מזים מים, במקום לטבול בתוכם. ההקפדה על צבעה של הפרה, פשרם של הרכיבים שנוספים לשריפתה, ההזאה מדמה "אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד" (יט, ד), טומאתם של כל העוסקים בתהליך הטהרה – כל אלו התמיהו את חכמינו והותירו אותם עם הקביעה (במדבר רבה יט, א): "'זאת חוקת התורה' – אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי וגזירה גזרתי ואין את רשיי לעבור על גזירתי".

הוי אומר, פרה היא מילתא בלא טעמא – מצווה שטעמה לא ניתן להיסק מתוכה ולא נודע כלל, ומקיימים אותה לפרטיה כמו גזירת חסרת פשר שאין לנו רשות להרהר אחריה. קיום מצווה זו הפך לסמל למסירות אל התורה גם כאשר היא איננה מובנת, מתוך הכרה בגדולתו המוחלטת של הציווי האלוהי ועליונותו על ההיסק האנושי המוצא הגיון במצוות.

קבלה של המאגיה

גם חקר המקרא שנחלץ לעזרתנו הותיר אותנו ללא פתרון משמעותי. החוקרים הצביעו על כך שכמעט כל השלבים בתהליך היוצר את אפר הפרה קיימים באופן כזה או אחר בתהליכי טהרה אחרים: הרכיבים הנוספים אל שריפת הפרה – "עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת" (יט, ה) הם אותם רכיבים שאמצעותם מזים את דם הציפור על מי שנטהר מצרעת (ויקרא יד, ד-ז);

הזאת דם הפרה למול פני אהל מועד מזכירה את הזאת דמן של החטאות הפנימיות אל מול פני הכפורת ביום הכפורים, וגם בתהליכי טהרה אחרים – כמו טהרת הקודש מטומאות בני ישראל, ביום הכפורים – נטמאים אלו שתפקידם לטהר (למשל, המשלח את השעיר). אלמנט זה הוסבר, לפי כמה חוקרים, כקבלה-למחצה של טקס מאגי; כדי לקבל את המאגיה הוכרז כי היא מועילה, אך גם מטמאת בעצמה.

גם את צבעה של הפרה הסבירו על רקע אמונות מתועדות במזרח הקדום כי הצבע האדום הוא בעל סגולה מאגית לגירוש מזיקים, וכמוהם גירוש הטומאה. גם עירוב האפר והמים הושווה אל עירוב עפר המשכן במים שבהם משקים את אישה הסוטה – טקס אחר בעל אופי מאגי, והזאת המים הושוותה להזאת הדם על המצורע.

אולם למרות כל ממצאים אלו, נותרנו בלא פשר פנימי לפרשת הפרה, בלי הסבר כיצד מתפקדת המאגיה, וכיצד נצטופפו כאן אלמנטים שונים ומשונים מעולם הטהרה – מן הצרעת, מטהרת הקודש באמצעות קרבנות, מן הסוטה ומעולם האמונות הקדום של הלבנט.

גם כאן אמרו החוקרים "אחכמה – והיא רחוקה ממני". בדברים הבאים כנראה לא נפתור את החידה שסודה שמור עם מי שאמר והיה העולם, אולם ננסה להאיר אותה מכיוון נוסף – המת וקבורתו.

כיצד לטפל במת?

מה היה עושה מי שמת לו מת בימי המקרא? מפרשתנו אנו למדים שעליו להיטהר ביום השלישי וביום השביעי לאחר המוות – ימים שנודעה להם חשיבות בתהליך האבל הן במסורת היהודית והן במסורות דתיות אחרות.

אולם התורה עצמה אינה מורה כיצד יש לטפל במת. כל תהליך הטהרה קשור בטיפול בחי, זה שבא עם המת במגע. תהליך הקבורה אף הוא כעט בלתי רמוז, ונזכר רק כבדרך אגב, ברשימת המטמאים "בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר" (יט, טז).

ממקורות אחרים במקרא אנו למדים כי לקבורת המת נודעה חשיבות רבה – חשוב למקרא להזכיר לגבי דמויות רבות היכן נקברו – אבות, מלכים, שופטים ונביאים; ה' בכבודו ובעצמו, לפי המסופר, עוסק במלאכת הקבורה כשהוא קובר את משה (דברים לד, ו), ויש אפילו ציווי מפורש לקבור, במקרה שבו אדם הומת ונתלה בעקבות פשע חמור שביצע (דברים כא, כג): "כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא… וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה".

הקבורה עצמה, אם כן, היא חלק ממניעת התפשטותה של הטומאה, שנדבקת בכל מי שנמצא יחד עם המת באוהל (במדבר יט, יד).

