ישראל היפה: מכינת תבור תקלוט את החניכים מבני ציון

עמיחי שיקלי היה שקוע בקריאה כאשר שמע את הדיווחים הראשונים על נערים נעדרים בטיול בדרום. "הייתי בספריה עם החניכים שלי. באו וסיפרו לי שקרה אסון בטיול של מכינה שנקלע לשיטפון בערבה", הוא נזכר. תגובתו הראשונית של ראש מכינת תבור הייתה חוסר אמון מוחלט: "אמרתי לעצמי שאין שום סיכוי שיש מכינה שמטיילת עכשיו בדרום, במזג אוויר כזה. חשבתי שאולי מדובר במטיילים שיצאו על דעת עצמם ולא מכירים את השטח, או אולי בתאונת דרכים. לא האמנתי שאנשים שמבינים עניין נמצאים עכשיו בשטח".

לאחר שהתבררו מימדי האסון בנחל צפית, בו נספו תשע נערות ונער אחד מתלמידי מכינת בני ציון ומועמדים ללמוד בה, החל גם שיקלי לעכל את הבשורה. "זה היכה בי כמו מכה, אבל מדורגת. במשך כמה ימים לא הייתי אני. חשבתי על יובל כאהן (מנהל מכינת בני ציון) שהוא חבר שלי ובן אדם חכם ומסודר. חשבתי מה עובר עליו ואיך הם בכלל נקלעו לסיטואציה כזאת. לפי ההיכרות שלי איתו הדברים פשוט לא הסתדרו".

אחת הבנות שנהרגה הייתה חברה טובה של חניכה במכינת תבור, והאבל על האסון ברמה הלאומית חדר גם אל עולמה הפרטי של המכינה ששיקלי עומד בראשה. "היו ימים קשים לכולנו. עשינו שיחות עם התלמידים ביחד עם אנשי מקצוע. הם לקחו את האירוע הזה קשה מאוד, ובצדק. בשונה משכול של מלחמה, המוות הזה היה ללא תכלית, מוות סתמי", הוא מספר בראיון מיוחד ל'מידה'.

למצוא את האיזון

מעבר לצער על האובדן הכבד, לאסון בנחל צפית הייתה גם השפעה מעשית על עולם המכינות כולו. משרד החינוך פרסם נהלים חדשים ומחמירים עבור טיולים, אשר שוב הציבו במוקד את המחלוקת בנוגע לצורך לאזן בין הפיקוח על המכינות לשמירה על עצמאותן.

"אין שום ספק שהסיטואציה הקודמת שבה למעשה מכינות יכלו להוציא טיולים ללא שום פיקוח לא הייתה תקינה", אומר שיקלי ומוסיף: "רוב המכינות התנהלו בנושא הזה בצורה סבירה, אבל בחלק מהמכינות עשו למשל ניווטי בדד. ברור שיש סיכון גדול בלהוציא נער ללא ניסיון לניווטים לבדו. אם קורה משהו והחניך מאבד את ההכרה או מאבד אמצעי קשר, אין לו שום יכולת להודיע שהוא בבעיה".

עם זאת, שיקלי סבור כי המתכונת הנוכחית של הנחיות משרד החינוך היא ריאקציה מוגזמת בעקבות האסון הכבד. "במשרד החינוך נלחצו, והלכו לכיוון קיצוני מדי. המשמעות היא שמכינה שרוצה לטייל למשל בבריכה בגולן צריכה להביא איתה מציל בגלל שהמים מעל לגובה מסוים".

שיקלי מסביר כי לנהלי המשרד ישנם גם השלכות כלכליות כבדות על המכינות, שברובן אינן משופעות בתקציבים. "קח לדוגמה מסע בצפון שארגנו בתאום עם משרד החינוך. נדרשנו לשני מלווים עם נשק ארוך, ולמאבטח נוסף לשעות הלילה, למרות שוויתרנו על לינת שטח וישנו באכסניה. כדי להוציא טיול של יומיים היינו צריכים לשכור שלושה מאבטחים וזה מקפיץ את העלויות לשמיים. טיול שבעבר עלה לנו 4,000 ש"ח עולה עכשיו 14,000".

למצב הזה יש השלכות על פעילות המכינות גם ברמה הערכית. "המחשבה שפקידים שיושבים במשרד החינוך אחראים על פעילות של ארגון עצמאי ויודעים יותר טוב ממי שבשטח מה צריך לעשות היא עקומה", הוא אומר ומסביר: "ברור לחלוטין שראשי המכינה תמיד היו ותמיד יהיו האחראים הבלעדיים לכל מה שקורה בה, ולכן כל הניסיון להטיל את האחריות על משרד החינוך הוא שגוי. המשרד יכול לעשות תהליכי בקרה או לסייע בהכשרה, אבל הוא לא יכול להיות אחראי במקומנו. אסור שזה יקרה".

