השאיפה לחקר האמת כבר לא רלוונטית. מה שחשוב זה מה אנשים מרגישים
הפער בין גברים לנשים מעסיק, כך נראה אמריקאים רבים. אבל את ההמונים המוטרדים ניתן, באופן כללי, לחלק לשתי קבוצות: אלה שמנסים להבין את התופעה ולפתור אותה; ואלה שבוחרים להתמכר לתאוריות מופרכות ולהנדס את התודעה כשהם מפנים את עורפם לעקרונות יסוד של חשיבה אקדמית.
לפני כשנה, תאגיד הענק גוגל הראה עד כמה הוא פתוח לקבלת דעות שונות, כאשר פיטר את ג'יימס דיימור, מהנדס שהעז לכתוב שיש הבדלים מולדים בין גברים לנשים, המשפיעים על הבחירות שלהם ועל הסיבה למיעוט נשים בהיי-טק.
בסיפור אחר, גם עולם האקדמיה לא הראה סובלנות מיוחדת, כאשר נחשף שימוע בעל אופי אינקוויזיטורי שנערך באוניברסיטה בקנדה לעוזרת הוראה, על כך שהעזה להקרין לתלמידיה קטע קצרצר מאת הפרופסור לפסיכולוגיה ג'ורדן פיטרסון, שהתנגד לחקיקה הקנדית האוסרת על שימוש בכינויים שאינם "ניטרליים מגדרית" כלפי מי שאינו מעוניין בכך.
כעת נחשפת פרשה דומה, ושוב בארצות הברית של אמריקה. פרופ' סטיוארט רג'ס מאוניברסיטת וושינגטון פרסם מאמר ב-Quilette בשם "Why women don't code". במאמר הוא מזכיר את פיטוריו של דיימור מגוגל, ואומר שבמהלך ניסיונו לדון בבית הספר למדעי המחשב שבו הוא עובד מדוע אמירות כאלה גוררות כל כך הרבה כעס, הפכה רשימת התפוצה שם למצונזרת, כדי למנוע "דיון בעל פוטנציאל פגיעה".
רג'ס כתב כי יצא למסע הזה מכיוון שחשש שחברות היי-טק ואוניברסיטאות כופות יותר ויותר השתקה מגבוה, שבה אסור לאדם לפקפק על התשובה המקובלת לשאלה כיצד להגיע ל"גיוון" (diversity) המיוחל.
בין עובדות למוסר
רג'ס כתב כי הוא תומך נלהב ב"גיוון", אבל למה הכוונה במונח הזה? לפי רג'ס, הגיוון הרצוי הוא הרעיון שעליך לקבל כל אחד בזכות תרומתו, בלי קשר לרקע שלו, למין שלו או לצבעו – וגם לדעות הפוליטיות שלו.
אבל לטענתו יש מי שמפרש זאת כניסיון לתקן עוולות עבר, וממילא אין עניין בהכללה של אנשים עם דעות פוליטיות. ההבדל הוא בין מי שרוצה שוויון בתהליכים, לבין מי שרוצה שוויון בתוצאות – כמובן רק כלפי אוכלוסיות "מדוכאות". כל זמן שאין שוויון שכזה, אומרים האחרונים, המצב לא בסדר.
כמו בדוגמאות שהובאו לעיל, שוב מסתבר כי עצם קיומו של דיון כזה גורר הרבה כעס ואמוציות. כששאל רג'ס כניסוי מחשבתי איך אפשר לגרום לאנשים כמו דיימור להרגיש בנוח בקהילה שלהם, טענו שעצם העלאת השאלה פוגענית כלפי נשים. כאשר הוא הציע להביא את דיימור לדבר באוניברסיטה, אמרה אחת מחברות הסגל: "אם הוא יבוא לפה, נפגע בו" – בצחוק, אבל המסר היה ברור.
לרמוז שגברים ונשים שונים זה מזה בשאיפותיהם או ברצונותיהם הפך משאלה עובדתית לעניין מוסרני, לחילול הקודש. אבל, כותב רג'ס, הם אכן שונים, וגם מקדמי ה"גיוון" טוענים זאת.