אולם בימי המקרא לא רק קברו, אלא גם שרפו. על כמה מלכים מסופר שטקס קבורתם כלל שריפה, עד שעל המלך יהורם בן אסא שחי במאה התשיעית לפנה"ס נאמר כי "וְלֹא-עָשׂוּ לוֹ עַמּוֹ שְׂרֵפָה, כִּשְׂרֵפַת אֲבֹתָיו" (דה"ב כא, יט) – ומכאן משתמע שסתם מלכים זכו לשריפה. מהי השריפה הזו? הרי ראינו שאנשי המקרא קוברים באדמה, ולא שורפים את הגופות. תפקידה של השריפה הזו מתגלה מסיפורו של מלך אחר, אביו של יהורם – אסא (דה"ב טז, יד):

וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מְרֻקָּחִים בְּמִרְקַחַת מַעֲשֶׂה, וַיִּשְׂרְפוּ לוֹ שְׂרֵפָה, גְּדוֹלָה עַד לִמְאֹד"

השריפה העולה מכאן היתה בעצם הקטרה טקסית המשככת את הריחות הרעים הקשורים בעולם של קבורה וגופות, ומחליפה אותם בריחות המתקשרים לעולם נקי ורוחני יותר, כזה שריחו דומה לריח המקדש. לא את גופת המת ביקשו להעלים, אלא את האלמנטים המטרידים שמשרה מותה, כשהרוחניים שביניהם הם הריחות.

אמנם שריפה כזו אינה מתוארת בשום מקום אלא לגבי מלכים, שהיו בעלי אמצעים וכבוד רב, ויכלו לקנות את הבשמים היקרים, אך נראה שהיא התקיימה גם בקבורה העממית – הנביא עמוס מתאר כיצד מגיעים לאסוף את המתים (עמוס ו, י): "וּנְשָׂאוֹ דּוֹדוֹ וּמְסָרְפוֹ לְהוֹצִיא עֲצָמִים מִן הַבַּיִת"; מכאן משתמע שאחד התפקידים של בני המשפחה הקרובים למת היה "מסרף" (או 'מְשָׂרֵף'), הממונה על ביצועה של אותה השריפה במהלך הקבורה.

האש המטהרת

גם לאש עצמה, מלבד הקטורת והבשמים שהיא מפעילה, יש כוח מטהר. האש אינה אלמנט טיהור נפוץ במקרא, אולם היא מטהרת כלים משלל המלחמה נגד מדין: "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר" (במדבר לא, כג), והיא מטהרת גם את פיו של הנביא ישעיהו כהכנה לקראת תפקידו כנביא (ישעיה ו, ו-ז).

תפקידה המטהר של האש מצטרף אל תפקיד העלמת הטומאה והנכחת הקדושה של ריחות הקטורת – האש עצמה מסוגלת לצרוב את האדם ולהטעים אותו מעט מן האש האלוהית, מ"שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ" (שם, ב).

כעת אנו שבים אל אפר הפרה, המייחד את תהליך הטהרה מטומאת המת. אלמנט הטהרה המרכזי – מים חיים – לא פועל על טומאת המת בפני עצמו, ויש צורך להוסיף אליו את אפרה של השרפה המיוחדת, שריפת החטאת, ובכך מעורב אלמנט השריפה והאש המטהרת עם המים החיים.

מלבד היותה כוח מטהר מיידי ועוצמתי בצריבתו, הועילה השריפה ברמה המיידית להפיג את הריחות הרעים של המוות ולהחליף אותם בריחות טובים, הקשורים בעולם המקדש. בדומה, הועיל אפר שריפת הפרה לטווח ארוך יותר במהלך תהליך ההיטהרות.

את השריפה המוחשית מחליפה שריפה פולחנית שהתבצעה כבר, שכל שנותר ממנה הוא עפר, והיא משמשת תזכורת קרובה למי שפגש במוות ובכוחו המטלטל – את השריפה ניתן לערב במים חיים, להשליך על הטמא, ולהכין אותו לקראת כניסה אל המחנה ואל הקודש; גם את הטומאה ואת המוות ניתן להפך לטהרה, לקודש.

לחצו כאן לכל טורי פרשת השבוע של אלון ברנד

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. כל מנהגי הדת בארץ קשורים בכהונה. היא כושלת כולה. כל אליטות הגמרא סליחה הרס וחורבן. מה שנישאר זו הנבואה. היא התיקווה שלנו. מה לי ולאפר הפרה הקרבת קרבנות אני רוצה לגיטימציה מאלוהים. בכל הרמות. הפרטית הלאומית העולמית. העולם חסר אישור וככה אנחנו. הכל כנען אלילי פגני וגם הכהונה. כל האליטות בארץ שבורות הרוסות. זה רק משהו מכני מה שאנחנו רואים חסר נשמה ביכלל. אנחנו עם בלי נשמה. והיא הרי תיעלה עצומה כוח עצום בטרוף. עם מדינה בלי נשמה כנעני כמו העולם. רק הנבואה תפעיל אותה. היא בה עצמה הנבואה קשורה.
    הנשמה במאה 21 מחפשת היתגלויות את הפן הפנטסטי היא רוצה שאלוהים יגיד לה שמותר לה שהיא לגיטימית. שהיא מאושרת מקובלת. היא כה עלובה עצובה בימינו. אינה מבינה אינה ואינה. כולה בהלם הלם המאה 21 הלם הכהונה המדורדרת. הלם השכלתנות הלם החומרנות.
    לדעתי רק הנבואה יכולה בימינו לתת את התיקווה התיקון .הכל נישבר כל הכלים שבורים. הם אומנם עבים מאוד אבל חסרי חיות. כמה חסרה החיות בימינו. לא חיות שכלתנית כי השכל כשל כולו אל מול החומר. המטריאליזם שולט בשכל משעבד. הדרך לעבוד עליו זה בעורמת הנבואה. היא ישרה היא אמיצה היא אנחנו.באמת.