פרשת מטות-מסעי: חשיבות הפירוש דרך הרגליים

רשימת מסעי בני ישראל, ואיתה גם הפרשה המתארת את גבולות הארץ שאת שתיהן אנו קוראים השבת, מספקות לנו הזדמנות טובה להבין כיצד הכרת השטח נדרשת להבנת המקרא. נקדים ונאמר: בעיית הכרת השטח היתה בלתי פתירה עבור רוב הפרשנים בעבר. מפות שיצרו פרשני מקרא או פוסקים מימי-הביניים, המבקשים לתאר את גבולות הארץ או את מיקומם של אזורים שונים בה, מדגימות את הבעיה היטב: המפות הן לעתים סכמטיות עד כדי טבלה – כאן הים, במשבצת הסמוכה נעביר את הנהר, ומעליהן נכתוב במשבצות את שמות הנחלות.

הפוסקים והפרשנים שלא זכו לחיות בארץ ישראל, ואף לא החזיקו במפות שלה, לא יכלו בכלל לשער כיצד היא נראית או מהם תנאי המחיה שבה. לעומתם, אנחנו זכינו לחיות בעולם ממופה היטב, ולא רק זה – אף ניתנה לנו הזדמנות היסטורית לחוות את ארץ ישראל דרך העיניים והרגליים. אנו יכולים לפתור בעיות רבות בהבנת הכתובים שאינן מתיישבות ומתבארות בלי זיהוי המקומות והכרת תנאי השטח שלהם.

דוגמה לחשיבותה של הכרת השטח אנו מקבלים כבר בימי הביניים בזכות העלייה לארץ מגירונה שבספרד של אחד מגדולי הפרשנים – ר' משה בן נחמן, הרמב"ן. הוא החל לכתוב פירוש לתורה כבר בשבתו בספרד, ושם הוא התייחס למרחק שבין בית לחם למקום קבורתה של רחל – "כִּבְרַת הָאָרֶץ" (בראשית לה, טז):

כברת ארץ… פירושה: שיעור מהלך ארץ מן הבקר עד לעת האוכל, כי כן ישערו כל הולכי דרך.

זה כתבתי תחילה; ועכשיו, שזכיתי ובאתי אני לירושלם, שבח לאל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל, והנה הוכחש הפירוש הזה.

אמנם כיום כבר קמו מערערים על זיהוי קבר רחל במקומו הנוכחי, שהביא את רמב"ן לוותר על פירושו הראשון, אולם מכל מקום למדנו שיעור חשוב – כדי לבאר את המקרא צריך להכיר את השטח.

אוטוסטרדה מקראית

ועם השטח אנו ניגשים אל רשימת המסעות שבפרשה. שתי דרכים עיקריות משמשות כדי לחצות את עבר הירדן מדרום לצפון – דרך המדבר ודרך המלך. דרך המדבר מקיפה ממזרח את ההרים שעליהם ישבו בעבר עמון, מואב ואדום, במדבר הענק והשטוח-למדי שמשתרע ממזרח ירדן המודרנית ועד עיראק. זוהי דרך נוחה, וכיום משמשת את אוטוסטרדת "חוצה-ירדן". אולם בעבר המסע בה הצריך תכנון מבחינת מקורות המים והמזון. דרך המלך גם היא קיימת עד היום ושמרה על שמה "דרב א-סולטאן" (درب السلطان – דרך הסולטאן). דרך זו הולכת על גב ההר, בדומה לכביש 60 הישראלי, וחוצה כמוהו את ההתיישבויות ההרריות העתיקות שנבנו לאורכה.

מדוע חשוב להכיר את שתי הדרכים ולראות אותן בעיניים? משום שכשנוסעים עליהן מבינים שאי אפשר ללכת בשתיהן גם יחד – או דרך המדבר במזרח או דרך המלך בהר, לא ניתן "לזגזג" ביניהן. כעת, כשפותחים את רשימת המסעות שלנו, ניתן לבחון היכן היא עוברת.

בהגיעם של ישראל להֹר-ההר "בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם" (במדבר לג, לז) עומדות לפניהם שתי ברירות – דרך המדבר, מזרחה, ודרך המלך, על ההר. ישראל בוחרים להמשיך אל צַלְמֹנָה, פוּנֹן, דִיבֹן גָּד, עַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה, ומגיעים עד "לִפְנֵי נְבוֹ" (שם, מא-מז) – המסלול המצטייר מהאתרים שזוהו – ח'רבת פינאן היא פונון, דיבאן היא דיבון, ניבּו-נבו – עולה מן המדבר אל דרך המלך ופוסע לאורכה, על גב ההר או במרחק סמוך לשם שממנו ניתן לשוב אל הדרך ולהמשיך במסע.