כך למשל, גברים נוטים לייחס לעצמם הישגים ולהתעלם מהכישלונות, ונשים לעומת זאת נוטות לייחס לעצמן כישלונות ולהתעלם מההישגים. תומכי ה"גיוון" עצמם מעלים זאת כשהם מדברים תכופות על "איום מפני סטריאוטיפ" או "סינדרום המתחזה". הם אפילו טוענים שסביבת עבודה "מגוונת" יותר מפיקה תוצאות טובות יותר – ואת זה אי אפשר היה לטעון בלי ההנחה שגברים ונשים אכן שונים זה מזה.
רג'ס מזהיר מפני נטייה לייחס את הפער המספרי בין גברים לנשים בהיי-טק לאפליה מצד הגברים, מבלי שיש לכך כל ראיה. טענות שסביבת העבודה בהיי-טק "רעילה כלפי נשים" אינן מבוססות במציאות ובמה שנשים רבות בהיי-טק מספרות, והאשמות כאלה גם יכולות להיות בעלות השלכות מסוכנות.
יכולות אבל לא רוצות
אז מדוע נשים נוטות ללמוד פחות מדעי המחשב? לדעת הפרופסור אין סיבה אחת לכך. יש סיבות רבות, אבל נראה שחייבים להביא בחשבון את ההעדפות השונות של נשים לעומת גברים, והיכולות השונות.
הוא מביא מחקר שהראה שכאשר יש לאדם יכולת מתמטית גבוהה ויכולת מילולית בינונית הוא נוטה יותר לבחור בקריירה טכנולוגית, מאשר כאשר יש לו יכולת מתמטית גבוהה וגם יכולת מילולית גבוהה. בקבוצה הראשונה יש הרבה יותר גברים מאשר בקבוצה השנייה. במילים אחרות, לנשים עם יכולות מתמטיות גבוהות פשוט יש יותר אפשרויות מאשר גברים, ולכן הן בוחרות בקריירה בהיי-טק בשיעורים פחותים יותר מגברים.
עוד הביא רג'ס מחקר שהראה שבציוני PISA אין הבדלים משמעותיים בין ילדים וילדות בתחום המדעים, אבל יש לילדות יתרון משמעותי בקריאה על ילדים. כלומר, היתרון היחסי של הבנות על הבנים הוא בתחום המילולי ועל כן הגיוני שבממוצע הן יתמקדו בו, גם אם יכולותיהן אינן נופלות משל הבנים בתחום המדעי.
יתרה מכך, הממצאים העלו שככל שיש במדינה יותר שוויון מגדרי בין גברים לנשים, כך יש לנשים יותר נטייה לבחור במקצועות "נשיים". מה שאומר שהמוקד הוא ההעדפות: ככל שנותנים לנשים יותר טווח בחירה, כך הן תבחרנה יותר מה שמעניין אותן, ופחות מה שהחברה מצפה מהן או שמורים להן מלמעלה לעשות. "נשים יכולות לתכנת, אבל פעמים רבות הן אינן רוצות", מסכם רג'ס.
האמת ירדה מן הפרק
המאמר של הפרופסור החביב, שעד אז נודע בעיקר בכך שהוא אופה לתלמידיו עוגיות שוקולד, עורר סערה. סטודנטים ארגנו עצומה וקראו לאוניברסיטה להתנער מהמאמר, משום שהוא גורם להם "להרגיש" רע, מה שגרם לרג'ס לתהות מדוע הם הסטודנטים דנו בשאלה כיצד המאמר גרם להם להרגיש, ולא שאלו את עצמם, כראוי באקדמיה, "האם טיעוניו של המחבר מבוססים".
התשובה הגיעה מהר. ארבעה ימים אחרי פרסום המאמר, שלח ראש בית הספר למדע של אוניברסיטת וושינגטון, האנק ליוויי, מייל לתפוצת הקמפוס, שבו התנער רשמית מהמאמר והודיע כי "איננו מסכימים עם המסקנות שהוסקו במאמר".
ליוויי סירב לענות לשאלת האתר campusreform.org האם קרא בכלל את המאמר לפני שחלק על תוכנו. במקום זאת, דוברת האוניברסיטה השיבה כי "איננו מסכימים לטענה שהבדלים והעדפות מגדריים מסבירים את הפער בין גברים לנשים במדעי המחשב ובהנדסה", והוסיפה ש"אנו חולקים על הטיעון שגורם אחד כלשהו יכול להיראות משמעותי יותר מכל גורם אחר" – זאת אף שרג'ס מעולם לא טען במאמרו שהבדלי ההעדפות בין המינים מסבירים את כל ההבדל בנושא. לסיום סיפקה הדוברת, פקידה בכירה במוסד נחשב להשכלה גבוהה, את האמירה כי "המקור למידע בו השתמש רג'ס במאמר הוא לא מעניינו".