צוואת הנחל

אנחנו פוגשים את עמיחי שיקלי (36) במכינת 'תבור' בנצרת עילית, אותה הקים בשנת 2010 לאחר שירות צבאי ארוך כמפקד ביחידת אגוז. הוא מראה לנו בגאווה את כיתת הלימודים החדשה, את חדר האוכל, המועדון, ואולם הספרייה הגדוש בכתבים ציוניים. אנו במהלך חופשת הקיץ, כך שהבניין ריק מתלמידים, אבל ההתלהבות של שיקלי ממלאת את החלל וקשה שלא להידבק בה.

אותה תחושה של דבקות במטרה וראייה ערכית היא זו שהביאה את שיקלי גם לצעד הלא פשוט לקבל לשורות 'תבור' את מחזור החניכים החדש של מכינת בני ציון, שהודיעה על הפסקת פעילותה לשנה הקרובה בשל האסון בדרום.

"זאת הייתה בעיקר סדרה של צירופי מקרים", הוא מספר על התהליך שקדם להחלטה. "אחרי האסון הגעתי למכינת בני ציון מתוך הזדהות ורצון לתת כתף לצוות ולחניכים. הייתי שם כמה שעות והתכוונתי לעזוב, ואז סיפרו לי שיש ערב עם ההורים של המחזור הבא וביקשו שאשאר".

האווירה בקרב ההורים, שילדיהם השתתפו בטיול והיו אמורים להתחיל ללמוד במכינה בשנה הקרובה, הייתה מתוחה וקשה. "הערב התחיל במתח גדול, אך ככל שהוא התקדם פשוט נדהמתי ממה שראיתי ושמעתי מהם. הציפייה בקרב רוב ההורים הייתה שמכינת בני ציון תערוך חשבון נפש, אבל תמשיך לפעול ותפתח את המחזור הבא עבור הילדים".

רגע מצמרר במיוחד באותו ערב היה כאשר הוריה של עדי רענן ז"ל שנספתה באסון הקריאו מכתב שהיה בתרמיל שלה שנסחף בנחל. "זה היה מאוד מרגש", משחזר שיקלי. "המסר היה שהחלום של הבת שלהם הוא שהמחזור הבא ימשיך הלאה. הרגע הזה שבו הורים מקריאים את הצוואה של הבת שלהם, שבוע וחצי אחרי שהם קברו אותה, חדר ללב של כולם. עין אחת לא נשארה יבשה".

בסיום הערב יצא שיקלי בתחושה אופטימית שהחבורה שחוותה אירוע כל כך קשה ביחד, יכולה וצריכה גם להתגבר עליו ביחד. "לדעתי זה היה חשוב שהם לא יתפזרו. אמרתי בסוף הערב שטקס הסיום של בני ציון בשנה הבאה יהיה מהמרגשים שהיו בעולם המכינות". שיקלי לא יכל אז לדעת שגם לו יהיה חלק משמעותי מאוד בכך.

ההודעה הגורלית

מספר שבועות לאחר ערב ההורים, החליטו במכינת בני ציון להקפיא את הפעילות לשנה אחת. "לא שמחתי על ההחלטה שלהם לקחת שנה הפסקה", אומר שיקלי ומוסיף: "באופן אישי לא הייתי פועל ככה, אבל אני יכול להבין את זה. כנראה שהלחץ היה גדול מדי מכל הכיוונים".

כאשר אנשי צוות מבני ציון העלו את האפשרות שמכינת תבור תקלוט את המחזור הקרוב, אמר שיקלי כי הוא מוכן לשקול זאת אך ביקש שיחזירו לו תשובה מהירה כדי שיוכל להתארגן בהתאם. במשך כמה שבועות הנושא לא דובר והוא הבין שהעניין ירד מהפרק.

שיקלי חזר להתמקד בסיום השנה של מחזור החניכים שלו וההכנות לשנה הבאה, כאשר לפתע השתנו כל התוכניות. במהלך טקס הסיום של חניכי 'תבור' קיבל שקלי הודעה מאחד מאנשי הצוות של בני ציון, שביקש לפתוח בתבור שלוחה חדשה שתקלוט את המחזור. שיקלי השיב מיד בחיוב. "ידעתי שזו ההחלטה הנכונה, לכן מיד עניתי כן. באותו רגע בכלל לא היה לי ברור איך עושים את זה, אבל היה לי ברור שעושים את זה", הוא אומר.

כבר למחרת בערב נפגשו כל המועמדים מבני ציון לפגישת הכרות עם אנשי הצוות של תבור. שיקלי מתאר חבורה צעירה שעברה מפח נפש אדיר, ועמדה בפני צומת דרכים לאחר שחלק מהקבוצה כבר עזב למכינות אחרות. "אצלנו בתבור יש תחרות קשה של עשרות מועמדים על כל מקום פנוי, אבל למרות זאת היה לנו חשוב שזאת לא תהיה שיחה שיווקית כדי שלא תיווצר מערכת יחסים עקומה".