העובדה הזו ראויה לציון, משום שלפני כמה שבועות, בפרשת "חוקת", קראנו על מסעם של העם מהר-ההר "עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם" (במדבר כ, כג), ושם ממשיכים ישראל "דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם" (שם כא, ד), והתחנות שלהם נמצאות "בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מוֹאָב מִמִּזְרַח הַשָּׁמֶשׁ" (שם יא): שם מסופר במפורש שישראל בחרו בכלל את דרך המדבר והקיפו את מואב ואת אדום ממזרח בהקפה ארוכה. רק כשהם מגיעים אל ארץ האמורי הם מטפסים אל ההר, ופונים אל סיחון מלך האמורי: "בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ" (שם, כב). סיחון מסרב לתת להם לעבור בדרך המלך, יוצא לקראתם למלחמה, וכשהוא נכשל – ישראל לא רק עולים אל דרך המלך אלא אף כובשים את הערים האמוריות שסביבותיה.

שתי דרכים, שתי שיטות

נמצא כי שני מסעות שונים לפנינו – מסעות שקשה ליישב ביניהם. המסע המתואר בפרקים כ-כא של במדבר מתאר כיצד ישראל נתקלו בהתנגדות של מלך אדום לבקשתם "דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ" (כ, יז) – "וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו" (שם, כא) – וישראל מקיפים לפיכך את אדום ומואב בדרך המדבר בלי לעבור באדום ומואב כלל, עד עלייתם לדרך המלך בארץ האמורי, בצפון מואב. המסע שבפרשתנו, בפרק לג, לעומת זאת, מתאר כיצד עברו ישראל על דרך המלך בלי כל התנגדות, לא של אדום ולא של סיחון, ולכן כלל לא הוצרכו לנטות אל דרך המדבר ולהקיפם.

מה עושים עם שני הסיפורים הסותרים? לאורך השנים הוצעו מספר פתרונות. שורה של היסטוריונים שעסקו בארכיאולוגיה (רובם ישראלים) היו בין החוקרים שעמדו על זיהוי האתרים והדרכים ועל הסתירה העולה מהם, והם ראו בשני הסיפורים – שני תיעודים היסטוריים נפרדים. לטענתם, עם ישראל נע בקבוצות נפרדות ובזמנים נפרדים, ועל כן – קבוצת שבטים אחת חצתה את אדום ומואב בדרך המלך עוד לפני כינון הממלכות הלאומיות שלהם, והקבוצה השניה חצתה אותם לאחר כינון ממלכות אדום ומואב, ולכן נאלצה להקיף סביבם דרך המדבר. שני המסעות שולבו בתורה, אך לשיטה זו הם מייצגים שתי מסורות שבטיות שונות, ומקדימים בכך במאות שנים את הפיצול בין שבטי הצפון לשבטי הדרום (לימים – ממלכת ישראל וממלכת יהודה), או בין שבטי רחל ושבטי לאה.

שיטה אחרת, המקובלת יותר בצפון אירופה, רואה ברשימות המסעות בדיה ספרותית – סופרים ישבו עם מפות, או עם היכרותם עם השטח, והמציאו את המסלול שלהשערתם הלכו בו ישראל. שתי יצירות ספרותיות כאלו נוצרו בנפרד, ושולבו לתוך הטקסט המקראי. מה שמעניין מאחורי ההסברים השונים אינו השאלה מי נכון (אם בכלל ניתן להכריע), אלא העובדה שהם חושפים הנחות יסוד ספרותיות של המחקר והחוקרים בעצמם.

שוזרי המיתוסים

ההיסטוריונים-ארכיאולוגים הישראלים עסקו ביצירת היסטוריה ישראלית לאומית, וזה היה המניע העיקרי שלהם בחשיפת העבר מתוך האדמה; ממילא, כל פרק תנ"כי שהצליחו לחבר אל השטח היה מבחינתם תיעוד חי, פיסת היסטוריה נוספת בתולדות האומה. לעומתם, חוקרים צפון אירופיים שפעלו בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הכירו סביבם מפעלים של יצירת מיתולוגיה – בפינלנד, בגרמניה ועוד – כאשר החוט המקשר בין אגדות-עם שונות נוצר הרבה פעמים בדיוק כך – מחבר שזר את העלילה לאורך אתרים שמצא במפות ובשטח. לקורא העברי מוכר, אולי, מפעל דומה של ש"י עגנון, שאכן השתמש ביצירתו במפות ובהכרת השטח – הספר "הכנסת כלה", השוזר עלילות יהודיות לאורך גליציה. החוקרים האירופיים קראו, לפיכך, את המקרא לאור המוסכמות הספרותיות בנות-זמנם שהתאימו בעיניהם לתיאור היווצרותו.

מפרשת המסעות אנחנו יכולים, אם כן, ללמוד לקח כפול – ראשית, כדי להמריא לשמיים – צריך רגליים על הקרקע, וכדי להבין את התורה יש להבין את השטח. אך מהמהלך שבחנו עולה לקח נוסף: האופן שבו אנחנו ניגשים אל התורה מוּנָע תמיד מהנחות יסוד, כאלו שאנחנו מודעים אליהן אבל גם כאלו שלא, וקשה להפריד ביניהן לכן עבודה פרשנית מחייבת גם המון זהירות והמון ענווה, שנהיה קשובים אל התורה, ולא נכריח אותה להידחק אל תבניות שאנחנו בראנו. כדי לפרש את התורה היטב, אם כך, צריכים לגשת אליה בענווה, וכדי ללכת בדרך המלך – צריך להכיר קודם כל גם את דרך המדבר.