School officials were unable to provide any specific rebuttals to Stuart Reges' research, even declaring that "the source data used in the piece is not our concern." https://t.co/sbJeULluJL #education #news
— Campus Reform (@campusreform) July 2, 2018
באופן אירוני, התגובה למאמרו של רג'ס הוכיחה יותר מכול עד כמה החשש שהביע מוצדק: כל ניסיון לערער על המוטיב הרווח, כאילו הנוכחות המועטה יותר של נשים במדעי המחשב ובהנדסה היא תוצאה של אפליה, הסללה, הדרה ושאר מונחים סוציולוגיים מן הגורן ומן היקב, נתקלת בחומה בצורה ובהוקעה פומבית של הכופרים.
הניסיון לחקר האמת ירד מן הפרק עבור רבים באקדמיה ובחברות ההיי-טק הגדולות. מה שחשוב זה איך אנשים מרגישים, ולא מה אומרים הנתונים. למזלו של רג'ס, בשונה מדיימור הוא לא פוטר מהאוניברסיטה. אבל מי יודע – אולי גם זה עלול להגיע.
בבית הספר למדע…
חולקים על זה שגורם אחד יכול להיות משמעותי יותר…
שינסו לשלם להם בחבילות חציר ויספרו להם שאלה דולרים. נראה איזה גורם יהיה משמעותי יותר…
הוא שייך לתקופה הטרום מדעית
המאמרים של גרשוני מעולים. הם חדשניים ולעיתים הם מקדימים את זמנם.
לוקח זמן רב לסמולנים להטמיע רעיונות חדשים כמו של גרשוני.
“גדולתם של הגברים” היא לדעתך "גדולה בעיני הגברים" בלבד ונשים אינן אמורות למדוד את גדולה "לפי אמות מידה שגברים קבעו", כי אלה הן אמות מידה "גבריות". אז אם "להצלחתן של נשים יש אמות מידה אחרות שנובעות מהייחודיות שלהן" למה בכלל נשים רוצות שיעריכו אותן בעולם ההי-טק ולמה כל כך חשוב להן להתנצח בעניין ההישגיות הגברית בהי-טק (ובתחומים המדעיים והטכנולוגיים בכלל)? הן הרי יכולות ליצור להן אתרים משלהן, עם מאמרים על "אמהות מסורות" ועל "רעיות, אחיות ומורות נערצות", ושם הן יכולות לטקבק על גדולתן הייחודית ללא מעצור.
כל הנושא הזה של "העצמה נשית" הוא כוחנות דורסנית של האמת. אנחנו חיים בעולם מלא טכנולוגיה ותקשוב: נשים מסמסות ומקלידות כאילו נולדו עם סמרטפונים והלפטופים ביד, אבל אלה הם גברים – וכמעט באופן בלעדי גברים – שמפתחים ומקדמים את כל הטכנולוגיה הזאת שבעזרתה הנשים מקשקשות את הפמיניזם לדעת. כבר עשרות שנים אני מעורב בתחום ההי-טק ולא פגשתי אפילו אשה אחת עם רעיון מבריק אמיתי שפורץ דרך. אז אל תספרו לי על "דיכוי" ועל "שמרנות": אף יזם לא ידכא אשה שיש לה רעיון שיביא לו מיליונים.
שובניסט
נו, ואיזו המצאה מבריקה בתחום ההי-טק יש לך? ואולי יש לך איזו חברה שתרמה לעולם המצאה כזאת? ואולי תוכלי לציין של אשה שאת לא מכירה שעשתה מהפכה בדרך שאנחנו משתמשים במוצר כלשהו? אם לא, אז את באמת יכולה להשתמש בנפלאות ההי-טק כדי להמשיך לכתוב לנו שאנחנו שוביניסטים. מש"ל.
״לא פגשתי״ אינה הוכחה.
דווקא בהיסטוריה של המחשוב יש כמה נשים יזמיות ופורצות דרך, מעדה לאבלייס דרך גרייס הופר שפיתחה את הקומפיילר הראשון וכלה בקירה רדינסקי, מריסה מאייר, שריל סנדברג ומג ויטמן, שבטח היו להן כמה רעיונות טובים, לשיטתך, כי הן הרוויחו בהייטק יותר ממני וממך, אני מניח..