מתוך 25 חברי הקבוצה שנותרו מבני ציון, רק עשרה חניכים הביעו רצון ברור להגיע לתבור. היתר עדיין התלבטו. זאת לא הייתה כמות חניכים מספיקה כדי לפתוח שלוחה חדשה. אלא שאז נכנסו לתמונה הנערים שהיו בטיול בדרום, והובילו קו לפיו כולם צריכים להישאר ביחד. לפי שיקלי, הדחיפה שלהם ושל ההורים היא שהטתה את הכף, וכך יגיעו בקרוב 24 חניכים מבני ציון ללמוד בשלוחה החדשה של תבור בקיבוץ רמת השופט.

מבצע מורכב

הקמה של שלוחה חדשה בהתראה כל כך קצרה היא מבצע מורכב ויקר. כדי להצליח במשימה, היה צריך קודם כל למצוא מבנה מתאים שיוכל לשכן את התלמידים החדשים. לאחר חיפוש קצר הצליח הצוות למצוא בניין ברמת השופט, ששימש בעבר כאורחן של הקיבוץ.

"היינו צריכים להקים את הכל במהירות שיא, ולקחנו גם סיכון כלכלי גדול", מספר שיקלי שנמצא כעת בחיפוש קדחתני אחר מקורות מימון לשלוחה החדשה, שעלותה צפויה להיות כמיליון שקלים (ניתן לתרום למכינת תבור על ידי לחיצה על הקישור).

למרות האתגר הגדול שלקח על עצמו, שיקלי מספר כי הוא אופטימי מאוד לקראת שנת הלימודים הקרובה. "בזכות הצוות שמוביל את השלוחה אני הרבה יותר רגוע ואני סומך עליהם שנעמוד במשימה. גם כאן בנצרת עלית התחלנו במצב קשה מאוד, וזה לא מנע מאיתנו לקיים פעילות ולהתפתח עד למצב שלנו היום".

אם לגבי העניין הלוגיסטי שיקלי פחות מודאג, הפן הפסיכולוגי של המעבר יהיה קשה הרבה יותר. "זה משהו שנצטרך ללמוד תוך כדי תנועה כדי להבין את עומק האתגר. ברור שקבוצה שחוותה כאלה אירועים תצטרך ליווי וטיפול יותר עדין. אנחנו מצדנו נהיה חייבים לוודא שאנחנו מצליחים לייצר להם חוויה מתקנת של התגברות. יש הרבה משוכות בדרך, אבל לא כאלה שאי-אפשר לעבור", הוא אומר.

לגבי ההבדלים הרעיוניים ולפעמים הפוליטיים בין המכינות השונות, שיקלי אומר כי דווקא האסון הזה, לצד הרבה דברים רעים שהוא חשף, גילה גם את הברית שיש בארץ בין שמאל לימין. "ברור לכל הנוגעים בדבר – ממכינת רבין באגף השמאלי ועד למכינות עצמונה ועלי – שהמסד לקיומו של העם היא התרבות העברית אותה אנחנו מלמדים. לכן כראש מכינה אני מרגיש שותף לדרך של כל המכינות האחרות, ואני חושב שהם מרגישים את אותו הדבר". לדבריו, תחושת שותפות הגורל עם בני ציון מגיעה מהזדהות אידיאולוגית וערכית: "אנחנו שותפים לאותו מבצע, ולכן חייבים גם לגלות אחווה בעת צרה".

מנהיגות, יהדות וציונות

במהלך שנת הלימודים במכינה מתמקדים חניכי 'תבור' בשלל נושאי לימוד כמו ציונות, יהדות והמזרח התיכון. כמו כן הם עוברים הכנה פיזית ומנטאלית לקראת השירות הצבאי, ועוסקים בפעילות חברתית. שיקלי מרבה לדבר על מנהיגות, ואני שואל אותו האם זו תכונה מולדת או יכולת שניתן ללמד לפתח.

"אני לא תופס מנהיגות כתכונה", הוא אומר ומסביר: "מנהיגות היא פעולה, ולכן גם אנשים שנראים בתחילה שקטים ונטולי כריזמה עשויים להתגלות כמנהיגים מדהימים בנסיבות מסוימות". שיקלי מביא כדוגמה את וינסטון צ'רצ'יל, שבטרם הפך לראש ממשלה שהוביל את בריטניה לניצחון במלחמת העולם השנייה, נודע בעיקר כשר אפרורי. "אם היית שואל בריטי ממוצע באותה תקופה אם צ'רצ'יל הוא מנהיג, סביר להניח שהיית מקבל תשובה שלילית. אבל הוא הפך לכזה בגלל סדרת ההחלטות שקיבל והפעולות שעשה במהלך המלחמה".