וכן, פגשתי נשים מעמיקות ומבריקות בהייטק.
אגב, בעיני שימוש בסלולאר אינו מעיד על הבנה טכנולוגית. אלו כלים שפותחו במחיר מאות שנות אדם כדי להיות פשוטים לשימוש.
לעצם העיניין, דעתי כדעת הפרופסור.
נשים ממעטות ללמוד מתימטיקה בתיכון (בכיתתי- 12 מ-35)
מאלו, מעטות ממשיכות ללימודי הנדסה (בטכניון, הנדסת חשמל לפני 20 שנה- בודדות מ-400 סטודנטים במחזור)
ומאלו, חלק מגלות אחרי שנים ספורות שבעצם הן מעדיפות לא לעבוד בהיי טק.
זאת בזמן ששיעור הנשים ברפואה גדול, וזה מקצוע תובעני ושוביניסטי כמו הנדסה לפחות.
כך שהגיוני בעיני שהגורם העיקרי הוא רצון, ולא יכולת או סביבה.
עובדות בבקשה, לא name dropping ולא "שבטח היו להן כמה רעיונות טובים כי הן הרוויחו בהייטק יותר ממני וממך" – גם אשתי מרוויחה בהייטק יותר ממני והיא לא המציאה שום דבר (למרות שהיא מעמיקה ומבריקה ופגשתי אותה בהייטק): עדה לאבלייס כתבה אלגוריתם לחישוב מספרי ברנולי, בצורת פקודות שמתבצעות בזו אחר זו בדומה לקוד מחשב מודרני. הלאה – גרייס הופר היתה המתכנתת הראשונה על המחשב הרווארד סימן 1 ומפתחת המהדר הראשון לשפת תכנות. קירה רדינסקי פיתחה (יחד עם אריק הורביץ) מערכת Big Data המוצאת תבניות ושרשרות אירועים היסטוריים ועל סמך זה חוזה מגמות עתידיות – לא big deal במונחים של מחקר ופיתוח הייטקי ובינתיים לא שמענו גדולות ונצורות שחולל הפיתוח הזה. הלאה – מריסה מאייר היא מנהלת הייטק ולא מפתחת או ממציאה, גם שריל סנדברג היא מנכ"לית שעוסקת בניהול ושיווק ולא חוקרת דגולה, וכמוה גם מג ויטמן. אני מדבר על יצירתיות, הברקה, גאונות, כמו שיש לגברים שהמציאו את הדיסק-און-קי או את הג'י-פי-אס, ואם תמצא לי 10 נשים בעולם שהמציאו דברים כאלה אפנה להנהלת האתר הזה בבקשה למחוק את תגובותי.
להוא שחי בתוך עמו,
גדולתן של הנשים אולי אינה בהמצאת המצאות משנות עולם. כוחן הוא בעיצוב הגברים שבחייהן. לכל גבר יש אמא מסורה, לרבים מהם יש רעיות, אחיות, מורות נערצות. כל גבר מונע בסיכומו של יום מכוחה של איזו שהיא אשה, או איזשהן נשים. להתעלם מכוחה של אשה על גבר, זה לכפור באמת.
אם "גדולתן של הנשים" היא "בעיצוב הגברים שבחייהן" אז גדולתם של הגברים היא הרבה מעבר ל"עיצוב הנשים שבחייהם": הידד לכל הגברים שלמרות אמהות בינוניות, רעיות משעממות, אחיות רדודות ומורות אפורות – מצליחים להבריק ולהמציא ולקדם את המדע ואת הטכנולוגיה – גם לטובתן של נשים שחושבות שיש להן עליונות על הגברים.
אם כך, הידד גם לכל הגברים שמצליחים להתגרש שבע פעמים, להכות את נשותיהם, לבגוד, לנהל חיים כפולים, לפתח משחקי מחשב אלימים, להתמכר למשחקי מחשב אלימים, לאנוס, לרצוח ועדיין לטעון שהם אלו שמקדמים את העולם, באמת הברקה. בלי ההמצאות הללו היכן היינו היום, אוי אוי אוי!
"גדולתם של הגברים" לפי מה שתיארת- היא גדולה בעיני הגברים. מדוע למדוד את הנשים לפי אמות מידה שגברים קבעו?