על-פי התיאוריה של שיקלי, כל אדם יכול לפעול בצורה מנהיגותית. "זאת יכולה להיות נערה שמחליטה להוביל מאבק חברתי, או צוללן ביחידת חילוץ תאילנדית. לדעתי מנהיגות היא ביסודה התנגדות לגרוויטציה האנושית, לנטייה הטבעית לאנוכיות, עצלנות ופחדנות שתכליתן להבטיח את הישרדותנו. מנהיגות היא נטילת סיכון". אז איך מצליחים להתגבר על הטבע האנושי החלש? "קודם כל צריך להצביע על הבעיה. להוקיע גילויים של עצלנות ופחדנות, ומנגד לחזק ולתגמל גילוי מנהיגות".

הגישה הנחושה והרגישה של שיקלי ואנשי הצוות של תבור הוציאה כבר עשרות לוחמים ליחידות הכי מובחרות בצה"ל, וגם הפכה את המכינה לאחת המבוקשות בקרב צעירים בארץ. "זה לא מקום שהוא אדיש אליך. דווקא בעידן שבו החברה מתביישת לתבוע מאנשים לגדול, כאן אנחנו מגיבים כלפי התלמיד וגורמים לו לצמוח ולהתגבר", הוא מסביר.

אני מתעניין גם בתכני הלימוד, ועיניו של שיקלי נדלקות. הוא ממהר אל מדף הספרים במשרדו ושולף מקראה עבה שכותרתה 'עיונים בכתבי הציונות', ובתוכה מגוון רחב של טקסטים החל משירי ביאליק ועד למאמרים של ז'בוטינסקי וגורדון. נראה שזהו אחד הנושאים הקרובים ביותר לליבו של ראש המכינה, שמצטט מן הזיכרון שלל אמרות של גדולי ההוגים הציוניים.

"הפעילות התרבותית והחינוכית היא הפעולה המרכזית של המכינות בכלל ושל תבור בפרט", הוא אומר. "אני מאמין שיש לה חשיבות גדולה מאוד והשפעה על עתיד החברה הישראלית ועל הזהות שלנו כעם. החניכים מגיעים לפה עם מטען חסר מאוד ואנחנו צריכים להשלים את הפערים האלה".

המכינה היא חילונית, אבל מדף הספרים של שקלי עמוס ומגוון בתכנים יהודיים. אמנם ציונות ויהדות אינם נושאים פשוטים ללימוד עבור חלק מן התלמידים, אך במרוצת הזמן במכינה הם הופכים לאהובים ביותר בקרב החניכים. "פיתחנו פה משהו שאני קורא לו ארבעת המפתחות לאוצר התרבות היהודית: היסוד החווייתי שכולל סיורים וטיולים, לימודים בחברותא וקבלות שבת, היסוד הנפשי שמושך מאוד צעירים, היסוד הלאומי עם הסיפור הדרמטי של העם שלנו והיסוד ההגותי הכולל את תפיסת העולם של היהדות", הוא פורט את משנתו החינוכית.

אתה לא חושש מזעקות ההדתה?

שיקלי צוחק ומשיב: "אנחנו בישראל תמיד מדברים על הסכנות של התבוללות ואובדן זהות, אבל מייחסים אותן בטעות ליהדות התפוצות. אנחנו רואים את עצמנו חסינים לזה בגלל שאנחנו עושים צבא ומדברים עברית, אבל זה לא מה שהופך אותך ליהודי".

שיקלי שוב צולל אל מאגר הציטטות ושולף משם את הרצל, שכתב בספרו 'אלטנוילנד' על הדרך שבין גלות לתחייה:

אז היו היהודים בושים בכל דבר יהודי. הם חשבו שיראו יפים יותר אם לא יזדהו כיהודים אבל בזאת הראו רוח עבדים…הם התייגעו להעלים את מולדתם ואת צור מחצבתם ככתם נאצה…והנה התנערו מן המפלה העמוקה הזאת…מראה היהדות היה עתה למראה אחר, אך בגלל שהיהודים לחדלו להתבייש בה"

לדבריו, יש כיום תופעה של התבוללות כחול-לבן – "אנשים שחיים בישראל אבל הולכים ומתרחקים משורשיהם ומזהותם היהודית. בעבר זאת הייתה סיבה למבוכה, אבל היום יש כאלה שלא רק שלא מתביישים בעוני הרוחני הזה, אלא רואים בו אידיאל. כמו שאמרו כבר הרצל ורבים אחרים: אין יהדות בלי ציונות ואין ציונות בלי יהדות – זה מסר דו-סטרי".