להצלחתן של נשים יש אמות מידה אחרות שנובעות מהיחודיות שלהן. אולי נמדוד שחורים ולבנים לפי צבע עורם? אולי נמדוד גבוהים ונמוכים לפי גובהם? לפיכך אין היגיון למדוד גברים ונשים לפי גבריותם.
שמות מהראש:
האדי לאמר – המציאה את התקשורת המדלגת תדר, ועוד הרבה המצאות שנמצאות בבסיס התקשורת המודרנית
קתרין ג'ונסון – חישבה (בהתחלה ידנית) את מסלולי הטיסות של נאס"א. ובמשך עשורים, נטען שטיסה לא יוצאת לפני אישורה, כולל טיסות אפולו. לא רק אישה, אישה שחורה בארה"ב שעוד יש בה הפרדה.
דורותי ווהן – הייתה ראש צוות התוכנה של נאסא בלנגלי, לימדה עצמה ואת ציוותה פורטרן והן "השתלטו" על המחשב המרכזי של נאס"א וסיפקו בעזרתו חישובים לטיסות. ושוב, לא רק אישה, אישה שחורה בארה"ב שעוד יש בה הפרדה.
אז כבר עלינו ל 6 שכנראה שגם אתה תחשיב כפורצות דרך טכנולוגית.
עוד לא הגענו אפילו ל-6: לחשב את מסלולי הטיסות של נאס”א בנוסחאות (שגילו גברים) ובעזרת מחשבים (שהמציאו גברים) זה לא פריצת דרך מדעית ולא הברקה טכנולוגית, זו עבודה מתמטית של מתמטיקאית מן המניין בפרויקט החלל, שמאות מתמטיקאים גברים עושים כמוה כדי להוציא טיסות לחלל. גם ללמוד וללמד את שפת פורטרן (שפיתחו גברים) זה לא גילוי בלתי רגיל של יצירתיות. הייתי נדיב איתכם כשביקשתי רק 10 שמות (שהרי נשים מהוות כמחצית מן האוכלוסייה והיה הגיוני יותר לבקש, עדיין בנדיבות מסוימת, 20% אלופות הי-טק וטכנולוגיה מתוך 100% האלופים בתחום זה), אבל עכשיו אני רואה שגם 10 שמות זה אתגר רציני, ולא נותר לי אלא להמתין שתספרו לי על המהנדסת ההיספנית הלסבית שתיכננה את החניון באמפייר סטייט בילדינג.
מסכים לחלוטין לתזה שנשים יכולות אבל לא רוצות דווקא משום היתרון שלהן ביכולות מילוליות.
באופן אירוני , ככל שיש במדינה יותר שוויון מגדרי בין נשים וגברים, התופעה מחריפה , האמת פחות ופחות חשובה והרגש יותר ויותר חשוב
נו, עם קצת הומור-
עכשיו, אחרי שהסכמנו שנשים הן *גם* בעלות הבנה טכנית *וגם* טובות מילולית,
היכן הן כל הכותבות באתר מידה? לאן הן נעלמו?..
פרט לעירית לינור (ברוכה הבאה!) ול-לי דולן (גבר או אישה?), לאתר מידה יש נטיה חזקה מאוד להביא גברים שייטענו בלהט שאין שום בעיה מגדרית והכל בסדר. טענה שאולי נכונה ואולי לא, אבל היתה נשמעת אמינה יותר מפי אישה.
נו, עכשיו, אחרי שהסכמנו שבאתר מידה כותבים הרבה יותר גברים מאשר נשים, נאשים את אתר מידה ב"בעיה מגדרית" ונדחוף אליו בכוח נשים: נשים שלא יודעות לכתוב, נשים שלא רוצות לכתוב, נשים שיודעות לכתוב אבל לא רוצות לכתוב באתר מידה, נשים שרוצות לכתוב באתר מידה ושהיו פעם גברים – העיקר נשים. למי זה אכפת מהו המין (כן, המין – לא "המגדר" שהוא יציר לשוני מוכוון פוליטיזציה, אלא "המין" – שהוא מילה לגיטימית לא פחות) של הכותב כל עוד המאמר מעניין? אה כן, זה אכפת לאלה שאתר מידה לא בא להם בטוב והם מחפשים בו פגמים מתחת לאדמה.
הומור – כבר אמרנו?